(Parasyte: Part 1 (Live Action

האם הסרט הראשון של Parasyte – מתוך שניים – עונה על הציפיות?
לא.

(אבל קראו את הביקורת בכל זאת. השקעתי)

קריין: ‘ילדים, אהבתם את Parasyte? מתגעגעים לקרבות הברוטליים? ובכן, קבלו שעתיים מלאות בכל מה שאתם רוצים: דרמה, פילוסופיה, טרגדיה ועוד המון הרפתקאות משוגעות’.

זו תמצית הקיוּם של Parasyte, סרט הלייב אקשן הראשון (מתוך שניים שצולמו במקביל) המבוסס על מנגה מהניינטיז. מדובר בבונוס לא מזיק עבור מי שקרא את הסדרה – או צפה באנימה – וישמח לחוות את רגעיה הבולטים מחדש. אם אינכם משתייכים לפלח שמכיר את Parasyte מהמנגה או האנימה, ויבחר לצפות רק בסרט – ימצא את עצמו בדייט ראשון מביך, כזה שממהר להספיק הרבה, לוקח אותך למקומות מוזרים ומרבה לדבר על נושאים שלא צריכים לעלות בדייט ראשון (“אז את אוהבת הליכות ארוכות בים? אני אוהב טפילים אינטליגנטים שאוכלים בני-אדם. ולסרוג”).

שיניצ’י איזומי, תלמיד תיכון עם אישיות משעממת שרק אימא יכולה לאהוב, נאבק לילה אחד בטפיל חייזרי המנסה להשתלט על מוחו: שיניצ’י חוסם את עורקיו בעזרת כבל אוזניות, דבר המאלץ את הטפיל להשתלט על יד ימינו של שיניצ’י במקום מוחו. בעקבות התקרית, “זוכה” שיניצ’י לשמור על האינטלקט שלו, זאת בניגוד לבני-אדם אחרים שאיתרע מזלם ולא שרדו את מתקפת פלישת הטפילים. כעת שיניצ’י והדייר החדש בגופו – ‘מיגי’ (“ימין” ביפנית) – נאלצים להסתדר עם המצב החדש, זאת בזמן שטפילים אחרים צוברים כוח ומאיימים על שלום הציבור.

הבדל בין הסרט למקור רואים כמעט על ההתחלה: בסדרת האנימה, לוקח לשיניצ’י זמן רב להשלים עם העובדה שהוא יאלץ להחליף ליד שמאל כשהוא ירצה, למשל, ‘להיות אינטימי עם עצמו’. לעומת זאת, בסרט, מיגי עבור שיניצ’י הוא כמו חצ’קון חדש. יכולתי כבר לשמוע אותו פולט ‘Oh Bugger’. 

הסרט מסמן וי על ארקים חשובים. על מנת לא לבזבז זמן, נחתך חומר רב (אביו של שיניצ’י לא קיים בעיבוד הזה) וארקים אחרים חוברו יחדיו, בעוד שאת התפרים רואים בבירור. ניסיתי לחשוב כיצד מישהו שלא מכיר את הסיפור אמוּר להבין משהו מהשקשוקה הזו – הרי חלק מהקסם של Parasyte זה השקט שלפני הסערה — הדיונים על טבע ומהות האדם, האם טורף שמנסה לשרוד נחשב לרשע, ההתפתחות ההדרגתית באישיותו של שיניצ’י — כל אלה מבדילים בין Parasyte לסלאשר זול. אוּלם הסרט מפחית מהדרמה; השעון מתקתק והעלילה לא תתקדם מעצמה.

הורגלתי לאיה היראנו בתפקיד מיגי. קול הטנור של סָאדאוֹ אּבּה מוצלח בדרכו שלו, אך הגרסה של היראנו הופכת את מיגי למרתיע ורציני יותר, בעוד שהדיבוב של אבה מעניק למיגי אופי מרגיע (רוגע הוא לא משהו שטפיל חייזרי צריך להשרות). בכל זאת, אני מוריד את הכובע בפני מחלקת ה-CGI: ניכר כי תעשיית הקולנוע ביפן עברה שינוי משמעותי, כך שאפילו קרב עם יד מפלצתית נראה לא רע על המסך.

ודאי שמעתם תלונות (שהן שטויות במיץ, אגב) על יכולת המשחק הירודה של היפנים: הם מנוכרים ואדישים. ובכן, אני רוצה לראות מישהו שפוצה פה נגד יכולת המשחק של הקאסט ב-Parasyte. הרי ניכור ואדישות הם חלק מדרישות התפקיד בסרט שמורכב בעיקר מבני-אדם שהשתלט על מוחם גוף זר מהחלל. השחקנים האנושיים בסרט (יש כמה) מעניקים תמורה עבור משכורתם, ובהם האימא הדואגת של שיניצ’י, חברתו-לא-חברתו מבית-הספר שגם היא דואגת לשיניצ’י, ועוד הרבה אחרים שמשום מה דואגים לשיניצ’י. כולם נותנים הופעה סבירה ואף קצת יותר. שאפו.

עוד לא הזכרתי את הקרבות והאלימות.
הייתי בטוח שהאנימה היא אחת היצירות האלימות בהן נתקלתי. טעיתי. הסרט הזה לא מתבייש להערים גופות בזו אחר זו. אנשים נהרגים כאן במגוון של דרכים אלימות, גפיים נחתכים כאילו אין מחר והרבה ראשים נאכלים מול המצלמה. אני זוכר בסדרת האנימה סצנה מחרידה (ספוילר, אני מניח) המתרחשת ב-‘מסדרון הגופות’ בבית-ספר: שביל מלא בגופות של תלמידים שנרצחו על-ידי טפיל אלים במיוחד. אנימה היא לרוב מדיוּם המאפשר להציג כל מה שנחשב לטאבו בקולנוע, אך במקרה הספציפי הזה, הסרט מתעלה אפילו על הברוטליוּת של האנימה. המערכה המדוברת נאמנה למקור אחד לאחד, ומותירה הלם רב – אלה אינן דמויות מצוירות שאנחנו רואים, אלא שחקנים בשר ודם. הרבה דם.

הייתי סקפטי כששמעתי על הסרט, בעיקר בשל החשש מקרבות שנראים טוב על הנייר, אך יראו מטופשים על המסך הגדול. בתחום הזה מצליח הסרט לשמור על סטנדרט גבוה. סצנות האקשן בסרט לא רעות בכלל: לשיניצ’י יוצא להילחם מול כמה וכמה טפילים, וכל קרב הוא שונה ומקורי. תלונה קטנה (כי אני לא יכול בלי) היא על הכוראוגרפיה – רוב האקשן הוא בין מיגי לטפיל מסוכן רנדומלי, אך כאשר שיניצ’י עצמו נאלץ לבצע פארקור – ובכן, זה לא נראה משהו. נגמר התקציב עבור פעלולנים?

זהו לא סרט הקולנוע החכם בסביבה. הוא לא מומלץ עבור מי שלא מכיר את המקור, ומי שכן מכיר – יתאכזב מהקצב שלו. טרילוגיית סרטי Rurouni Kenshin הציבה רף חדש לתעשיית הלייב אקשן היפנית, ובהתאם, הציפיות שלי היו גבוהות מדי. אך כשמביטים בסרטי הלייב-אקשן-מבוססי-מנגה טרום עידן קנשין (זוכרים את זה?), Parasyte הוא יצירת מופת.


הטוב: גן-עדן לסדיסטים; מפגן מרהיב של סצנות אקשן.
הרע: ממהר לשום מקום; עשוי לבלבל מי שלא צפה באנימה.
והחסר: המשקפיים של שיניצ’י. זה לא אביזר כזה יקר.

ציון במדד OK – סביר

 [Parasyte: Part 1 [Kiseijuu | יפן, 2014 | 109 דקות | אימה, מד”ב, אקשן, שיעור באנטומיה | שוֹאוּטָה סוֹמְטָני, אְרי פוּקָאטְסוּ, סָאדָאוֹ אָבּה | במאי: טאקאשי יאמאזאקי | יוצר מקורי: היטוֹשי איוָואקָה

לקריאה נוספת: 
 -Parasyte -the maxim [ביקורת על סדרת האנימה]

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם