86

לא שזה קורה הרבה, אבל אני פוסל לפעמים אנימה רק על סמך ז'אנר, ו-"86" כמעט ונשלחה לרשימת ה-"מתוכננת לצפייה" שלי (שידועה גם בתור "חחח אין סיכוי שאי פעם אצפה בזה") רק בגלל שילוב המילים "מד"ב צבאי". אני שמח שבמקרה הספציפי הזה לא הקשבתי לקול הפנימי והשטחי שבי, אחרת הייתי מחמיץ את אחת מסדרות האנימה הטובות של השנים האחרונות.

"86" מתרחשת בעתיד הרחוק מאוד ברפובליקת סן מגנוליה – שהיא בכלל לא גרמניה הנאצית מה פתאום, מאיפה הבאתם את זה? אה, בגלל הארכיטקטורה? או התושבים שיותר לבנים מרוחות רפאים? או בגלל שמות כמו "קאהרסטל" ו-"ראנץ"? טוב אולי זו  קצת גרמניה הנאצית. בכל אופן, גרמנ– סן מגנוליה כבר כמעט עשור במלחמה מול אימפריה יריבה, אלא שסן מגנוליה רחוקה מלנצח. שזה הגיוני כשהיריב שלך הוא צבא של מכונות מלחמה אוטונומיות. לכן, כדי שסן מגנוליה תוכל לתת פייט, הם פיתחו מכונות מלחמה משלהם (דמיינו עקרב לבן בגובה 3 מטר) שנשלטות מרחוק על-ידי מפעיל.

רק שלא באמת. זו רק פרופוגנדה. בפועל, את המכונות של סן מגנוליה מאיישים בני מיעוטים שהיו להם זכויות שוות ככל האזרחים – עד שהוחלט קולקטיבית שהם לא בני אדם, וכולם הוגלו (*אהמ* גרמניה הנאצית *אהמ*) למחוז 86 בסמוך לגבול, שם הם נאלצים להילחם ולמות בתוך מכונות המלחמה.

והם בהחלט מתים, בהמוניהם. זו לא סדרה על מלחמה כנגד כל הסיכויים והתגברות על אויב אימתני – על אחת כמה וכמה כשהאויב הוא מי שאתה נלחם מולו וגם זה ששלח אותך לקרב. אנשי מחוז 86 הם בשר תותחים במלחמה אבודה מראש, בזמן שהציבור הגזען של סן מגנוליה כלל לא ער למרחץ הדמים בגבול או מודע לכך שהם בצד המפסיד.

בואכה לנה. השם המלא שלה הוא ולאדלינה מיליזה אבל זה יותר מדי הברות, לכן כולם קוראים לה לנה. לנה היא קצינה של הרפובליקה שטיפסה בסולם הדרגות הצבאי, חלק מכך בזכות כישוריה האקדמיים, אבל הרבה מכך בזכות קשר משפחתי. לנה לא חוששת להביע דעה נגד היחס המחפיר לו זוכים אנשי ה-86, וזו הסיבה שהיא מתנדבת לתפקיד שאף אחד אחר סביבה לא רוצה לעשות: להיות המפעילה של יחידה שמורכבת מחיילי 86 בחזית המזרחית המסוכנת. אבל זה לא שהיא צריכה לנסוע עד לשם חלילה. מתוך חדר בקרה בטוח בעיר הבירה, מפקדת לנה על היחידה. אולם בניגוד למפעילים שקדמו לה (כולם, באופן מסתורי, או השתגעו או שמו קץ לחייהם) לנה מתעקשת להתייחס אל חיילי ה-86 כשווים.

ואם בשלב הזה אתם מרימים גבה ותוהים "נו מי זאת ילדת השמנת המפונקת שחושבת שעם מעט אמונה היא תוכל לשנות את העולם" אתם לא טועים, וזה בסדר. גם הסדרה מציגה את לנה בתור צעירה אידיאליסטית ונאיבית, וזה היחס שהיא מקבלת גם מחברי היחידה שעליה היא מפקדת.

עיקר התקשורת של לנה נעשית מול מנהיג ה-86 שינֵיי, שין בקיצור (לא יודע מה הסיבה לקיצור הפעם, זה אותו מספר הברות). למרות גילו הצעיר שין שרד אינספור קרבות וראה את חבריו הקרובים נטבחים בזה-אחר-זה; אבל לא תראו אותו מתלונן, מתרעם או מביע כל הבעת פנים אחרת שהיא לא "אני כועס אבל שומר על קור רוח". יש לו חברים ביחידה שעדיין בחיים, ואם שין יאבד את העשתונות, כולם באמת אבודים. ואם תהיתם מדוע הם בכלל מצייתים לפקודות, ההבטחה לחיים שלווים ברגע שהמלחמה תסתיים נותנת להם תקווה להיאחז בה. כן כן, נו. גם הם לא תמימים אל מול הבטחות השווא של הרפובליקה. אבל תקווה זו תקווה.

מערכת היחסים העיקרית בסדרה היא בין לנה לשין (לא שהייתה לכם אפשרות לנחש אחרת, סיפרתי רק על שני אלה). לנה ושין רחוקים מאות קילומטרים אחת מהשני, ולאף אחד מהם אין מושג איך האחר בכלל נראה. ולמרות זאת, הניצוצות ביניהם יכולות להצית שריפה (חה, ועוד אומרים ש-long distance relationship לא עובד). למעשה, לרומיאו ויוליה אין כלום עליהם: לנה חלק מהאליטה שמתייחסת לשין כמו לתת-אדם, ושין? אין לדעת אם בכלל ישרוד את הקרב הבא. זו אמנם לא סדרה על רומן בלתי אפשרי כי הם בכלל לא מנהלים רומן, אך הופתעתי שדווקא בסדרת מד"ב צבאית אכזרית כמו זו מסתתרת מערכת יחסים מורכבת ומרגשת מרוב הסדרות שראיתי.

ולמרות הפרפרים בבטן, "86" היא רעה. לא רעה-רעה אלא היא פשוט רעההההה: אם חשבתם שלהיקשר לדמויות ב-"משחקי הכס" זה רעיון לא טוב, כאן זה רעיון עוד יותר גרוע. זו אנימה שיודעת שיודעת לפרוט על מיתרי הרגש ולגרום לנו לאהוב דמויות מקסימות, טובות, אופטימיות ומצחיקות שהרבה מהן מוצאות את מותן באופן מחריד. לא מדובר בפורנו עינויים, אלא זו פשוט טיבה של מלחמה. והאמת? הסדרה עצמה לא אלימה כל-כך, ואישית, לא הייתי ממצב אותה בטופ 200 סדרות האנימה האלימות ביותר. לא תראו בה (הרבה) דם או איברים כרותים, ורוב השכול קורה מחוץ לפריים. "86" לא צריכה להשקיע באלמנטים גרפיים כדי שנרגיש משהו. הכתיבה והדמויות הן שעושות את העבודה.

סדרת האנימה מבוססת על סדרת לייט נובל שאותה כתבה, ועדיין כותבת, אסאטו אסאטו (זו לא טעות הקלדה, זה שם העט שהיא בחרה לעצמה) והעונה הראשונה, בת 23 הפרקים, מבוססת על 3 הכרכים הראשונים בסריה. זה לא אומר שאם תחליטו לצלול לתוך "86" לא תקבלו סיום הולם, משום שגם אם לא תהיה עונה שנייה – זו הראשונה זכתה לְמה שאני יכול להגדיר כסיום מושלם. אני לא מאמין  באמת שיש דבר כזה "סיום מושלם" אבל הפרק האחרון של "86" הביא אותי לקפוץ על הספה כמו טום קרוז, אז תבינו מזה מה שתבינו.

ומי שאחראים לכל הטוב הזה הם אנשי סטודיו A-1 Pictures.  אני תמיד שוכח שבין כל השטויות שהם מוציאים החוצה (מחילה ממעריצי Sword Art Online) הם גם יודעים להפיק סדרות יוצאות מן הכלל, ולולא "Space Brothers" או "Your Lie in April" היו קיימות, הייתי אומר ש-"86" זו פסגת היצירה שלהם. וניכר ש-A-1 ניגשו אל "86" באהבה: סצנות המלחמה קִצביות ומרהיבות, וגם בפרקים בהם הדגש הוא על דיאלוגים (ומדובר במרבית הפרקים. יחסית לסדרת מד"ב צבאית אין בה הרבה אקשן) תמצאו בה זוויות צילום מיוחדות ("צילום" זה מונח שמתאים כשזה נוגע לאנימציה?), העיקר שאף סצנה לא תסתכם בשני אנשים שעומדים ומדברים.

יותר מכך, "86" אף הרוויחה את המלחין הטוב ביותר שעובד כיום בתעשייה, הירויוקו סוואנו – כשהפעם השרירים שהוא עשה גדולים מתמיד (ואם שיר הנושא שהלחין עבור הזמרת מיוקי יותיר אתכם אדישים, כנראה שאתם רובוטים).

אין לי דברים רעים לומר על "86", אבל אם תכופפו את היד שלי ותכריחו אותי לציין נקודות לשיפור – אל"ף, אתם פסיכים, ובי"ת, הייתי שמח אם "86" הייתה מנחיתה פיסות אינפורמציה חשובות  לא באמצעות דיאלוגים סתמיים. זו סדרה על כמות רבה של דמויות, המון דיבורים (אבל ה-מ-ו-ן), אינטריגות פוליטיות, היסטוריה סבוכה ומונחים טקטיים צבאיים שהומצאו במיוחד עבורה. כלומר, מלכתחילה "86" דורשת ריכוז של פסיכומטרי. ולמרות זאת, גיליתי בדיעבד שהחמצתי פרטי עלילה מהותיים כאלה או אחרים כי הם נאמרו באגביות מוחלטת. "86", בבקשה אל תענישי אותי רק כי הצצתי לשנייה בטלפון.

אבל אלה זוטות. מי אני שאתלונן על סדרת אנימה מוצלחת בכל פרמטר אפשרי? אני מודע לכך ש-"86" לא לכולם והיא תדרוש מכם המון: בין אם זו סבלנות, ריכוז או ערימות טישו (כי תבכו, הבנתם?) אבל מי מכם שיצליחו לדלג על המשוכות האלה, ימצאו סדרת אנימה חכמה שנראית טוב ומרגשת יותר מכל דרמה אחרת בסביבה.


הטוב: יצירה סוחפת שיש בה הכל מהכל – טרגיות, אהבות, מלחמות ומוזיקה טובה.
הרע: שתו קפה לפני.
והמכוער: השמות של מרבית הדמויות חורקות שיניים.

ציון במדד OK – סביר פלוס פלוס פלוס

86 (Eighty Six) | יפן, 2021-2022 | 23 פרקים | סטודיו A-1 Pictures | אקשן, דרמה, מד"ב, רובוטים זה כבר לא כזה מגניב, הא | איקומי האסגאווה [שיראי מ-"Blue Period"], שוֹיה צ'יבּה [יוּ מ-"Fire Force"] | תסריט: טוֹשיָה אוֹנוֹ | בימוי: טוֹשימאסה אישי | יוצרת מקורית: אסאטוֹ אסאטוֹ

לקריאה נוספת
5 תגובות
  1. AshifuSama אומר/ת

    סדרת מופת בחציה הראשון. האינטרקציה בין לנה לשין עשתה לי את השבוע כשראיתי את זה. בחצי השני קצת פחות עפתי ואפילו הדרפתי. לראות את ה86ים לבד מגיעים למדינה אחרת ומתעקשים להמשיך להלחם הרגיש קצת כמו חליבה מוזרה שלא הייתה מתוכננת מראש.

    1. רם קיץ אומר/ת

      אני יכול סלידה מהשינוי בטון הסדרה בחצי השני, אבל לדעתי דווקא אז הסדרה הגיע לגדוּלה. זה דבר אחד להציג טראומות בזמן מלחמה, אבל טראומות היכן שיש פסטורליה, זה כבר משהו אחר. זו סדרה על הלם קרב והיא טיפלה בזה למופת.

  2. Painkiller אומר/ת

    (כתבתי את המיני-ביקורת הזו לקראת סוף החצי הראשון. היא עדיין רלוונטית מבחינתי משום שלא טרחתי להמשיך לחצי השני. :$ אחלה ביקורת רם!)

    אחרי פרק 3 שיבחתי את 86 שהיא מצליחה ליצור אצל הצופה חוויה שהוא לא עובר בדרך כלל – ניתוק מוחלט מהדמויות הראשיות. בזמן שלנה נלחמת על זכויותיהם של ה-86 ומתעקשת להתייחס אליהם כבני אדם, הסדרה עושה עבודה מצוינת בלגרום לנו להרגיש בדיוק הפוך – ה-86 הם חבורה של נערים חסרי שם או אישיות כלשהי, ורוב הזמן הם גם חסרי גוף, סתם קולות גנריים שמוחבאים מאחורי שם קוד… מן הסתם שלא יהיה לי אכפת מהם ומן הסתם שלא אהיה עצוב כשאנונימי מספר 4 מת. אפקטיבית, מה שקורה זה שהסדרה שמה אותנו לא בנעליה של הדמות הראשית לנה, אלא בנעליה של החברה שמבוססת על גזענות והתכחשות לחיי אדם. לראות את לנה עצובה כל כך על מותה של דמות שכל כך לא אכפת לי ממנה… זה גורם ללנה להראות קצת מגוחכת ונראה שזו בהחלט התחושה שאמורה להתפתח אצלי – ההתנהגות של לנה, בעיניי הסובבים אותה, היא קצת מגוחכת.
    הבעיה היא שמאז פרק 3 ועד עכשיו לא הרבה השתנה. אני שיבחתי את הסדרה והיכולת שלה להעביר את הצופה חוויה אחרת, אבל באותה נשימה אמרתי שמעכשיו, הסדרה צריכה להעלות הילוך ולהתחיל לגרום לי לאהוב את הדמויות האלה. או לפחות, שאדע מי הדמויות האלה בכלל. זה לצערי לא קרה. הפרקים המשיכו לצאת, ה-86 המשיכו למות, לנה המשיכה להתאבל, ואני המשכתי לא להבין למי לעזאזל אכפת.
    העניין הוא שמבחינת בניית העולם שלה, הסדרה עושה הכל נכון, וזה בא בעוכריה. משום שהעולם שלה בנוי בצורה כזאת שהופכת את ה-86 ללא-אנשים. הכל מוסבר, הכל הגיוני, ובכל זאת (ואולי בגלל זאת), אין שום סיכוי שאי פעם אתחבר ל-86. מדובר בקאסט ענק של דמויות עם עיצובים גנריים ובלי הרבה אישיות. כשאחד מהם מת, נשמע כאילו זה כואב להם בדקות שאחרי המוות, אבל רגע אחד אחר כך הם כבר שכחו מהדמות שמתה והחיים חוזרים לשגרתם. שוב, הכל הגיוני. אבל זה נראה כאילו בשלב הזה גם ה-86 קיבלו את העובדה שהם לא באמת בני אדם. אז איך אני אמור לערער עליה? הסדרה מנסה למכור את עצמה כסדרת אקשן שבה חיים ומוות תמיד על הפרק, אבל עושה כל שביכולתה כדי שלא יהיה לי אכפת מזה. איך אני אמור להישאב לסיפור המלחמה כשהSTAKES כל כך נמוכים?
    התחושה שלי מ-86 היא של "הניתוח הצליח, החולה מת". נראה שהסדרה השקיעה הרבה מאמץ כדי לבנות את העולם שלה בצורה הכי נכונה שיש. ואכן מדובר בעולם קוהרנטי, כתוב טוב, היא עשתה עבודה טובה. הבעיה היא שהעולם בבסיסו מבוסס על הדרתם של ה-86 לרמת של תתי-אדם, והסדרה, כחלק מהצלחתה בבניית העולם הזה, מדירה בלי להתכוון את דמויותיה הראשיות לרמת תתי-אדם גם היא. האם מדובר בטרייד אוף מוצלח? לעניות דעתי, לא ממש. הייתי מעדיף לראות סדרה מעניינת וסוחפת עם דמויות שאכפת לי מהן – גם במחיר של עולם שאינו בנוי בצורה מושלמת. לצערי 86 היא לא סדרה כזאת.

  3. ‪Idom אומר/ת

    סדרה ממש נהדרת. אמנם עוד לא המשכתי לחלק השני (תקוללו, בעיות הפקה שדחו את סיום הסדרה לסוף מרץ!) אבל החלק הראשון באמת היה סיפור מלחמה מרגש ומדכא. החוזק המרכזי של הסדרה הוא היכולת שלה להעביר את המורכבות הבעייתית של המצב הפוליטי הסבוך שבו נמצאת המדינה הזאת ואזרחי מחוז 86, בלי לשעמם את הצופה בתהליך. הדרך שבה היא מנגישה את כל האינפורמציה לצופה מצוינת.

    אני גם מאוד אוהב את הקאסט, בעיקר את הדמות של שין והמסע שהוא עובר. בהתחלה הוא מרגיש כארכטייפ של דמות סטואית משעממת, אך הסיפור האישי שלו הוא הכואב והקשה ביותר בחלק הראשון, עם הרבה מקומות להזדהות והערכה.
    לנה אמנם מצטיירת כמעצבנת מצטדקת בהתחלה, אבל הסדרה מצליחה להראות את הניואנסים בגישה שלה שמצביעים על אכפתיות אמיתית ולא על צביעות. גם אם אנשים כמו לנה הם נאיביים, עצם הקיום שלהם הוא התקווה האחרונה לאנשים שאיבדו את היכולת לקוות. היחס האנושי של לנה לקבוצת ה86 עליהם היא מפקדת גרם לי להעריך אותה כדמות ולהצטרף אליה במסע למצוא את מקומה ביניהם ואת הדרך שלה לעזור להם, גם מהכלוב המרוחק בו היא נמצאת.

    אני נהניתי גם משאר הקאסט, ושנאתי שאכפת לי מהם, כי בכל פעם שפיתחתי אהדה כלפי דמות היא מצאה את מותה המזעזע לא הרבה אחרי. הייאוש שלי השתלב בייאוש הקולקטיבי של הקבוצה, מה שהפך את השיאים של הסדרה לאפקטיביים הרבה יותר. וכל זה בלי להזכיר את החקר המרתק של התמות המרכזיות, הבימוי הקולנועי המופתי ותשומת הלב לפרטים. וכמובן שגם הסאונדטראק והאנימציה טובים מאוד. זו בהחלט הפקה איכותית עם אהבה רבה לחומר המקור שניבטת מכל סצנה וסצנה (אם כי אני חייב לציין שהמאסטרפיס האמיתי של A-1 זו בכלל Grimgar of Fantasy and Ash).

    אני שמח שסדרות מד"ב גרנדיוזיות וחכמות כאלה עדיין משודרות, ומקווה שנקבל עוד עונות. זה יכול להיות אפוס צבאי שמזמן לא חווינו. אם העלילה תמשיך כפי שהיא הייתה עד עכשיו, הסדרה הזאת עוד תיזכר להרבה זמן. כמו שאני אזכור את חברי הקאסט שאיבדנו ):

  4. דוב נבון אומר/ת

    גם אני חושב שאנימה שיודעת שיודעת שיודעת *שיודעת* לפרוט הוא עבודת מופת של אסאטו אסאטו אסאטו (ממש לא רומז שאני יודע יודע שרשמת "שיודעת" יותר מפעם אחת בטעות בלי ששמת לב לב)

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם