סדרות אביב 2021: סקירה

 

טוב, חדשים בעסק הזה אתם לא. נכון?
לפניכם סקירה של סדרות אנימה  חדשות – כלומר, כל אלה שאינן עונות המשך – שעלו החודש במסגרת שידורי אביב 2021. כמובן שלא צפיתי בפרקים הראשונים של כל הסדרות שיצאו, אני לא משוגע (וזה מגיע מפיו של אחד ששתה אתמול חלב מקולקל – בכוונה), אלא הרמתי רק כאלה שמלכתחילה שוות בדיקה. כעת בואו נראה כמה לקוי כושר השיפוט שלי.


Those Snow White Notes
[Mashiro no Oto] 

על מה זה: רגע לפני שנפטר סבו של סטְסוּ הוא ייעץ לו, בשום פנים ואופן, לא להיות נגן שמיסן – עצה מפתיעה למדי מצד הסבא אשר היה גְדול נגני השמיסן של יפן. כעת, בלי כיוון בחיים, עוזב סטסו הנער את העיירה בה גדל ועובר לטוקיו בתקווה למצוא את עצמו – אולם החיים הסואנים במטרופולין גדולים על הצעיר הביישן במספר מידות. כעת הוא יצטרך להחליט אם יש בכלל טעם להיות נגן שמיסן ביפן המודרנית – או שעדיף כי יקשיב לעצה של סבא?

איך זה: “Those Snow White Notes” לכדה את תשומת הלב שלי דווקא בגלל הדמיון לסדרה אחרת, “Shouwa Genroku Rakugo Shinjuu” הנהדרת: שתיהן סדרות אנימה שעוסקות באמנות יפנית מסורתית דרך עיניים מודרניות ומקומן בחברה. אבל ציפיות לחוד ומציאות לחוד, כי “Those Snow White Notes” היא  לחלוטין לא ‘Rakugo’ מעצם היותה נטולת העידון, התחכום והיופי הוויזואלי של זו האחרת.

אבל מה בעצם היא אשמה? רוב הסדרות בעולם הן לא ‘Rakugu’ (שהיא, אובייקטיבית, אחת מסדרות האנימה הטובות של כל הזמנים), ויש ל-“Those Snow White Notes” בְמה להתגאות גם בזכות עצמה; קודם כל, לפרקים היא די מצחיקה (עניין מפתיע בהתחשב בטיזר הדכאוני שחשף אותי לקיומה) והאהבה בה לשמיסן ניכרת עם סצנות נגינה אמוציונליות ורוויות קתרזיס. גם הדמויות עצמן מקסימות, בין אם זו צעירה שפוגשת את סטסו ברחוב ומאמצת אותו כמו חתול, בן הזוג שלה שמסתמן כדושבאג חסר תקנה – אך מתגלה כדושבאג עם עומק (לא בשונה מדמות אחרת שמדבב נובוהיקו אוקאמוטו, באקוגו מ-“Boku no Hero Academia“) או אימא של סטְסו, כוכבת ידועה ביפן שמעולם לא טרחה לגדל אותו אבל יש לה אחלה חוש הומור (לא שאני מגן פה על הזנחת ילדים).

הבעיה העיקרית של “Those Snow White Notes” היא כרגע הקצב, כי יש הרבה ממנו. הפרק הראשון מכיל די והותר התרחשויות עבור שלושה פרקים, ואמנם בפרק השני ניכר שיפור מסוים אבל נראה שהסדרה טרם מצאה את המקצב שלה. כן, זו סדרה על מוזיקה ואני ער לאירוניה.

נוסף על כך, ביטים בעלילה נעשים מתוך אילוץ שרחוק מלהיות אורגני או אפילו להעמיד פנים שהוא כזה, בין אם מדובר בהופעה של סטסו בפני קהל שקרתה בגלל סיבות דביליות להחריד, או העובדה כי סטסו מצא היכן לגור רק כי מישהי אספה אותו מהמדרכה (מילולית) או כאשר דמות שסטסו לא הכיר עד אותו רגע מוצאת, במקרה לחלוטין, שמיסן ישן ארוז באיזה מחסן. ראיתי מספיק סדרות אנימה כדי לדעת שגם ביפן אין שמיסנים זרוקים סתם ככה בכל חור.

בכל זאת, אני מחבב את הדמויות פה והרעיון הכללי מאחוריה, ועל אף שהיא ממהרת לפרקים – את סצנות הנגינה בשמיסן היא לוקחת ברצינות ורק עבורם שווה לצפות בה. אמנם “Those Snow White Notes” היא לא סדרת המופת שחשבתי שתהיה, אבל יש בה אהבה רבה לתחום בו היא עוסקת; זו אנימה קלילה וחמודה ותוכלו אחריה לספר (כמו הסנובים שאתם) עד כמה אתם מבינים בשמיסן.


Godzilla Singular Point

על מה זה: דוקטורנטית ומהנדס תמהוניים חוקרים, בנפרד, רצף אירועים שקשור בחיות מהעידן הפרה-היסטורי, ובראשן מפלצת מסתורית (גודזילה, נו. זאת גודזילה).

איך זה: אחרי הניסיון הככה-ככה הראשון של עולם האנימה עם הזוחל נושף הלייזר, אנחנו נכנסים אל סיבוב נוסף – כשחוץ משיתוף הפעולה עם נטפליקס, אין בין הטרילוגיה ההיא לסדרה החדשה אף קשר (וטוב שכך). הפעם נקראות אל הדגל שתי ענקיות, סטודיו BONES וסטודיו ORANGE שמשתפות פעולה כדי להביא למסך הקטן סיפור גודזילה מקורי, רענן ואינטליגנטי, אחד שחוזר למקורות ומתבל את כל העסק הזה עם כיף (כי זוכרים שעלילה על לטאת ענק לא אמורה לקחת את עצמה ברצינות? זוכרים? זוכרים??).

על סמך שני פרקים בלבד אני יכול לקבוע כי “Godzilla Singular Point” היא סיפור הגודזילה המוצלח ביותר מאז הסרט שין גודזילה של הידאקי אננו – ואחלה סדרה בלי קשר, וזאת מבלי שבכלל ראינו את גודזילה. אני לא מאמין שאני אומר את זה, אבל סוף סוף יש משהו עם השם “גודזילה” בו, ודווקא  בני האדם מעניינים אותי – בין אם אלו שני הגיבורים המוזרים שלה או הדמויות האקסצנטריות מסביב, בראשן מהנדס נרגן שבונה במוסך שלו רובוט, אבל לא רובוט גדול ומגניב אלא כזה שאפצ’י עשוי להפיל אותו (ושהקרב בינו ובין גודזילה בהמשך הסדרה, ככל הנראה, יהיה מוצלח יותר מגודזילה נגד קונג).

הסדרה מג’נגלת בין ממבו ג’מבו מדעי, תיאוריות קונספירציה וסצנות אקשן מבלי לקחת את עצמה ברצינות, אבל גם בלי להפוך לפרודיה על הז’אנר. Godzilla S.P גם יודעת לפרוט על מיתרי הרגש כשצריך, ואמנם אנחנו לא יודעים מה הסיפור המלא שלה – אבל ניכר שהיא נכתבה עם מחשבה עמוקה מאחוריה. ויזואלית, אגב, היא נראית טוב ממרבית סדרות העונה, כשהמפלצות (עליהן אחראי סטודיו Orange, מומחי ה-CGI של התעשייה) מרהיבות בכיעורן, ואילוּ בני האדם (סטודיו Bones) מאויירים עם קווי מתאר בולטים סטייל סוף שנות התשעים – רמז לתחושת העליצות התמימה של פעם שהאנימה מנסה לשדר.

אני יודע שעוד מוקדם לקבוע אך ייתכן כי ניצבת לפנינו אחת הסדרות הטובות של השנה, ואם לא אז לפחות אחת המהנות שבהן (ואם גם  זה לא, לפחות היא סיפור הגודזילה הטוב ביותר מזו תקופה, לא שהרף כזה גבוה).

*הסדרה עצמה משודרת בנטפליקס יפן, וכשתסתיים תעלה במלואה בכל שאר הטריטוריות.


Jouran: The Princess of Snow and Blood

על מה זה: בשנת 1931 אלטרנטיבית בה שושלת טוקוגאווה עדיין קיימת, נהיו החיים ביפן מפחידים בגלל שכירי חרב מטעם השוגון שמוציאים להורג מתנגדי שלטון. סאווה, גיבורת הסדרה, הייתה רק ילדה כאשר כל משפחתה נרצחה וכעת היא מחפשת נקמה.

אה, וכמעט כולם כאן בעלי כוחות-על. אוף.

איך זה: לפני העלילה, לפני הדמויות ולפני הכל – הדבר הבולט ביותר ב-‘Jouran’ הוא הסטייל, כי הסדרה נראית ממש (אבל ממש) טוב, כשכל פריים של העיר הגדולה והדיסטופית הוציא ממני שריקת התפעלות (שגרמה לשאר בני הבית להתעורר, כי איזה דביל שורק באמצע הלילה?).

אין למעשה הרבה סדרות “מציאות אלטרנטיבית” בתעשיית האנימה, בטח לא כאלה שעשויות היטב כמו ‘Jouran’ – ואני נהנה ממנה בינתיים בגלל עיצוב הדמויות, הרקעים המפורטים להפליא, סצנות הקרב והדינמיקה המורכבת של שני צידי המתרס. זו סדרה שהדמויות בה הן לא שחור-לבן, וגם סאווה, הגיבורה, עשתה דברים נוראיים בשם יצר הנקמה. אמנם אנחנו לא יודעים בינתיים דבר על “השוגון הרשע והמפחיד” אבל לא אתפלא אם נגלה בהמשך כי הוא חובב חתלתולים ואריגה.

הבעיה העיקרית כרגע היא שהנחת היסוד המוצלחת של ‘Jouran’ נבלעת בגלל אלמנט הפנטזיה. הסדרה, לפחות על סמך 2 פרקי הפתיחה, יכלה להיות מוצלחת בהרבה ללא נוכחות של כוחות-על שלטעמי, בכל אופן, מוזילים את מלחמת הצללים שמתנהלת בה. עולם הסדרה גדול ועשיר בדמויות בעלות רבדים עמוקים, ואין צורך שסאווה תלך מכות עם הילה כחולה וג’וסטוסאים בכל פרק (בחייאת, עולם האנימה. מדוע להיות סטיגמטיים?). אולי אשתכנע אחרת בפרקים הבאים.

בינתיים הביצוע הנהדר שלה, סצנות האקשן והרעיון המוצלח מתעלים על קשקושי השונן. בינתיים.


Mars Red

על מה זה: בשנת 1923 אלטרנטיבית יש ערפדים ומספרם רק הולך וגדל. על כן, הממשלה מקימה ארגון צבאי סודי על-מנת לצוד אותם – ומה הדרך הטובה ביותר לצוד ערפדים אם לא באמצעות ערפדים?

איך זה: שמעו, אני יודע. “ערפדים נגד ערפדים”, “ארגון סודי”. הקלישאות כאן כותבות את עצמן. אבל Mars Red היא – לא תאמינו – טובה (והיא מבוססת בכלל על מחזה, מה שלא מפתיע). למעשה, ידעתי שיש כאן ערפדים והגעתי מוכן לאקשן מדמם עם ניבים, אבל מצאתי אנימה שהיא, קודם כל, דרמה, כזו שמרקם היחסים בין הדמויות בה הוא עשיר, מורכב ורווי ניואנסים (ועם כמות פסיכית של ציטוטי שייקספיר). לכן כשיש סוף סוף אקשן – ושוב, אין הרבה ממנו – הוא אישי.

Mars Red היא ככל הנראה אלגוריה ליחסיה של יפן כלפי זרים ומהגרים (הנחתי ככה עוד מהתקציר, אבל הפרקים הראשונים איששו זאת), וכמו ב-‘Jouran’, גם בה לא תמצאו דמויות שהן נטו רעות שעושות בוהאהאהאהא או טובות אשר מוכנות לעזור לזקנה לחצות את הכביש. אני ממליץ אבל לבוא אליה מרוכזים משום שהאנימה בנויה על דיאלוגים – והמון מהם (זוכרים שהיא מבוססת על מחזה?) וכמעט כל דמות בה מנסה להתעלות על אחרות בהיבט אינטלקטואלי (שייקספיר, הזכרתי כבר?). מודה שאפילו מצאתי את עצמי, בשני פרקי הפתיחה, מעביר אחורה מספר שניות כדי להבין מה לכל הערפדים העלילה.

ויזואלית Mars Red נראית מדהים, בעיקר בזכות יחס מסך של 2.35:1 שמקנה לה מראה קולנועי. כן בדקתי פעמיים שלא מדובר בסדרה של סטודיו Shaft כי הסגנון מזכיר את סדרות ה-Bakemonogari למיניהן (זהו? קניתי אתכם?). בכל אופן, Mars Red היא אנימה טובה, אך דעו כי אם תבחרו לצפות בה היא תדרוש מכם מידה רבה של סבלנות.


Odd Taxi

על מה זה: קוטוגאווה הוא נהג מונית בן 41 ללא משפחה. מדי לילה מסיע קוטוגאווה במונית הקטנה שלו מגוון רחב של טיפוסים ברחבי טוקיו: סטודנט שחולם להתפרסם ויראלית, כוכבת איידול צעירה, בריון שכונתי, קומיקאים וגם אחות מרפאה שמסתירה סוד – כולם מנהלים עמו שיחות (בין אם הוא חפץ בכך או לא) אודות מגוון נושאים מחיי היומיום, שיחות שעל פניו אינן חשובות – אך הן כולן קשורות לנערה שנעלמה.

איך זה: כפי ששמתם לב, יש לא מעט סדרות אנימה מקוריות בעונה הזו ו-Odd Taxi ללא ספק המקורית מכולן. אווירת הפילם נואר שלה היא רק חלק מתוך מכלול שהופך אותה לשונה ומיוחדת; לפעמים היא סדרה על כלום, רק שני חבר’ה שיושבים במונית ומפטפטים, ולפעמים היא מותחן מסתורין. ציפיתי שהזיגזג בין הז’אנרים יפגע בה אך בפועל שני הז’אנרים חיים בסינגריה שעוזרת לנו להבין, קודם כל, מי הנפשות הפועלות – ורק אחר-כך מתרכזת העלילה בסיפור ההיעלמות של הנערה.

Odd Taxi גם עושה שימוש רחב ב-CGI, תחום שעולם האנימה טרם השתפשף בו. אבל היי, זה לא ש-Odd Taxi נראית רע. היא משלבת היטב בין האנימציה הדו-ממדית ובין זו הממוחשבת, בתוך סינרגי… אה רגע, כבר השתמשתי בביטוי הזה. בקיצר הסדרה נראית טוב. לא נהדר, אבל טוב.

פרט קטן קטן  קטן ששמרתי לסוף, כדי לא להבריח מתעניינים פוטנציאליים, הוא לגבי הדמויות: כולן בה חיות אנתרופומורפיות. כן,  כולן (קוטוגאווה שלנו הוא בכלל ניבתן). שמעו, אם זה לא הפריע לכם ב-“זוטרופוליס” זה לא אמור להפריע לכם פה. לדעתי זה מוסיף לאנימה אפיל שאין לאחרות, והאמת שיש לי תחושת בטן (לא מבוססת, לכן זו תחושת בטן) שרק קוטוגאווה רואה את העולם ככה, ובסוף נגלה שכולם בעצם בני-אדם.

But that’s just a theory. an anime  theory (עשרה שקלים למי שהבין את הרפרנס).

סליחה.
בכל אופן, חיות או לא חיות, Odd Taxi היא סדרה שונה ומיוחדת ששווה, לכל הפחות, הזדמנות.


86

על מה זה: סן מגנוליה היא רפובליקה עשירה ומפותחת שמחולקת ל-85 מחוזות, והיא מנהלת מלחמה מול אימפריה יריבה באמצעות מכונות לא מאויישות שסן מגנוליה פיתחה… או לפחות כך הציבור מאמין; כי מעבר לחומות הרפובליקה מצוי סקטור נוסף בחזית המלחמה, “מחוז 86” שתושביו, על הנייר, “לא קיימים”. בעל כורחם מאיישים צעירי מחוז 86 את המכונות ה-“לא-מאויישות” של הרפובליקה ומנסים לשרוד אל היום הבא.

איך זה: אני מודה שאף פעם לא הייתי חובב גדול של מד”ב צבאי, אך המוניטין הגדול שצברה סדרת ספרי הלייט נובל עליה מבוססת האנימה (ואשר המתרגם שלה מיפנית לאנגלית הוא מכּר וותיק שלי, ישראלי מגניב בשם רומן למפרט) הביא אותי לנסות את 86 – לנסות, ולאהוב ממש.

כלומר, אני עדיין לא  בטוח מה הסיפור האמיתי פה, אבל הדינמיקה בסדרה בהחלט לא שגרתית: מצד אחד לנה, מפעילה (Handler) שיושבת בעיר הבירה ומנתבת הוראות ללוחמים שהרפובליקה לא מכירה בהם, ומהצד השני שין – לוחם וטקטיקן מבריק במחוז 86 שרואה את חבריו הלוחמים כבני משפחה. אני לא יודע אם 86 היא מאבק מוחות בין לנה לשין או מאבק מוחות של שניהם יחד מול הסכנות שבדרך (תכלס אנחנו לא יודעים כלום על האויב או אם הם בכלל רעים או טובים), אבל הבסיס הזה של מפקדת – אשר נמצאת הרחק משדה הקרב – לבין לוחמים שהם בשר תותחים – זו דינמיקה מעניינת שאני סקרן לראות איך תתפתח. באתי סקפטי ויצאתי אופטימי.


Tokyo Revengers

על מה זה: טאקמיצ’י הוא מאלה שהחיים יורקים עליו בכל הזדמנות: בעבודה מתעמרים בו, בבית השכנים כועסים עליו וברחוב ילדים משתעשעים על חשבונו. אם כל זה לא גרוע דיו, מי שהייתה אהבתו היחידה בתקופת נעוריו, הינאטה, מוצאת את מותה בסכסוך כנופיות. יאפ, מבאס. אלא שבעקבות נפילה אל פסי רכבת (הוא לא ניסה להתאבד, באמת) מוצא עצמו טאקמיצ’י חוזר בזמן 12 שנים לאחור; כעת יש לו הזדמנות לא רק לתקן את חייו אלא גם להציל את הינאטה – אך לשם כך הוא מוכרח להצטרף לכנופייה שהרגה אותה.

איך זה: אני אגיד את זה או אתם? אני? טוב – וואו, זה ממש כמו Erased!
רק שבעוד Erased מאופקת, נראית טוב ומותחת (למרות המחלוקת סביב הסיום שלה), Tokyo Revengers הרבה פחות… מה המילה? מעודנת?

אני אוהב סיפורי מסע בזמן, בטח כאלה שמערבים את עולם הפשע ויש בהם אלמנט של מסתורין. אך הפרק ראשון של Tokyo Revengers נראה ומתנהג כמו סדרת שונן (וזו כבר בעיה שלי כי המנגה המקורית רצה במגזין Weekly Shōnen, אז לא יודע לְמה בדיוק ציפיתי). זו סדרת אקשן טיפוסית עם דמויות שצועקות, שותקות בדרמטיות והולכות מכות בין לבין – וקשה לי להצביע אפילו על דמות אחת בינתיים שאני מחבב, כולל הגיבור שלה שאיכשהו מזגזג בין סוגי אישיות הפוכים במְחי דקות. אתן הזדמנות נוספת רק כי אני ממש אוהב מסע בזמן, אבל היא חייבת להשתפר כדי שאדבוק איתה עד הסוף.


Higehiro: After Being Rejected, I Shaved and Took in a High School Runaway
[Hige o Soru. Soshite Joshi Kōsei o Hirou] 

על מה זה: יש טעם להסביר כשהשם של האנימה הוא גם התקציר?

טוב נו. יוֹשידה, עובד משרד בן 26, אוזר אומץ ומתוודה על אהבתו כלפי עמיתה לעבודה. בדרכו הביתה אחרי הסירוב שקיבל, נתקל יושידה בנערה בת 16 שברחה מביתה שבהוקאידו הצפונית, וחיה כעת ברחוב – וכשהיא לא ברחוב, כך היא מספרת, אז בין בתים של גברים להם היא מציעה, ובכן, אתם יודעים מה. כשמנסה הצעירה, סאיה, לפתות גם את יושידה, הוא דוחה את המהלך ומאפשר לה להתגורר אצלו – רק די שתפסיק ללכת לגברים מפוקפקים ולסכן את עצמה.

איך זה: אני מתחרט עכשיו שכתבתי קודם שהרמתי רק סדרות שנראות כשוות בדיקה, כי זה מסגיר שבחרתי לצפות בדבר הזה מבחירה חופשית.

בבסיסה, Higehiro היא סדרה למבוגרים: הגיבור שלה בן 26, רוב הסביבה הקרובה שלו מבוגרת גם כן, והסיפור עוסק בנושאים מורבידיים כמו זנות וטראומה. כלומר, על פניו Higehiro נשמעת כמו אנימה שיש לה רובד או שניים.

ובכל זאת, אחרי שצפיתי בפרק הראשון משהו כאן הרגיש לי מסריח. אני רגיל לכך שיש סדרות קומדיה שטחיות עם פאנסרביס, אבל Higehiro מנסה לרקוד על שתי חתונות: בעודה יוצאת בגלוי  נגד תרבות הסליזיוּת היא בעצמה מכילה כמות גדולה של פאנסרביס ושוטים בעיתיים על הגוף של סאיה. זה כמו לשמוע שני כוכבי פורנו באמצע האקט צועקים  “הו כן, הו כן. תרבות הפורנו מעודדת אלימות נגד נשים ומפתחת ציפיות לא בריאות ביחסי מין… הו כן! כן! כן!”.

האמביוולנטיות הזו באה לידי ביטוי גם דרך הדמות של יושידה. הפרק הראשון נפתח עם וידוי האהבה שלו, ורגע אחרי הסירוב שומעים אותו בפירוש מתמרמר (באוזני חברו הטוב) איך במשך 5 שנים אותה עמיתה חוצפנית לא הזכירה כי יש לה חבר. וואו. לכן כשאוסף יושידה את סאיה לבית שלו אי אפשר שלא להיזכר כי מדובר למעשה באינסל. הייתכן כי Higehiro מציגה באור חיובי White Knighting? התשובה היא כן.

אבל שמעו, Higehiro אכן בעייתית בכלל הסיבות שמניתי, אבל אבל אבל… העבר המסתורי של סאיה מסקרן, וכל עוד נראה את יושידה עצמו מתפתח בתור בן-אדם יש ל-Higehiro סיכוי לגאולה. אתן הזדמנות לעוד פרק או שניים כדי לדעת לאן נושבת הרוח.


Burning Kabaddi
[Shakunetsu Kabadi] 

על מה זה: מסתבר שקיים ספורט קבוצתי בשם קבאדי שהוא מעין שילוב בין רוגבי והיאבקות. הסדרה עוקבת אחר תלמיד שהיה בעברו (“עברו”, מי ישמע כולה בן 15) כדורגלן מצטיין, וכעת הוא שונא ספורט. כל סוג של ספורט, כך הוא יצהיר 84 פעמים במהלך הפרק הראשון לבדו. כשעולה החבוב שלנו לתיכון מציעים לו מגוון מועדוני ספורט להצטרף לשורותיהם, אבל הוא מסרב, עד ש… טוב, אתם בקיאים בז’אנר כדי לדעת לאן זה מתקדם.

איך זה: תגידו לי אם זה נשמע מוכר: גיבור שאינו מכיר או מעוניין לשחק ב[הכנס/י תחום ספורט כלשהו פה] משתתף בעל כורחו באימון ניסיון ומגלה שיש לו כישרון טבעי. הוא מצטרף לקבוצה של אנדרדוגס, ובהתחלה יְלך להם לא רע בכלל אבל בהמשך הם יפסידו במשחק הגמר ליריבה הנצחית (אבל הם ינצחו בטורניר שלאחר מכן, כנראה בעונה אחרת).

שמעו, תמיד הייתה לי חולשה לסדרות ספורט, גרועות ככל שיהיו. הן הגילטי פלז’ר שלי. תנו לי מוזיקה דרמטית, הסברים מגוחכים על מהלכים לא הגיוניים, הילוך איטי ודמויות שצועקות  “נאנייי??” עם מבט מופתע – ואני מבחינתי מאושר. לכן “Burning Kabaddi” נראתה לי כמו מנת ג’אנק משומנת היטב שאהנה לאכול.

והנה, גם שבאתי אליה עם סטנדרטים כל-כך נמוכים יצאתי עם תחושה של  “די, אני לא מסוגל יותר”. לא יודע אם זה אני שהתקלקלתי או שמה “Burning Kabaddi” פשוט כל-כך גנרית שייתכן ואיבדתי את הסבלנות כלפיה. יודעים מה? זו כנראה הסדרה אשמה. הרי כמעט לכל סדרת ספורט אחרת יש לכל הפחות שטיק מוצלח אחד להסתמך עליו, בין אם זו האנימציה של Kuroko’s Basketball, הדרמה של Haikyuu, האדרנלין של Yowamushi Pedal, קלינט איסטווד ב-All Out או ליטרלי כל דבר ב-Hajime no Ippo. לסדרת הקבאדי שלנו, לעומת זאת, אין שום דבר מעניין להציע: האנימציה בינונית, הדמויות חד-ממדיות, העלילה צפויה הספורט לא כזה מעניין (יסלחו לי כל מעריצי הקבאדי בישראל). אם אתם חובבי סדרות ספורט צפויה לכם אכזבה.

אבל כמובן שאני ממשיך איתה, אני אוהב סדרות ספורט.


The Way of the Househusband
[Gokushufudō]

על מה זה: בוס יאקוזה פותח חיים חדשים בתור עקר בית.

איך זה: מי שמכיר קצת את עולם המנגה ודאי יודע כי האנימה מבוססת על אחת מסדרות המנגה הפופולריות ביפן בשנים האחרונות (והיא גם הזוכה הראשונה בפרס “מנגת השנה” בטקס נבחרי האנימה והמנגה הישראלי), וכל זאת בלי שיש לה באמת איזושהי עלילה. כי בתכלס, מדובר ברצף של מערכונים בעלי אותו שטיק: טאטסו (הגיבור) עושה דברים שגרתיים לחלוטין אבל עם פרצוף מפחיד, קול מאיים ומניירות של איש יאקוזה – בין אם כשהוא מגדל תבלינים לפיצה כאילו הם סמים, הולך לחוג יוגה ונזכר שם בשיטות עינויים או פוגש את הורי האישה ומספר להם בגאווה שהוא אף פעם לא שר (=לא הלשין למשטרה).

ושמעו, זה מצחיק. המערכונים בגרסת האנימה הם בין 2 עד 4 דקות, פרק זמן אופטימלי לבדיחה בטרם היא הופכת למאוסה. את האנימה עצמה אפשר אף לסיים בישיבה אחת, כי כל 5 הפרקים שלה* הם בני רבע שעה (כולם עלו גם בנטפליקס ישראל, אבל אני ממליץ בחום להחליף לכתוביות באנגלית משום שהתרגום העברי לא משהו), מה שהופך אותה לאידיאלית לצפייה עם חברים ובירות (בהנחה שיש לכם חברים… או בירות. ואם החברים שלכם הן הבירות עצמן, אז יש לכם בעיה אחרת).

* פרקים נוספים, כך הוכרז, יעלו בהמשך השנה.

לצערי Gokushufudō חוטפת ביקורות שליליות בגלל מה שהצופים מכנים “סגנון אנימציה עצלני”, רק שלי, הממ, זה פחות הפריע; כי דווקא בקומדיה מהסוג הזה אנימציה סטטית מתאימה לה כמו כפפה ליד המקועקעת של טאטסו. בכל אופן אני ממליץ בחום לצפות בה אם אתם מחפשים משהו קל לעיכול, מצחיק ואפילו חינוכי, כי לטאטסו אחלה טיפים לטיפוח הבית. 80 דקות ותוכלו לתקתק את כולה.


ובכל זאת, כמה סדרות המשך: Fruits Basket שבה אלינו עם עונה שלישית (ואחרונה) בגרסת הרימייק שלה, וזאת עם אחד הפרקים האמוציונליים בתולדות האנימה הממילא-אמוציונלית הזו. לצדה עלתה גם העונה החמישית (והממש לא אחרונה) של My Hero Academia, ומסתמן כי גם השנה ייקח לפרקים הטובים זמן להגיע.

נוסף אליהן, באופן מפתיע לחלוטין, Megalo Box (סדרת השנה שלי בזמנו) שבה אל חיינו על אף שהעונה הקודמת עטפה את הסיפור לא רע בכלל – ועד שיש סוף סוף אנימה שאשכרה הסתיימה, מדוע להרוס? אבל שני פרקי הפתיחה מבטיחים, ואם הסדרה תמשיך כך יש סיכוי שהאנימה תזכה פעם נוספת בפרס סדרת השנה (במידה ולא אתעצל שוב לערוך טקס פרסים).

מוזמנים כמובן לשתף בסדרות  שאתם אהבתם בעונה הזו.

לקריאה נוספת
8 תגובות
  1. ארז אומר/ת

    ברוך שובך! כבר הספקתי להתגעגע לסיקורים העונתיים

    Those Snow White Notes
    הפרק הראשון היה ממש מקסים, נכון יש בו כל מיני קטעים שגורמים לך להרים גבה (כמו מה הסיכוי שלך לעבור לגור עם נערת אמצע ביום הראשון שלך בטוקיו?) אבל זה עובר כל כך מהר ומפנה את מקומו לדבר החשוב באמת – המוסיקה. אני מודה שאני לא חובב גדול של מוסיקה יפנית קלאסית, תן לי JROCK ו-JPOP ואני מסודר אבל הקטע בסוף הפרק היה כל כך מהפנט שלא יכולתי שלא להסיט את המבט (ואת האוזן) מהטלויזיה. אחרי סדרות כמו ראקוגו ו-Kono Oto Tomare! אני כל כך אוהב את הטרנד הזה של להחזיר לתודעה הציבורית כלי מוסיקה וסגנונות בידור “בסכנת הכחדה” שזה מצחיק כי כשאני שומע על תיאטרון ביידיש אני מעקם פרצוף וכזה “מי הקהל של זה והאם הוא כבר חצה את גיל 100?” אבל משום מה אנימה ממש מפיחה חיים חדשים בצלילים והמראות הקלאסיים של פעם שמצידי שבכל עונה תהיה סדרה כזאת

    Jouran: The Princess of Snow and Blood
    הולי שיט! מה זו האורגזמה לעיניים הזאת??? ועלילת בילוש עם כוחות על של שדים וחיות פרא? כן בבקשה! גם כאן יש התרבות של סדרות בילוש וריגול בשנים האחרונות שכל אחת ואחת מהן נוטפת סגנון ייחודי החל מ-Joker Game ועד Release The Spyce אני כל פעם שמח לגלות פנינה נוספת בז’אנר, כן ירבו!

    Odd Taxi
    הרבה זמן לא ראיתי סדרה כזו “סטלנית” אבל כל כך טובה. הכל נוטף סקס אפיל החל מהמראה “המיושן אבל אומנותי” ועד למוסיקה והדיבור של הדמויות, ממש סדרת אווירה להעביר איתה את הזמן בכיף. היא ממש לא לכולם ואני מניח שהקצב האיטי והמנומנם שלה ידחה הרבה אנשים אבל כמו שאני תמיד אומר על מושישי – אם תחפור מספיק עמוק תגלה את הפנינה שחבויה עמוק בפנים.

    86
    מועמד כמעט וודאי להדחה, אין לי מושג מי נגד מי ולמה או כמה, עבודה מאוד מאוד רשלנית ביכולת של הפרק להעביר רקע בסיסי לצופה, ערימה של דמויות ושמות שרק מבלבלים ואפילו הארט סטייל והאנימציה לא כאלה טובים וסתם מעמיסים CGI, אני מקווה שבפרק הבא יהיה הסבר קצת יותר מסביר מי נגד מי ולמה

    Tokyo Revengers
    מועמד להדחה, ניסיון זול לחקות את erased אבל אני מודה שהפרמיס שבו לגיבור שחוזר בזמן יש “שותף” די מסקרן אז אני אמשיך עוד פרק או שניים,

    Higehiro: After Being Rejected, I Shaved and Took in a High School Runaway
    מודה – באתי בשביל הסליז לכאורה, נשארתי בגלל הדמויות. אני אוהב את משחק “שוטר טוב שוטר רע” של יושידה כלפי סאיו שמשמש מעין אח גדול(אני לא אגיד דמות אב כי פער השנים בהם לא כל כך גדול בשביל זה). אני חושב שהרבה מאוד אנשים יפספסו את הדמות של יושידה ופשוט יסתכלו עליו מאוד בשטחיות וחבל כי הוא בכלל לא אינסל או white knight(שונא באופן אישי את המילה אינסל, היא נזרקת בחופשיות יותר מדי פעמים בשנים האחרונות מבלי להבין את משמעות המושג האמיתי) הוא בחור נורמלי שנתקל בסיטואציה לא קלה ובמקום לקחת את המוצא הקל החוצה ולהמשיך הלאה בחייו(כמו 95 אחוז מהאוכלוסיה בהנחה ש-4 האחוזים הנותרים היו לגמרי מנצלים אותה) לא רק שהוא נותן לסאיו מקום לישון ללילה אלא אשכרה מנסה לכוון אותה לחיים נורמלים כשברור שמתחת לפני השטח של סאיו יש הרבה מאוד דברים לא נעימים. החשש היחידי שלי היא שהסדרה לא תתקדם לשום דבר מכאן ותיגרר למעין SOL גנרי וחסר משמעות אז אני מחזיק אצבעות כי אישית מאוד נהניתי מהפרק הראשון.

    מבחר ראשוני לא רע בכלל לפתיחת העונה שלא לדבר על כל הסיקוולים המעולים שעוד צפויים

  2. Archer אומר/ת

    מאוד מעניין ומלא הומור כרגיל, היה כיף לקרוא על אף שטרם צפיתי בשום דבר מהעונה בעצמי.

    על מרבית הסדרות בכתבה כן שמתי עין, אבל הצלחת לעורר את תשומת הלב שלי לגבי Mars Red שלא חשבתי לראות, ועל פי מה שאתה מתאר בהחלט נשמע שיהיה שווה לעקוב ולשמוע מה אומרים על זה (וכמובן, גם לקרוא ביקורת שלך אם תהיה).

    הסדרה של גודזילה גם כן מסקרנת מאוד ושמח לשמוע ששיתוף הפעולה בין בונז ואורנג’ הניב פרי. בתור אחד שלא צפה בסרטי גודזילה מימיו תוהה אם לנצל את ההזדמנות ולהיכנס לזה עם הסדרה החדשה.

    לגבי Gokushufudō את האמת שסגנון האנימציה לא כזה מרתיע אותי ואני רואה איך זה כן יכול לעבוד, אבל הוא כן נותן לי את התחושה שאין באמת ערך מוסף לאנימה על פני המנגה (חוץ מאולי הדיבוב), וכיוון שזו, כפי שהזכרת, קיבלה כאלה שבחים – נראה שעדיף לגשת אליה וזהו. לא ככה?

    השאר פחות או יותר מה שציפיתי. למען האמת Higehiro נשמעת הכי מעניינת מבין הרשימה לדעתי, על אף שגם אני כמו ארז מתקשה למצוא את הקשר בין התקציר לבין מושגים כמו “אינסל” ו “white knight”. גם נשמע שהשוטים ה”בעייתיים” כאמור הם יותר דגש על המצב המביך בו הוא נמצא ועל המתח בין המשיכה המינית שהוא חווה לבין הרצון לנהוג במוסריות, בדיוק ההפך מלרקוד על שתי חתונות. יכול להיות שסתם הבנתי לא נכון, אבל לא יכול לשפוט באמת עד שאצפה בעצמי.

    ומבין שאתה לא מאלה שנכנעו לנוסטלגיה ונתנו ניסיון לרימייק של שמאן קינג? (לא שאתה מפספס פה שום דבר רציני)

    1. רם קיץ אומר/ת

      מודה שלא ראיתי שאמן קינג אף פעם (:

  3. ברתון המלך אומר/ת

    לא הספקתי לראות הרבה דברים מהעונה, אבל דווקא בתור קורא של המנגה של TOKYO REVENGERS, מאוד נהניתי מהאדפטציה. אני לא אגיד לך שזה עומד להשתפר, ושזה עומד להיות מסע בזמן טוב – כי מסע בזמן עם כל כך הרבה חורים וחוסר יחס לפרדוקסים כמו בטומאן לא נראה שנים. ועדיין, זה עובד. זו סדרה שכל הקטע שלה הוא כיף, ותכלס אין הרבה ערך מוסף – אבל הכיף איכותי מספיק כדי לקנות אותי בתור בן אדם שלא אוהב שונן או אקשן. מה גם, ממש בפרק הבא או בפרק שלאחריו יתחילו להציג את הדמויות היותר מעניינות שיש לסדרה להציע. ואני חייב לומר שאם הסדרה מצטיינת בעוד משהו חוץ מכיף – זה לחלוטין בדמויות. זה לגיטימי אם הסדרה היא לא כוס התה שלך, אבל לו רק בשביל 20 דקות של כיף בשבוע, הייתי ממליץ להמשיך.
    אה כן, ומאדים אדום ועוד טקסי מעולות לחלוטין (וגם גודזילה כמובן). ו-FUMETSU NO ANATA E מוצלח לגמרי. (ועדיין יש עוד דברים שאני חייב להשלים)

  4. Mor אומר/ת

    כרגע הספקתי להגיע לקצב הנוכחי של המנגה Tokyo revenges וחייב להגיד לכם שהיא מעולה ושווה את הצפייה שלכם, אומנם לא צפיתי בerased אבל עדיין נהנתי מכל רגע.

  5. Chrono אומר/ת

    באתי לפה כי היום סיימתי את Odd Taxi, ולעזאזל
    פשוט מסמרת את הטוויסט הזה על הפרק הראשון.
    ממש הייתי בטוח שזה פשוט קטע כזה של הסדרה סטייל בוג’ק הורסמן, ולא שיש פה איזה טוויסט
    מה הניע את תחושת הבטן הזאת שלך?!

    1. רם קיץ אומר/ת

      ובכן, זה הותנע בגלל משהו קטן: לצוות הקומיקאים קוראים “הומו סאפיינס”, השם המדעי של בני האדם. מדוע שהמונח הזה יהיה בכלל יהיה קיים בעולם בו כולם בעלי חיים (כפי שהסדרה ניסתה להציג)? לאחר מכן זה פשוט הפך לתחושת בטן שגדלה וגדלה.

      1. Chrono אומר/ת

        well, kudos to you sir

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם