טאבו החרצית | על הקשר בין משפחת הקיסר לעם היפני (ואנימה)

נניח פלוני אלמוני יספר לכם שהוא צפה בתריסר רבבות של סדרות אנימה. לצורך כך עליו להשכים מוקדם ולצפות באנימה ללא מנוחה עד 2 לפנות בוקר. לכן, מן הסתם, אין לו זמן לדברים אחרים; לימודים, פנאי, אימוני כושר… אלה אינם אלא חלום עבור אדון פלוני אלמוני (למען הגילוי הנאות: אימוני כושר הם בגדר חלום עבור כל מי שצופה באנימה). על כן נניח כי את הידע שלו על ההיסטוריה של יפן רכש פלוני מסדרות אנימה בלבד.

אין לזלזל בכמות המידע שניתן לאגור מצפייה בתריסר רבבות של סדרות אנימה. ללא היסוס הוא יספר לכם את קורות חייו של אוֹדה נוֹבּוּנָגָה, מי היה השוֹגוּן האחרון ומה צבע התחתונים של הָאטׂורי הָאנְזוׁ. אוּלם שאלה אחת תותיר אילם את גיבור שתי הפסקאות שלנו: 'תמנה שם של קיסר יפני'.

ברבות השנים התוודענו כי למדיוּם האנימה (והמנגה) אין קו אדום. אפשר לצחוק על הכול ובמגוון רחב של דרכים; ראש ממשלה עשוי להצטייר כהדיוט גמור בסדרה א', בעוד שסדרה ב' תציג את מעלליו של שוגון בחדר שירותים. יפן זו המדינה שהביאה לעולם כריות חיבוק פורנוגרפיות ושעשועונים ביזריים. בגלל יפן, אפילו על תמנונים אני לא מסוגל להביט מבלי לחשוב מחשבות זימה.

אין קו אדום, כמו שאמרתי. האומנם? מי שמעורה בסדרות אנימה ישים לב במוקדם או במאוחר שהקיסר היפני ובני ביתו לא הוצגו, נשמעו או הוזכרו מעולם [סייג לטענה בסוף הכתבה].

אף סדרה לא רוצה להסתכן בחרם, כמו שקרה לסאות'פארק. על אף הפופולריות של סאות'פארק בארץ השמש העולה, הפרק המפורסם מהעונה השלישית "צ'ינפוקומון" הוחרם ביפן לא כי הוא צוחק על התרבות היפנית (סדרות רבות עושות זאת עד היום), אלא כיוון שהקיסר הקודם הירוהיטו מוצג בפרק באופן נלעג.

קיסר יפן המכהן אקיהיטו ומשפחתו נחשבים גם בתקופה זו לאלים. למרות שגם אלים רבים מוצגים בסדרות אנימה שונות, הם כולם חלק ממיתוס. אך הקיסר הוא כאן והוא קיים. לכן זהו טאבו לדבר עליו בקונטקסט שאינו קשור למהדורת חדשות. זה תקף גם לאשתו, יורש העצר, אשתו של יורש העצר וכמובן כל אבותיו של הקיסר לאורך הדורות: החל מאביו הירוהיטו ועד ג'ימו, הקיסר הראשון (711 לפנה"ס) שנחשב לבנה של אלת השמש אָמַטְרָאסוּ.

קיימת סיבה לכך ששושלת הקיסרות היפנית היא המונרכיה הוותיקה בעולם; קיסרים רבים לא הסתפקו בשלטון צנוע. האימפריה הרומית, מדינת האפיפיור, נפוליאון, אלכסנדר הגדול – הם ורבים אחרים ניסו לכבוש כמה שיותר ולהשפיע על כל פרט בחיי הנתינים. על כן, על מנת להביס אימפריות שכאלה או לבצע הפיכה צבאית, חובה להרוג לא רק את הקיסר אלא את כל משפחתו (תשאלו את הסינים). רק לשושלת הקיסרות היפנית אין ולא היה אף עניין 'להשתלט על העולם' או להנחיל את זרוע שלטונם בכל מוסדות המדינה. לכן כאשר עלה השוגון לשלטון, לא התקבל על הדעת להוציא את הקיסר השולט להורג; הקיסר ומשפחתו נכלאו בארמון והיוו מוקד רוחני (השליטה חזרה אל הקיסר ב-1868 בקרב על טוֹבָּה פוֹשִימִי, קרב בו ניצחו הפרו-אימפריאליסטים את חיילי השוגון טוקגאווה. גם אני צפיתי ב-"Rurouni Kenshin").

תדמיתו הציבורית של הקיסר כל-כך חזקה שאפילו ההפסד הצורם במלחמת העולם השנייה לא שינה את הסטטוס קוו. טרום מלחמת העולם, נחשב הקיסר לאישיות בלתי מנוצחת. שתי פצצות אטום הוכיחו אחרת. הקיסר הירוהיטו הניף דגל לבן בפני העולם וכך לראשונה חטף ציבור המאמינים אגרוף בבטן. לא פחות משני ניסיונות להפיכה צבאית התרחשו רגע לפני ורגע אחרי שהודיע הירוהיטו (בהודעת רדיו מפורסמת) על הכניעה. "האימפריה הגדולה של יפן" שונתה ל-"מדינת יפן" וכוחו הפוליטי של הקיסר הועבר לפרלמנט.

למרות זאת – מספר עשורים אחרי – כל אלמנט ביקורתי שיאיר את הקיסרות באור אנושי הוא אסור בהחלט. יש לכך מונח: "קיקוּ טאבוּ" ("טאבו החרצית", פרח החרצית הוא הסמל הרשמי של בית הקיסרות). אפילו העיתון המחתרתי ביותר לא ידבר סרה על הירוהיטו, בעוד שכלי התקשורת הגדולים מנועים לפרסם אודות מצב בריאותו הרופף של הקיסר המכהן (בן ה-82) אקיהיטו. אלים הרי אינם לוקים במחלות. תשאלו את הקשיים בהם נתקל הבמאי הרוסי הנודע אלכסנדר סוֹקוּרוֹב; בשנת 2005 הוא ביים את הסרט "השמש", ביוגרפיה אודות הירוהיטו בשלהי מלחמת העולם השנייה. סוקורוב התקשה למצוא בתי קולנוע ביפן המוכנים להקרין את הסרט בשל חשש מפעילי ימין לאומנים.

סדרת האנימה "Code Geass" אף היא נמנעה מסיכונים: עלילתה מתרחשת במציאות אלטרנטיבית בו יפן נשלטת על-ידי האימפריה הבריטית. ההיסטוריה הפיקטיבית ב-Code Geass מוחקת את בית הקיסרות, כי במקרה זה ממלכת בריטניה הפולשת הייתה מוציאה את הקיסר להורג – לא פרט עלילתי שמתקבל על הדעת. דוגמה רלוונטית יותר למידת היחס כלפי הקיסר ניתן למצוא ב-2013: פוליטיקאי יפני גרם להד תקשורתי כאשר – שימו לב – הוא מסר מכתב לקיסר [ראו וידאו]. 

מנקודת מבט של זר, קל להרים גבה על העובדה שדווקא מוסד הקיסרוּת הוא נושא שאסור להציג בסדרות טלוויזיה וסרטים. המלכה אליזבת' פופולרית בזכות שחקנים שגילמו אותה אפילו בפרסומות. לא בטוח שהיא אוהבת את העניין, אך אף אחד לא שואל את דעתה. מסך הערפל שאופף את דרי הארמון המלכותי בטוקיו (ה-"קוֹאוּקְיוׁ") מעניק הילה של מסתורין סביב שושלת המלוכה הארוכה בהיסטוריה – זאת למרות שיכולת השפעתם היא בעיקר ייצוגית.

יש מי שיזעקו 'מוסר כפול' על כך שמדינה הנוהגת לבקר את עצמה בכל מדיום אפשרי – לא רואה בעין טובה כל מי שידבר על הקיסר, אפילו אם באופן ניטרלי. האם במאה ה-21 יש מקום לטאבו שכזה דווקא באחד המעוזים המפותחים בעולם? יפן היא מדינה לאומנית: אחוז המיעוטים בה הוא מהנמוכים בעולם, בעוד שהיחס לזרים – בעיקר מחוץ לאזורי התיירות – אינו מסביר פנים. יפן עברה שינויים כבירים במאה ה-20, כלכליים ותרבותיים, אך המונרכיה המתמשכת היא עוגן פטריוטי למסורת העשירה של העם. סדרות וסרטים שעוסקים בהיסטוריה של יפן מורשים לדבר רק בעקיפין על הקיסר, מה שלמעשה מונע מהצגת התמונה המלאה; אך אפשר להביט בקנאה באהדה הלא-מזיקה שיש ליפנים כלפי משפחה אחת.

קשה לדעת אם הגישה הזו אי פעם תשתנה: אולי יורש העצר נארוּהיטוֹ יסיר את החומה, אולי זה יהיה הקיסר אחריו. יכול להיות כי הציבור עצמו ימאס בקונספט הארכאי. או שאולי גם בעוד מילניום אסור יהיה להגחיך את הקיסר בפרק של Gintama. אוּלם יש משהו מנחם בכך שגם ביפן, המדינה שהגדירה מחדש את המושג 'ביזאר', יש קו אדום ששומר ששומר עליה מיוחדת.

סייגים: מספר קטן של סדרות וסרטים מציג במפורש דמות של קיסר או נסיך יפני. בכל הדוגמאות מדובר בהופעה יצוגית המכבדת את המעמד.

♦ סרט הקולנוע של סטודיו ג'יבלי, "הנסיכה קאגויה", מציג דמות של קיסר פיקטיבי. יש לזכור כי סטודיו ג'יבלי הוא אולפן האנימציה המכובד ביפן, בעוד שהסרט עצמו הוא עיבוד נאמן – הן באופי והן בנרטיב – לפולקלור הידוע במדינה. 

♦ ב-1990 שודר בטלוויזיה הממלכתית "Heisei no Cinderella: Kiko-sama Monogatari", ספיישל אנימה בן רבע שעה ובו מסופר כיצד הנסיך אקישינו (בנו השני של הקיסר המכהן) פגש את אשתו לעתיד קיקו. זהו ספיישל חינוכי שמיועד לילדים.
 
♦ Utakoi, סדרת מנגה שרצה מ-2010, מתרחשת בתקופת הייאן ובה הקיסר יוֹאוּזְיי הוא דמות קבועה. בדומה לקאגויה, סדרת האנימה של Utakoi הופקה בסגנון פולקלורי והיא מבוססת בחופשיות על '100 הפואמות' שנכתבו באותה תקופה (עליהן גם מבוסס משחק הקארוּטָה).