פוקימון: הבלש פיקאצ’ו

ריח מוּכָּר אפף אתמול את אולם 3 ביס פלאנט, ואני לא מדבר על הפופקורן השרוף אלא על ריח הנוסטלגיה; לא צפיתי בסרט פוקימון בבית קולנוע מאז אוגוסט 2003 (“פוקימון לנצח”, לתוהים, הידוע בשמו ‘ההוא עם סלבּי’). הסיבה הטכנית לכך היא שסרטי פוקימון חדשים לא זכו להפצה במחוזותינו, אך גם אם המצב היה שונה – אני לא בטוח שהייתי טורח לבוא; הפרנצ’ייז הפופולרי, באותה תקופה, מוּצה — סדרת האנימה הלכה במעגלים, המשחקים שופרו רק מהיבט גרפי, והסרטים עצמם הפכו לגנריים (בדיעבד למדתי כי רק את 3 הסרטים הראשונים, והמוצלחים ביותר, כתב טאקשי שוּדוֹ המנוח).

והנה, 16 שנים חלפו ושוב אני משלם – לא מדמי כיס הפעם – על כרטיס לסרט חדש של פוקימון; הרנסנס שחווה הפרנצ’ייז בשנים האחרונות (בכל הגזרות) הציף בי עניין מחוּדש, ורציתי לבדוק האם יש אפשרות שאולי… אה, על מי אני עובד? מהשנייה הראשונה ידעתי שאני מוכרח לצפות בזה, וכמה שיותר מהר. הרי זה סרט לייב אקשן עתיר תקציב (!) של פוקימון, מהסוג שרם בן ה-10 היה זורק את קלף הצ’אריזרד שלו רק כדי לראות (בהנחה שהיה לי קלף צ’אריזרד, כן?). אז שאני אחמיץ משהו כזה? מה פתאום!

“הבלש פיקאצ’ו” עוקב אחר טים גודמן – שמאי ביטוח שהתייתם מאמו בעוד אביו לא בדיוק בסביבה (חכו רגע, זה סרט פוקימון. מבטיח). כאשר אותו אב, הבלש הארי גודמן, נהרג בתאונה מסתורית – נוסע טים לזוטרופוליס לריים סיטי, מטרופולין חדשני בו פוקימונים ובני-אדם חיים זה לצד זה, ללא קרבות, מכונים או טורנירים (ריים סיטי מקבילה לילד בכיתה שמפנצ’ר את הכדור כי מישהו עלול להיפגע, ומציע במְקום זאת לשחק ברידג’).

בהגיעו לדירת האב פוגש טים את הפוקימון של אותו בלש – פיקאצ’ו עם בעיות זיכרון שנשמע כמו ריאן ריינולדס.

הסרט לא מתעכב רבות על מי ומה זה בדיוק פוקימון, וגם הסברים טכניים לא זוכים להתייחסות, מה שעשוי לבלבל צופים אשר אינם בקיאים בנבכי עולם הפוקימון (‘אז לא הבנתי, הפוקימון אמור לגור בתוך הכדור הזה? איך זה עובד?’). מבחינתי זה נהדר כי לא באתי לעשות מועד ב’, אך לבי יוצא אל מי שייכנס לסרט עם סימני שאלה – וייצא עם סימני שאלה.

חקירתם של טים והפיקאצ’ו-שמכור-לקפאין מובילה אותם לשורת הסתבכויות ברחבי העיר ומחוצה לה, כאשר כל העסק קשור, בצורה זו או אחרת – למיוטו. על טים ופיקה פיקה לגלות לא רק מה קרה להארי, אלא מי מפיץ בריים סיטי גז-עצבי שגורם לפוקימונים להפוך לפראיים (‘זוטרופוליס? מה זה זוטרופוליס? בחיים לא שמענו על סרט כזה’).

מי שצפה בטריילר או ראה לפחות 4 סרטים בחייו, יוכל לנחש את כל העלילה דקות ספורות פנימה. עם זאת, אני יודע שהשם הוא “הבלש פיקאצ’ו” – אבל קראו לי פסיידאק אם מישהו הגיע לפה אחרי שחיפש המלצה על מותחן בלשי טוב; הרי זה סרט פוקימון, לטוב ולרע – על אף העלילה הצפויה (באמת, אין דבר אחד שאתם חושבים שיקרה והוא לא קורה) והדמויות החד-ממדיות, ניכר כי “הבלש פיקאצ’ו” נעשה באכפתיוּת רבה; הוא לא כופה עלינו יקום קולנועי או מתעכב על נוסטלגיה (באמת? אפילו לא אחות-ג’וי אחת?) אלא העלילה היא שתופסת מקום מרכזי, ולא יצאתי עם תחושה כי התסריט הוא למעשה שִרבוב לא קוהרנטי של אירועים כדי להראות אקשן (רוב הזמן, בכל אופן. רגעי הקליימקס בכל זאת מתרחשים בפסטיבל עירוני ענק). נוסף על כך, על אף שמדובר בסרט ילדים (ואל תַּשְׁלוּ עצמכם לחשוב אחרת), שלל בדיחות נועדו למבוגרים-בלבד.

עם זאת, הדמויות האנושיות שהן-לא-טים מתנהגות כמו בסדרה מצוירת, בין אם הנבל שמרחק יריקה מלעשות “מוהאהאהאהאהא” או לוסי, עיתונאית-חוקרת זוטרה שמדברת אך ורק באסרטיביות-מוקצנת (אבל היא דמות ממש מקסימה אז אסלח לה). אבל אנחנו פה לא בשביל בני האדם, נכון? ובכן חדשות טובות, כי הפוקימונים נהדרים. הגרסה המציאותית שלהם לא קריפית, והם באמת נראים כמו בעלי-חיים (אבל מהסוג המצחיק שמככב בסרטוני יוטיוב). ההרמוניה בריים סיטי בין הפוקימונים לבני-האדם הגיונית, ולכל פוקימון תפקיד בסביבה העירונית שמתאים עבורו (מאצ’אמפ, למשל, פקח תנועה). יוצרי הסרט עבדו כשנה על עיצובי הפוקימונים (ולשם כך שכרו את שירותיו של המעצב אר.ג’יי פאלמר אשר אייר פוקימונים ריאליסטיים עוד לפני עבודתו בסרט) וההשקעה ניכרת – פיקאצ’ו הפרוותי חמוד כמו פיקאצ’ו שאינו פרוותי. 

בתור סרט ראשון בסדרה, “הבלש פיקאצ’ו” לא דוחף לגרון אופציה להמשכים (על אף שאלה בתכנון) והוא עומד יופי בפני עצמו. כן הייתי שמח לוּ במְקום נעימה הוליוודית גנרית, היה מושמע פסקול אייקוני מהמשחק ברגעי השיא (ולא רק בכתוביות הסיום) אך זו כבר בעיה סובייקטיבית שלי. הסרט עצמו נעשה בטוּב טעם; הוא מהנה, מצחיק ולא מוקצן (ולא, זה לא דדפול-עם-פיקאצ’ו כמו שהאינטרנט נוטה לחשוב, וטוב שכך). הופתעתי עד כמה מאופק העיבוד ההוליוודי הראשון לפרנצ’ייז הרווחי ביותר של ימינו, ואם הקו הזה יימשך גם בסרטים הבאים — בשִמחה אשלם שוב על כרטיס לסרט פוקימון.


פוקימון: הבלש פיקאצ’ו [Pokémon Detective Pikachu] | ארה”ב, 2019 | 104 דקות | פנטזיה, מד”ב, בלשי, אקשן, זוטרוקימון | ריאן ריינולדס, ג’סטיס סמית’, קת’רין ניוטון, ביל ניי, קן וואטאנבה, דיטו | תסריט: דן הרננדז, בנג’י סאמית, ניקול פרלמן, דרק קונולי, רוב לטרמן | במאי: רוב לטרמן | יוצר מקורי: סטושי טג’ירי


• לקריאה נוספת: Pokemon Origins [ביקורת]

לקריאה נוספת
6 תגובות
  1. ארז אומר/ת

    פיקאצ’ו הפרוותי חמוד כמו פיקאצ’ו שאינו פרוותי.

    אין דבר כזה פיקאצ’ו שאינו פרוותי, לפיקאצ’ו יש פרווה

    1. רם קיץ אומר/ת

      פרווה ויזואלית.
      זה שאומרים בסדרה / משחקים שיש לו פרווה, לא אומר שרואים אותה 99% מהזמן. הכוונה היא שפיקאצ’ו עם פרווה שאשכרה רואים — חמוד כמו פיקאצ’ו שהוא בעיקרון גוש צהוב חלק.

  2. Idom אומר/ת

    איזה סרט כיפי!
    מההתחלה התלהבתי מהסרט הזה, אבל זו הייתה העיקר אופטימיות – אמנם סרט פוקימון סוף סוף, אבל על פי המשחק הסתמי ההוא ל3DS? קיוויתי שהתסריטאים יודעים מה הם עושים ויצליחו להוציא מהעלילה המשמימה ההיא סרט הוליוודי מהנה. ואיך אני שמח שצדקתי.
    בתור סרט שמיועד לילדים, מדובר בסרט נהדר – לא כבד מדי, אבל עם רגעים קשים וסצנות מלאות לב ורגש; לא עלילה מסובכת ומורכבת מדי, אבל אחת שלא מזלזלת בצופים שלה.
    מדובר בסרט בוגר, שמתאים לילדים ומבוגרים כאחד, עם דמויות ועלילה מספיק טובים כדי להצדיק את קיומו של הסרט.
    ובלי קשר אליהם, הפוקימונים מושלמים.
    התלהבתי כמו ילד קטן בקולנוע, וזה בהחלט סרט הפוקימון שקיוויתי לקבל. הם שיפרו על כל אספקט במשחק ויצרו סרט שראוי להיות האחד שיביא את הפרנצ’ייז הנהדר הזה למסך הגדול.
    אני כל כך מרוצה, ושמח, ומת ללכת לראות אותו שוב!!

  3. הראשון מהסוף אומר/ת

    ממש אהבתי. לא יודע אם הסרט יתחבב על אלה שהם מעריצים פחות מושבעים, ואני חושב שאפילו המעריצים המושבעים לא בהכרח יאהבו אותו כמו שאני אהבתי. הסרט (בהחלטה שנראה שהיא מכוונת) מנסה לדבר לאלה שפעם חלמו לאסוף פוקימונים אבל היום תקועים במציאות, וזה מאוד יפה בעיני שהוא מנסה ללכוד (חיחי) את תחושת הwonder שהייתה לנו לפני עשרים שנה כשנתקלנו בפוקימון בפעם הראשונה, ועושה את זה יפה

  4. […] ממוצע שאין לו מושג בתרבות היפנית או בפוקימון בפרט? רם מ-AnimeOK ודארק מ-SuikaSan עשו עבודה טובה. (אלו גם בלוגים טובים, תקראו […]

  5. דפי אומר/ת

    בדיוק ככה.
    ראיתי את הסרט ביום חמישי האחרון ובת׳כלס, אמנם זה הרגיש קצת דדפול בתחפושת פוקימון (אחרי הכל שירבבו קצת רפרנסים לדדפול במהלך הסרט והחבר של טים, ג׳ק, זה אותו שחקן שמגלם את הנהג ההודי) אבל בכל זאת היו הרבה רפרנסים מהסרטים הראשוניים – כאמור, 3 הסרטים הראשוניים, צריך לשים לב לזה היטב ולזהות 🙂
    אבל בת׳כלס, דיי נהניתי ממנו והוא היה מצחיק לפרקים וכן היתה איזושהי תחושת נוסטלגיה כשצופים בסרט שמזכירה לך משהו מהילדות…

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם