עונת ינואר 2019: סקירה מקוצרת
עונת שידורי חורף 2019 חוגגת אוטוטו חודש, ויש כמה דברים שאולי תרצו לראות.
Dororo
לורד דאימיו מאנייק מבַצע עסקה עם שדים: הלורד יקבל כוח ושגשוג, ואילו השדים יקבלו את איבריו (כל איבריו) של בנו הבכור של הלורד, לכשייוולד. הלורד מסכים, וזמן מה אחר-כך כורעת אשתו ללדת. כמצופה, פרי חלציה נראה כמו שאמור להיראות תינוק בלי איברים; אין לו עיניים, אוזניים, עור ואפילו מערכת עצבים – הוא גוש שזמנו בעולם נקצב בדקות, ועל כן המסכן מושלך לייאור (כי זה מה שעשו פעם לתינוקות לא רצויים). אולם שומרוני טוב מגלה ומציל את העולל, ואילו זה מצידו, היאקימארו, גדל להיות לוחם מחונן שלא בטוח מה קורה סביבו – אך הוא יודע כי הוא מוכרח להרוג כמה שיותר שדים, כי כל שד ז"ל משיב לו עוד איבר.
ומי זה דורורו אתם שואלים? דורורו הוא ילדון יתום שפוגש את היאקימארו ומצטרף למסעו (כי זו האופציה שהייתה הכי דומה בעבר לצפייה בטלוויזיה).
סדרת האנימה מבוססת על מנגה שכתב אוסאמו טזוקה ישתבח שמו, והיא זכתה גם לעיבוד אנימה שעלה בעונת השידור של קיץ 1969 (הרבה לפני שהיו עונות שידור). חלקכם אולי אף זוכר את סרט הלייב אקשן שיצא ב-2007 אותו אישית חיבבתי, אך כעת השעה של "דורורו" לסיפור עם סקלה ארוכה, אפית וקוהרנטית: המנגה המקורית אמנם חביבה, אך קצרה (4 כרכים) ולא מתעמקת בדמויות מִשנה. עיבוד האנימה החדש, מבית סטודיו MAPPA, לוקח את המקור ומוסיף עליו; פרק 3 למשל עוסק בהיסטוריה הטרגית של מי שהציל את היאקימארו, בעוד שבמקור הוא סתם רופא שעבר בסביבה (וזה כל מה שיודעים עליו). אם זה יימשך ככה, יתכן וזו תהיה הגרסה הדפניטיבית של "דורורו".
בינתיים ההתחלה נראית מבטיחה, ואם אתם יכולים לבחור רק סדרה אחת עונה, לכו על מסעו של היאקימארו.
The Promised Neverland
טוב, המ, איך אני ניגש לזה בלי ספויילרים?
קבוצה של ילדים גדלים בבית יתומים חם ואוהב, ומטפלת בהם מי שהם מכנים 'אימא' – אישה מקסימה שמספקת כל צרכיהם. בבוקר הילדים לומדים ועושים מבחנים, בשאר היום הם מבלים, אוכלים ומשחקים.
…
ואז החרא פוגע במאוורר.
אני *כחכוח בגרון מלא חשיבות עצמית* קורא את המנגה המקורית. מה קורא? אוסף! מאז שפורסמה במגזין שונן ג'אמפ ב-2016, הפכה "The Promised Neverland" לאחת מסדרות המנגה המדוברות בסביבה, הרבה מכך בזכות נרטיב פסיכולוגי מתוחכם, בניית עולם קפדנית וסיפור שהוא מותחן מהמעלה הראשונה. לכן עיבוד האנימה אינו הפתעה גדולה, וגם לא משבצת השידור היוקרתית שקיבל – רצועת Noitamina.
מה שכן מפתיע הוא הסטודיו: CloverWorks.
מי? בדיוק.
אמנם הם אחראים על "Bunny Girl" המקסימה, אבל בינינו? Bunny Girl לא ידועה בזכות ערכי ההפקה הגבוהים.
לכן באתי אל הסדרה החדשה עם חששות רבים, ו… אני עדיין עם חששות רבים. זה לא שהעיבוד רע, אך ניכר המאמץ לעבד כמה שיותר מהסגה הראשונה של המנגה לתוך מסגרת של 12 פרקים, ונדמה כי האנימה שכחה את מה שהפך את הסיפור למוצלח מלכתחילה – קצב, ולכן זה עיבוד פרווה. הוא ישביע אתכם לטווח הקצר, אך לא בטוח שתזכרו ממנו דבר תקופה מהיום – וחבל, כי ליצירה כמו 'Neverland' מגיע יותר.
(אבל צפו בכל זאת, כן?)
×× Kakegurui
אי שם ביפן לומדים בנות ובנים,
אשר להמר כולם מאוד מאוד אוהבים;
ובבית ספרם לא תמצאו שיעורים,
כי כולם עסוקים להרוויח ז'יטונים.
כל רול קובייה,
מוציא פה גניחה;
וכל קלף חבוי,
יוצר וואחאד גירוי.
האנימה אמנם דפוקה להחריד,
אך יש משהו כיף בטמטום לתוך הוריד;
לכן אם אהבתם את העונה הראשונה,
מתערב איתכם, על כסף, שתאהבו גם ת'שניה.
ניסיתי ופרשתי:
Boogiepop wa Warawanai: עיבוד אנימה לסדרת ספרי לייט נובל, שהוא גם פריקוול לסדרה משנת 2000, שהיא בכלל סיקוול לספר הראשון (אני יודע, זה לא מבלבל בכלל) הוא משהו שחיכיתי לו בעונת השידור הנוכחית, ולצערי יצאתי מבולבל משני פרקי הפתיחה – מבולבל ומשועמם. ספרו לי אם זה משתפר.
My Roommate is a Cat: סופר תימהוני מאמץ חתול. זהו.
שמעו, זה חמוד, בעיקר אם אתם חובבי חתולים (זו הסיבה שנתתי לה בכלל הזדמנות), אבל… Meh; היא לא מצחיקה כמו שהיא חושבת שהיא, וגם לא דרמטית במיוחד – אלא בעיקר פושרת. תנו צ'אנס אם בא לכם.
מסכים לחלוטין לגבי Neverland ו-דורורו, אני מרגיש שדורורו זאת הפנינה של העונה הנוכחית, וכרגע אני ממש מופתע לטובה.
מה שכן, מפתיע אותי שלא כתבת מילה על העונה שנייה של mob psycho 100, שנכון לעכשיו היא סדרה מופתית לדעתי, לא פחות. העונה הזאת מצליחה לעלות על העונה הקודמת וזה עצמו הישג מרשים.
צריך להשלים אותה מתישהו. זה בתכנית.
עונה מוצלחת!
אמנם העונה הזאת לא תיזכר בזכות מספר סדרות גדול במיוחד ששוות צפייה (בניגוד ל…רוב 2018, האמת), אבל יש פה מספר של סדרות איכות שאני בטוח שאזכור הרבה אחרי העונה הזאת. ביחד עם הסדרות המוצלחות שנשארו מהעונה הקודמת, יש לי הרבה מה לצפות בתחילת השנה.
קודם כל, דורורו. מסכים לחלוטין עם מה שרם כתב. 4 פרקים פנימה, ובינתיים זו יצירת מופת. הבנתי שהסדרה עושה הרבה דברים שונה מהמנגה משנת 1967 שקדמה לה, ואני מברך על כך – ניכר שהצוות שעובד על הסדרה מתאמץ לתת לה אלמנטים שונים מהמקור תוך כדי שימור הבסיס הסיפורי המוכר והאהוב. השימוש בצבעים, האנימציה החלקה והשימוש המינימליסטי בדיאלוגים רק עוזרים לבסס את הסדרה כאחת הסדרות התקופתיות והאווירתיות הטובות של השנים האחרונות. גם עם המבנה האפיסודי הסדרה עוד לא הביאה פרק שהוא לא יצירת מופת בעיניי. המלצה חמה.
מצד שני, לגבי נברלנד אני לא מסכים לחלוטין (וממה שהבנתי, אני יחסית לבדי בקרב הזה, אבל זה לא משנה). כל פרק של האדפטציה הנפלאה הזו הוא תענוג עבורי, ואני שמח על הבחירה בסטודיו קלוברוורקס – בין אם זה האנימציה של הפרקים ב"דארלינג אין דה פרנקס" או הסדרה המופתית מהעונה הקודמת "באני גירל", הסטודיו הוכיח שהוא ראוי לתמיכה שלי, או לפחות להבעת עניין בהוצאותיו. נברלנד מבססת את המעמד של הסטודיו כעצמאי מסטודיו האב A1, ואני נהנה כל פעם מחדש מהדרכים בהן האדפטציה משתמשת במדיום האנימה כדי לטפל בחומר המקור בצורה מעניינת ויצירתית, גם אם לא תמיד נאמנה למנגה באופן מוחלט.
בין אם זה הבימוי, השוטים המצוינים והשימוש בסימבוליזם וסאונדטראק מינימליסטי כדי להגביר את תחושת אי הנוחות של הצופה, מבחינתי הסדרה מצליחה להתעלות על המנגה עם השימוש המעולה בכלים השונים שברשותה כאדטפציה. אפשר גם לציין את הדיבוב הנהדר ואת הדרך שבה הסדרה כן מצליחה להעביר את רוב התוכן הנחוץ למרות החיתוכים הנחוצים לשמירת הrun time, ובכל זאת מדגישה את הרגעים השקטים והמלחיצים שרק מבססים את הרגשת האימה.
אני מבין שלא כולם יסכימו איתי פה, בעיקר לא מעריצי המנגה האדוקים (אולי אדוקים מדי) שרצו אדפטציה מושלמת, אבל אני מאוד מרוצה. אולי הסדרה הייתה נעשית קלאסיקה אם היא הייתה מקבלת טיפול אדוק יותר, אבל אני מעדיף את החירות היצירתית שקלוברוורקס מפגינים פה.
אני מקווה שהסדרה תקבל את התמיכה שמגיעה לה ככל שהעונה תמשיך.
בנושא אחר, סדרה שונה ביתר שצריכה לקבל יותר תשומת לב היא "קאגויה סאמה". מדובר בקומדיה רומנטית הזויה לחלוטין שמשלבת קרבות מוחיים משוגעים עם הרבה לב (ובסטגירלז). שמעתי הרבה דברים טובים על המנגה, והאנימה לא מאכזבת – הפייסינג מושלם עם פרקים שמורכבים משלושה קטעים קצרים וחביבים שמעבירים מערכונים שונים בלי לגרום להם להרגיש מרוחקים מדי, ועדיין מצליחה לקדם את הנרטיב הכללי והרומאנס המקסים שהיא בונה בין שתי הדמויות הראשיות.
מדובר בסדרה מצחיקה וחמודה, מושלמת לימי שבת. מומלץ לכל מי שהיה חסר לו משהו פחות רציני העונה.
ואם כבר רציני, סדרה נוספת שאני רואה העונה היא שילד הירו הנפלאה. אדפטציית האיסקאי הזאת תיראה לאנשים במבט ראשון כעוד יצירה גנרית וחסרת מעוף, אבל בתור אחד שעוקב אחרי הLN והמנגה כבר תקופה ארוכה, ואני לא יכולתי להיות שמח יותר שהסדרה קיבלה אדפטציה סוף סוף. הבחירה בסטודיו קינמה סיטרוס, שעשו את מייד אין אביס המוצלחת, לא הייתה יכולה להיות טובה יותר, ורואים שהם משקיעים ממש באנימציה ובעיבוד חומר המקור.
הפייסינג אמנם קצת מהיר אבל אני מאוד נהנה מהאלמנטים הנוספים של האדפטציה (בעיקר הסאונדטראק המצוין ועבודת הדיבוב הנהדרת של שתי הדמויות הראשיות).
גם מי ששבע מסדרות איסקאי יכול למצוא הנאה בנרטיב המרתק הזה, ששונה מאוד מסדרות קודמות בז'אנר.
הסדרה האחרונה שאני רואה העונה היא בוגיפופ. ממה שראיתי לא כולם מתלהבים מהגישה של העיבוד החדש לסדרת ספרי הלייט נובל המוכרת, אבל אני נהנה מאווירת המסתורין. לא אשקר שעיצובי הדמויות קצת גנריים מדי לטעמי, אבל זה עוזר להבדיל בין הנורמליות של הדמויות לבין האירועים העל טבעיים ההזויים, כך שאני מבין את הפואנטה ומסוגל להתרגל לזה. מעבר לכך, המוזיקה מצוינת והאנימציה קצת סטטית אבל מצליחה להעביר את התוכן בצורה טובה.
החוזק של הסדרה מתבטא בעיקר בדרך שבה היא מעבירה את הנרטיב המרתק ובאינטראקציות בין הדמויות, שנהיות מורכבות יותר ככל שהסדרה מתקדמת. אני אוהב את המבנה הסיפורי הלא כרנולוגי, למרות שבדרך כלל אני לא נהנה ממנו, פה הוא מוסיף המון לתעלומה. הסדרה הזו שאפתנית, וגם אם היא לא תפגע בכל הנקודות אליהן היא מכוונת, אני נהנה ממה שהיא מביאה לשולחן. זה בהחלט שונה מכל דבר אחר שיש העונה, זה בטוח.
אני שמח שרם סיקר לפחות חלק מהסדרות שעולות העונה, כי יש פה כמה סדרות חדשות שראויות ליותר חשיפה. התחלה חזקה ל2019, באיכות יותר משבכמות.