סדרות אביב 2020: סקירה

שוב הזמן הזה בשנה: עונת שידורי אנימה חדשה. בימים כתיקונם הייתי קורא לזה סיבה למסיבה, אבל כיום זו בעיקר סיבה לדאגה: שבע סדרות אנימה נדחו להמשך השנה בגלל הקורונה, והטרגדיה היא שלפחות מחצית מאותן סדרות הן אינן זבל מוחלט. 

אבל אוקי, הכל טוב. אין צורך להיכנס לפניקה. יש שלל סדרות חדשות שעלו חרף הקורונה, ונכון  להיום מבטיחים לנו כי הן עתידות להימשך כרגיל. האם אני יכול להתחייב שזה יקרה? כן, מה אכפת לי להתחייב. אבל האם זה באמת יקרה? וואלה אין לי מושג.

בכל אופן, בנסיבות ימינו שמרתקות כמו צבע מתייבש, יצא לי הפעם לבדוק (ולהרים) מספר רב יותר של סדרות חדשות מהסטנדרט אליו הורגלתי – ממש כמו בימים הטובים של הבלוג. מסתבר שיוצאים דברים חיוביים מהמגיפה. אז בואו נתחיל.


סדרות אנימה שאני ממשיך בוודאות.


!Wave, Listen to Me
[Nami yo Kiitekure]

מינארה היא בת 26 חמומת מוח שחוותה לא מזמן פרידה קשה. הדרך שלה להתמודד עם שברון הלב הוא בעזרת מעט הרבה אלכוהול, מה שמוביל את מינארה לפצוח בנאום רטינה (אודות האקס, אלא מה) בפני זר מוחלט שפגשה בבר; אך הזר, מסתבר, הוא מפיק בתחנת רדיו מקומית שהקליט את מינארה והשמיע את גיבוביה למחרת היום בפני מאות אלפי מאזינים. אל תמהרו לכעוס, כי סגנון הדיבור הלא-קונבנציונלי של מינארה והחוצפה שלה הפכו אותה לפופולרית מספיק על-מנת להעניק לה קריירה כמגישה ברדיו. כי מסתבר שככה זה עובד ביפן.

כפי שוודאי ניחשתם, זו סדרה על עולם הרדיו. יצא לי לקרוא מעט מהמנגה המקורית (ולכתוב עליה) אך גרסת האנימה ללא ספק היא האופטימלית במקרה הזה: לשמוע מגישי רדיו עדיף על לקרוא מגישי רדיו. הסדרה עצמה מיועדת למבוגרים, ולא רק כי הדמויות בה עברו את גיל ה- “ג’יזס אימא למה את לא דופקת בדלת?”, אלא משום שהעלילה עוסקת בנושאים דוגמת שברון לב, טראומה, קריירה והיעדרה. הדיאלוגים ב-“!Wave, Listen to Me” קצביים (ולא רק בעמדת השידור) ומלאים באִזכורים עכשוויים לתרבות הפופ, היתולים אינטליגנטיים ורבליים והומור שחור; מהבחינה הזו, הסגנון של הסדרה הזו הזכיר לי מאוד את “בנות גילמור” (וכן, זו השוואה חיובית).

בזכות המנגה כבר ידעתי שארים את “!Wave, Listen to Me” לצפייה, ושני הפרקים ששודרו בינתיים הוכיחו כי פעלתי בשכל. אבל אני מוכרח להודות כי מפתיע לראות את סטודיו Sunrise יוצא מאיזור הנוחות שלו (סדרות אקשן, רובוטים וקומדיות) ויוצר סדרה נישתית עבור קהל בוגר. לטובתם אני מקווה שהם ימשיכו בקו הזה; בלי לקבוע מסמרות, יש סיכוי גבוה כי זו תהיה אחת מסדרות השנה (לא רוצה להשוויץ, אבל מרבית הניחושים המוקדמים שלי התבררו כנכונים. סתם, כן רציתי להשוויץ).


Sing “Yesterday” for Me
[Yesterday wo Utatte]

ריקוּאוֹ הוא צעיר שסיים לימודי תואר ראשון, אך בלי האמביציה שדורש המשק היפני – מוצא עצמו ריקואו בתור מוֹכר בקיוסק. הימים חולפים בעצלתיים עד שחייו מקבלים משמעות כששתי דמויות נכנסות אל הקיוסק (אבל לא במקביל): האחת היא הארו, נערה שפרשה מלימודיה בתיכון, עובדת בבר ויש לה עורב מחמד, והשנייה היא שינאקו: אהבתו הנכזבת של ריקואו מימי התואר וכיום מחנכת בתיכון מקומי.

בדומה ל-“!Wave, Listen to Me”, גם “Sing ‘Yesterday’ for Me” (כן, שמות קצת הזויים יש לסדרות בעונה הזו) עוסקת באנשים שמחפשים את עצמם. אולם בעוד “!Wave, Listen to Me” תזזיתית ואנרגטית עד לרמה שהייתי מוכרח לשתות מים ולנוח בגללה, “Sing ‘Yesterday’ for Me” היא תמצית מזוקקת של שלווה. אך זו שלווה עצבנית. אווירה עכורה מכסה כל פינה בעיירה הקטנה בה מתרחשת העלילה, מעין רמז לכך שכל דמות קבועה בסדרה מסתירה סוד, או לכל הפחות עבר שהיא מעוניינת לא לדבר עליו. אפשר לראות אותה בתור אנימה אודות אנשים חסרי כיוון שלא מעוניינים לקבל מפה.

שאלות רבות אופפות את הבחירות שעושים הגיבורים (כמו עבודה בקיוסק במְקום פיתוח קריירה, או פרישה מבית-ספר וגידול עורב מחמד) והן מעניקות ל-‘Yesterday’ תבלין של ביזאריוּת. למעשה, יותר מהכל, שני הפרקים הראשונים הזכירו לי ספר של הארוקי מורקמי – לא רק בגלל הגיבור הסרקסטי הצעיר שמאוהב במישהי עם עבר מסתורי, ולא רק כי אותו גיבור מכיר נערה צעירה ממנו בהרבה שמעניקה משמעות חדשה לחייו, אלא כי הסדרה מתרחשת בְמה שנדמה כמו העולם שלנו – אך לא כל הברגים במָקום (הזכרתי כבר שיש עורב מחמד?).

אשמח אם תעניקו ל-“Sing ‘Yesterday’ for Me” הזדמנות, אך אם תבחרו לא להמשיך עמה אני בהחלט אבין מדוע. הדכדוך שלה לא מתאים לכל אחד. אישית, אני אוהב את הסגנון הזה, ולזכותה ייאמר כי היא לא נראית כמו סדרות אנימה אחרות מהעת האחרונה (אולי כי המנגה עליה היא מבוססת החלה בשנות התשעים). מצד שני, שני פרקים פנימה ובינתיים אף אחד לא שר את “Yesterday” של הביטלס, ואותי זה מדאיג. אבל יש להם עוד 16 פרקים לתקן את העוול.


!Appare-Ranman

סוף המאה ה-19. סמוראי נחבא אל הכלים בשם אישיקי, ומהנדס גאון אך חסר כישורים חברתיים בשם אפארה, נסחפים באוקיינוס עם סירה ומגיעים ללוס אנג’לס. בלי דולר על התחת, מחליטים השניים להירשם למרוץ ה-Trans-America Wild Race (טוב, רק אפארה מחליט לעשות זאת. אישיקי, בלית ברירה, נגרר). מדובר במרוץ סטים פאנק קטלני שנקודת הסיום שלו היא בניו-יורק.

אוקי, בואו נוריד את הפלסטר הזה: ההשוואה המתבקשת פה היא סרט האנימה הנהדר “Redline“, אולם “!Appare-Ranman” לא מתרחשת בחלל או בעתיד. ההשוואה המתבקשת  אף יותר היא “Steel Ball Run”. מי שלא מכיר, זה השם שניתן לחלק 7 במנגה של “JoJo’s Bizzare Adventure” (סוג-של ריבוט לסדרה) ובו שני הגיבורים החדשים נרשמים, ב-1890, למרוץ מכוניות קטלני שחוצה את ארה”ב. כן, מזל טוב: גרסת האנימה של JoJo חלק 7 הגיעה מוקדם מהצפוי!

טוב נו בסדר. עם כמה שזה פשוט לגחך על הדמיון בין הסדרות – מלבד המתווה הכללי, אלה חיות שונות לחלוטין (בראש ובראשונה, ב-“!Appare-Ranman” אין כוחות-על. הבדל מהותי, אתם לא חושבים?). “!Appare-Ranman” היא אפוס רווי דמויות וטירוף; מרוץ הדמים אפילו לא התחיל, ושני פרקי הפתיחה לבדם מכילים מנה גדושה של אקשן, הומור ודרמה. אולי זו לא האנימה החכמה בעונת השידור הנוכחית, אך זו בהחלט הסדרה שהכי כיף לצפות בה. היא סדרה כזו שמתאימה לכל סוג של מצב רוח. זאת ועוד, סטודיו P.A Works הוא המוביל בתעשייה בכל הקשור לסדרות אנימה מקוריות (כן כן, JoJo. הבדיחה מוצתה) ואני סומך עליהם שהם יודעים מה הם עושים. מעבר לכך, העובדה כי “!Appare-Ranman אינה כבולה לחומר מקור היא חיובית – כי זה אומר שהאנימה לא תעצור בנקודה שרירותית בנרטיב, אלא תזכה להגיע לקו הסיום (שהוא, כאמור, בניו-יורק). אני רק מקווה שיענו על השאלה כיצד שני יפנים מהמאה ה-19 מבינים אנגלית כל-כך טוב.


Woodpecker Detective’s Office
[Kitsutsuki Tantei-dokoro]

סדרת מסתורין בלשית שמתרחשת בשנת 1909, ובה המשורר האמיתי לחלוטין טאקוּבּוֹקוּ אישיקאווה (שלפי וויקיפדיה מת 3 שנים אחר-כך ב-1912, סליחה שהרסתי את המסיבה) פותח סוכנות בילוש יחד עם חברו הטוב (והאמיתי לחלוטין גם הוא) הבלשן קיוסוּקה קינדאייצ’י (מת ב-1971. שלא תגידו שאני מחריב מסיבות).

לפני שאמשיך, הרשו לי להתלהב מכך שיש עכשיו סדרה על בלשן בלש. או בלש בלשן? לא, בלשן בלש.

איפה הייתי? אה כן. אז השניים פותחים סוכנות בילוש וצפויים (כי זה טרם קרה בפרק הראשון) לחקור מקרה רצח מסתורי בקומה ה-12 של הריוֹאוּנְקאקוּ – גורד השחקים המערבי הראשון ביפן (שנהרס ברעידת אדמה ב-1923. שיט, שוב הרסתי את המסיבה).

שמתי עין על “Woodpecker Detective’s Office” עוד לפני שעלתה לשידור, גם כי אני אוהב סיפורים בלשיים וגם כי הסדרה מבוססת על ספר (שנכתב ב-1999), כי ספרים זה בונוס. ובכן, אני שמח לבשר שפרק הפתיחה אינו מאכזב, והוא מתאר מקרה רצח של איש עסקים. בעקבות הקייס הזה, הבינו שני הגיבורים כי הם די טובים בעסק הזה של בילוש (אוקי, לפחות אחד מהם טוב. אבל השני יודע לתת מורל). בכלל, נראה כי הקסם של “Woodpecker Detective’s Office” טמון בעובדה שכמעט כל הדמויות האורחות בה הן של אישים אמיתיים מהתקופה; אפילו הסופר מוֹרי אוגאי התארח בפרק הראשון, אם כי פחות בשביל לקדם את העלילה ויותר בשביל שהסדרה תוכל לומר “היי תראו, הנה מוֹרי אוגאי”, אבל אני לא כועס. זכיתי לראות את מורי אוגאי.

נותר רק לקוות כי התעלומה המרכזית, זו שתבוא בהמשך הדרך, תהיה מרגשת ומסעירה כפי שמבטיחים התקצירים. אך גם אם לא, זו עדיין סדרה די חמודה. אם אתם אוהבים מותחנים בלשיים, זו הכתובת.


Kakushigoto

אגלה לכם משהו: אני בדרך-כלל לא נוטה להתעמק בהיצע הקומדיות שעולות מדי עונה. אם יש משהו באמת מצחיק, האינטרנט כבר ידאג לספר לי על כך. אז מדוע להסתכן מראש? אבל אבל אבל – ‘Kakushigoto’ היא לא  עוד קומדיה; המנגה המקורית נכתבה על-ידי יוצר “Sayonara, Zetsubou-Sensei” (שאת קליפ הסיום הנהדר שלה אני עדיין מזמזם מדי פעם), מה שאומר כי גם הסדרה הזו היא כנראה, מחד גיסא, מצחיקה עד דמעות, ומאידך גיסא, עצובה עד דמעות.

קאקושי (הירושי קאמייה. דיבב את הדמות הראשית ב-“Sayonara, Zetsubou-Sensei”) הוא אב חד הורי שמגדל את בתו הימֵה (ריאה טאקהאשי. הייתה בת 13 כאשר “Sayonara, Zetsubou-Sensei” בכלל שודרה). נוסף על כך, קאקושי הוא יוצר מנגה ידוע שכותב מדי שבוע את הסדרה הפיקטיבית “Balls of Fury” שידועה בזכות סצנות אקשן, איך לומר, פרובוקטיביות. לכן קאקושי הבטיח לעצמו, עוד בלידתה, כי הימה הקטנה והטהורה לא תדע מה עושה אביה לפרנסתו. לכן מדי בוקר לובש קאקושי חליפת עסקים ומעמיד פנים כי הוא שם פעמיו לעבודה משרדית רגילה ולא, ובכן, לסטודיו המצחין בו הוא באמת עובד.

שמעו, אני יודע. יש פה הנחת יסוד די, ואנסח זאת בעדינות, מטומטמת. אך שני הפרקים הראשונים הוכיחו בינתיים כי לא רק שהסדרה  אשכרה מצחיקה (נדירות הפעמים שאני צוחק בקול) ומכילה את הומור הניואנסים הידוע של היוצר, אלא היא אכן גם סוחטת דמעות. הנחתי מראש כי אנימה אודות אב חד-הורי לילדה קטנה תוציא את הרגשן שבי, אבל לא ציפיתי שהיא תעשה זאת באופן מזוכך. “Kakushigoto” לא תרה אחר הדמעות שלכם, כי לוּ רצתה היא יכלה לסחוט מכם יבבה; הסדרה פשוט משתמשת בבסיס הקומי שלה על-מנת ליצור רגעים אותנטיים בין אב לבת שמעלים חיוך ודמעה רק מעצם היותם מקסימים. אישית, נשביתי. נסו גם.


סדרות אנימה שאני ממשיך אבל אני לא גאה בכך.


Arte

נערה בשם ארט… ארטה… ארטי… לא חשוב, קיצר היא חולמת להיות אמנית. הבעיה: ארט גרה בפירנצה במאה ה-16, מה שאומר כי מצופה ממנה להתחתן ולהתקיים עד שתמות. לאחר שנדחית על-ידי מספר רב של אמנים שלא מוכנים לקבל אישה לסטודיו שלהם (ועוד אחת שהגיעה מרקע של אצולה), מוצאת ארט אחד שדווקא כן מסכים: אמן נרגן ומתבודד בשם ליאו.

טוב, אז ראשית: ליאו הוא לא לאונרדו דה וינצ’י. גם אני חשבתי ככה בשני הפרקים שראיתי, אבל דה וינצ’י, מסתבר, מת בימים בהם “Arte” מתרחשת. דמותהּ של ארט, לעומת זאת, דווקא כן מבוססת (באופן מאוד מאוד חופשי) על אישיות קיימת: ארטמיזיה ג’נטילסקי, אמנית רנסנס שנדחתה בצעירותה על-ידי אקדמיות לאמנות, אך הפכה בהמשך לאחת מאמניות הרנסנס הידועות ביותר (או לפחות בקרב כאלה שמכירים לעומק אומני רנסנס. אני אישית לא שמעתי עליה עד לפני רגע).

לצערי הסדרה עצמה לא משהו. אני מבין ומעריך את הקטע המגדרי, אך 98% מהדמויות בסדרה מדברות  רק על עובדת היותה של ארט בעלת שחלות ואסטרוגן (וה-2% שנותרו זו ארט עצמה, שרוצה לצייר ושיעזבו אותה בשקט, וליאו, אשר “אינו רואה מגדר”, שזה – טכנית – לדבר על מגדר). אני מקווה כי אלה בסך-הכל חבלי לידה של אנימה שרוצה לבסס את הנחת היסוד של עצמה, בטרם תתפתח לאפיקים נוספים, אך בינתיים שינוי בכיוון הרוח לא נראה באופק.

אז מדוע בכל זאת? כי אני פראייר של סדרות תקופתיות, כי יש בה מגוון רחב של איורים ופסלים, והיא סך-הכל גילטי פלז’ר בלי כוונת נזק. “Arte” היא אנימה מרגיעה בתקופה בה סדרות אנימה מרגיעות הן חיוניות למשק. האם אסיים אותה? אני לא יודע, אבל בינתיים אמשיך ליהנות מהשטות החביבה הזו.


Gleipnir

אני מתחיל להיות קצת עייף, אז הנה תיאור העלילה שכתבתי בזמנו על המנגה: שואיצ’י, תלמיד תיכון שדומה באופן מחשיד לריי מ-“March Comes in like a Lion“, מחזיק סוד: הוא מסוגל להפוך לבובת פרווה ענקית של כלב (אליה מוצמד רובה ענקי לא פחות). איך בדיוק הוא קיבל את היכולת המשונה הזו הוא לא ממש יודע, אך כאשר ייצור מוזר-לא-פחות מנסה לשלוח את שואיצ’י אל העולם הבא, נערה בשם קלייר – שגילתה את הסוד הפרוותי של שואיצ’י – נכנסת  לתוך שואיצ’י (לא בקטע מיני אבל קצת כן בקטע מיני) ולמעשה שולטת בו כמו רובוט Mecha, רק שהרובוט פה הוא בן-אדם (רגע אחד, “להיות ג’ון מלקוביץ’” זה סרט Mecha?). תוך זמן קצר מצטרפים השניים לטורניר באטל רויאל מול פריקים נוספים בעלי יכולות, ואם השניים מעוניינים לנצח (=לחיות) קלייר ושואיצ’י מוכרחים להרוג.

אל תביטו בי ככה. הסיבה שהרמתי את האנימה זה משום שאני קורא את המנגה. עכשיו, כמובן, אתם רשאים לשאול  “רם, אם כך מדוע לעזאזל אתה קורא מנגה כה מחורבנת?” והתשובה שלי היא ש-“Gleipnir” רק  נראית מחורבנת. בפועל מדובר בסדרת קרבות מהנה ואעז לומר אינטליגנטית; כל קרב במסגרת הטורניר מציב את קלייר ושואיצ’י בסיטואציה בה עליהם להפעיל את השכל אם ברצונם לראות את יום המחרת. אני אשם שזה כיף? אז אמנם התשתית דפוקה אבל הביצוע מהנה.

ניכר אגב כי עבור האנימה לא חסכו שקל: הפרק הראשון נראה טוב אבל בפרק השני יש קרב שהאנימציה החלקה בו גרמה לי להזיל ריר. אין לי מושג מדוע דווקא “Gleipnir” קיבלה תקציב גבוה, אבל מי אני שאתלונן?


סדרות אנימה שניסיתי ונטשתי.


The Millionaire Detective – Balance: UNLIMITED
[Fugō Keiji Balance: Unlimited]

קאנבה הוא בלש, וכפי שהכותרת מרמזת – הוא בלש עשיר. מאוד עשיר. בפרק הראשון (והיחיד ששודר בינתיים) הוא רוכש בנונשלנטיות מעובר אורח מכונית יוקרה במיליארד ין (כ-9 מיליון דולר) רק כדי שיוכל להשתמש בה במרדף שמתנהל באותו רגע. מכיוון שזו סדרת משטרה, מצוות קאנבה לשותף שהוא ההפך הגמור ממנו: ציניקן צעיר בשם הארו שלא מסתדר עם דרכיו החומריות של קאנבה.

על הנייר, לא רק שזו סדרת אנימה שאני אמור לצפות בה – זו סדרה שאני אמור לצפות בה ולומר תודה שהיא קיימת: “The Millionaire Detective” שייכת לרצועת השידור היוקרתית Noitamina, מביים אותה טומוהיקו איטו [“Silver Spoon“, “Erased“] והיא מבוססת רומן מאת הבחור שכתב את הספר עליו מבוסס הסרט “פפריקה”. יותר מזה, יש לה אפילו את המלחין של “JoJo’s Bizarre Adventure” ו-“Psycho-Pass“.

אז מה לא בסדר ב-“The Millionaire Detective”? הרי האנימציה יוצאת מגדר הרגיל, ההומור מקסים, היא לא מרסנת אלימות ויש בה דיאלוגים שנונים. איפה טמון הכלב?

בדמויות.

לא קאנבה ולא הארו הם אנשים שאני רוצה לעקוב אחר ההרפתקאות שלהם. קאנבה הוא שכפול שרלוק הולמס רק עם ממון, ולי אישית נמאס לראות בלש גנרי זחוח שנורמות חברתיות הן עבורו מטרד. גם הארו הוא סטריאוטיפ מהלך של האחד שרוצה לעשות טוב, אך גלגלי הצדק עובדים לאט ולכן הוא מריר 24/7. הסדרה מנסה לכפות בכוח את היין-יאנג של שני הבלשים וניכר שזה לא עובד. השמות הנוצצים שעובדים מאחורי הקלעים לא שווים הרבה אם הגיבורים הראשיים מעצבנים אותי. נו, מזל שיש את “Woodpecker Detective’s Office” (דיברתי עליה קודם, זוכרים?) שלקחה בהצלחה את משבצת הבלשים בעונה הזו.


BNA: Brand New Animal

אי שם במאה ה-21… רגע, זו המאה  שלנו! איזו סיבה יש לתקצירי העלילה הרשמיים לציין זאת? בכל אופן, בהווה שלנו, בעלי חיים הומנואידים (זו המילה הנכונה?) החליטו לחשוף עצמם לציבור לאחר מאות שנים בהם הסתתרו בצללים. BNA עוקבת אחר תלמידת תיכון שהופכת, משום מה, לטאנוקי. את חייה החדשים כאוכלת אשפה פרוותית היא מחליטה להעביר לעיר הגדולה אנימָה (עם קמץ באות מ’, אל תתלהבו) שם היא חוקרת מדוע הפכה לְמה שהפכה, ויחד עם זאב מוּאנש בשם שירו הם, ובכן, הולכים מכות עם חיות אחרות.

בעיקרון זו סדרת אנימה נוספת שאני אמור לאהוב, אך כנראה שהטעם שלי נדפק או משהו. BNA היא התוצר החדש של סטודיו Trigger והבמאי יוֹ יוֹשימוֹרי (“Little Witch Academia“, מקום 9 ברשימת 100 סדרות האנימה שהכי אהבתי בעשור הקודם) והיא בהחלט סדרה עם המון  סטייל: האנימציה מגניבה, המוזיקה מגניבה, הדמויות מגניבות, האקשן מגניב ולמעשה הכל בה זועק “תראו איזו אנימה קוּלית אני”. נהניתי מספיק מהפרק הראשון  – מתוך 6 שיצאו במכה – על-מנת שאעריך את הסטייל הזה, אך הסיפור עצמו (מי ידע שזה משהו שאכפת לי ממנו) לא סיקרן אותי מספיק כדי לרצות לדעת מה קורה פה. טוב, גם סטודיו Trigger לא מושלם.

*הסדרה היא של רצועת השידור Ultra+ של פוג’י TV, מה שאומר כי בדומה לסדרות הקודמות של הרצועה, גם BNA תגיע בחודשים הקרובים לנטפליקס. זה משעשע, אגב, כי הסדרה הקודמת של אותה רצועת שידור היא Beastars – אנימה נוספת על בעלי חיים מואנשים. האם יש מפיק כלשהו עם חיבה ל-Furries?


טוב, עד כאן הטייק שלי על עונת שידורי אביב 2020. טוב נו, בערך:

⋅ לא הרגשתי צורך לכתוב על עונה 2 של “Fruits Basket” כי אין לי משהו חדש לספר עליה.

⋅ בנוסף, דגמתי את הפרק הראשון של “:Digimon Adventure” (כן, זה השם. עם הנקודתיים) אך עשיתי זאת מסקרנות גרידא. זהו ריבוט לסדרה המקורית של דיג’ימון עליה גדלנו כילדים, אך בניגוד לסדרת הסרטים שיצאה לא מזמן ונועדה עבור מי שהיו ילדים בעת חילופי המילניום, הסדרה החדשה מיועדת לדור הילדים של היום; כלומר, אתם ממש (אבל ממש) צריכים לאהוב דיג’ימון כדי לצפות בה בעצמכם וליהנות.

⋅ סדרה אחרונה מהעונה הנוכחית שלא כתבתי עליה היא הקומדיה “Olympia Kyklos”, פשוט כי הפרק הראשון ישודר רק עוד שבוע. אבל שמעו: זו אנימה אודות אזרח מיוון העתיקה שקופץ בזמן למשחקים האולימפיים של טוקיו ב-1964, ואם זה מזכיר לכם את “Thermae Romae” יש לכך סיבה: את המנגה המקורית של שתיהן כתבה אותה יוצרת. ממליץ לשים עליה עין אם אתם מחפשים מנה גדושה של ביזאריות.

זהו, עכשיו באמת נגמר הטייק. אם יש סדרה טובה בעונה הזו שהחמצתי – וכנראה יש כמה כאלה – אתם מוזמנים לספר לי עליה ואני מבטיח להגיב ב-“תודה על ההמלצה, מבטיח לבדוק מתישהו” ולא באמת לעשות את זה (די נו, הרמתי מספיק. תנו לי גם לראות טלוויזיה לא מצויירת). בידוד וצפייה מהנים!

לקריאה נוספת
6 תגובות
  1. ארז אומר/ת

    !Wave, Listen to Me – היו צריכים לאחד את שני הפרקים הראשונים כי הפרק הראשון כמעט גרם לי להדריפ את הסדרה מרוב שהייתי במצב של “מה לעזאזל אני רואה?” לאורך 90 אחוז מהפרק כשאני צופה בשדרנית מעמידה פנים שדב תוקף אותה בלי שום הקשר לשום דבר וגם מה שנשאר מהפרק הראשון לא ממש עזר אבל הפרק השני היה ההקשר שהייתי צריך אז בינתיים אני אמשיך אלא אם כן הפרק השלישי יחזיר אותי אחורה כי אני מודה שעולם הרדיו לא בדיוק מעניין אותי באופן אישי אבל אם יעשו את זה בצורה מעניינת הכל אפשרי

    Sing “Yesterday” for Me – בהחלט פנינה, אני פשוט מת על סדרות מהסוג הזה עם וויב רגוע ובוגר שיושבות לדבר ברצינות על אהבה בקטע של מבוגרים ולא בקטע של “אומייגאד הוא שתה לי מהכוס אז זה כאילו התנשקנו!” ואין ספק שאני ממשיך איתה עד הסוף

    !Appare-Ranman – הפרק הראשון השאיר רושם די טוב. נכון, הנוסחא של הזוג שאחד מהם קוקו על כל הראש והשני הוא הרציונלי עם הרגליים על הקרקע has been beaten to death ובכל זאת מצאתי את עצמי די משועשע מהפרק הראשון החל מהבריחה של אפארה מהכלא ועד ליציאה המפתיעה שלו לים בלי שום הכנות וואטסואבר. בינתיים אני ממשיך בעיקר כי הדקות הראשונות של המירוץ היו די מגניבות אז יש לי ציפיות גבוהות מהסדרה. אפרופו השוואות ארקדה השוואה את הסדרה לסדרה המצוירת Wacky Races אז יש גם את זה

    Woodpecker Detective’s Office – טרם הזדמן לי לצפות בפרק הראשון שלה אבל בהחלט אתן לזה את הצ’אנס כי גם אני אוהב סדרת בלשות טובה

    Kakushigoto – לא הדבר הכי קורע בעולם אבל גם לא משעמם, נע איפשהו על ציר החביב+ אז כנראה שאני אמשיך עם זה.

    Arte – קודם כל תהיה גאה שאתה צופה בה. נכון, כל הקטע המגדרי קצת מוגזם ולטעמי אף טיפה מוקצן אבל לפעמים ההקצנה נדרשת ושני הפרקים הראשונים עד כה בהחלט עשו את העבודה ואני ממש נהנה לראות ארטה מעיפה לסובבים אותה כאפה דמיונית לפנים בכל פעם שהיא עושה משהו “שהיא לא אמורה לעשות” וזה לפחות אמור להיות בסיס מהנה לצפות בו באופן שבועי.
    נ.ב – תודה על פרט הטריוויה, הייתי משוכנע שלא היו אמניות בתקופת הרנסנס אז טוב לדעת שיש איזשהו בסיס היסטורי לסדרה ולטעמי זה הוסיף לי הרבה בשר לסדרה.

    Gleipnir – הפרק הראשון היה קצת מוזר בעיקר כי קרו בו הרבה דברים שבינם לבין היגיון יש קשר מקרי בהחלט(ואני לא מדבר על זה שהדמות הראשית הופכת למפלצת) אבל אני אמשיך עוד פרק או שניים ואז אחליט כי כן יש פוטנציאל כלשהו

    The Millionaire Detective – Balance: UNLIMITED – פרק ראשון קצת משעשע אבל הדמויות בהחלט לא נעימות, לא רק שקאנבה הוא לא שרלוק הולמס הוא האנטיתזה שלו. בעוד שלזחיחות של שרלוק הולמס היה חן וגורם משיכה קאנבה סתם שמוק בשביל להיות שמוק(אין שום חן בלגרום לבן אדם ליפול מגשר אל תוך הים ואין לזה שום קשר לפתרון של קייס) ולכן אני אתן לזה עוד פרק אחד להציל את עצמו רק בשביל להיות הוגן שלא מדובר בפישול של פרק ראשון.

    BNA: Brand New Animal – עוד לא ראיתי אבל אני אוהב את טרנד ה-furry שהתחיל באנימה לאחרונה אז אחרי beastars שאומנם לא ראיתי אבל שמרתי לצפייה בנטפליקס בגלל הביקורות המהללות ו-seton acadamy שגרמה להישפך מצחוק בעונה הקודמת אני די מרוצה ובהחלט אתן גם ל-BNA את הצ’אנס וגם בעיקר בגלל שזה טריגר

    מילה על דיג’ימון – שנאתי כילד(בעיקר כי אהבתי פוקימון וכל מי שאהב פוקימון שנא את החיקוי הזה שנקרא דיג’ימון) והסדרה היחידה שהשלמתי ואהבתי הייתה TAMERS אבל מצאתי את עצמי מאוד נהנה מהפרק הראשון וזה בהחלט גרם לי לרצות להמשיך

  2. Idom אומר/ת

    אחלה סקירה! כיף לראות סקירות חדשות בבלוג, זה מרגיש שעבר הרבה זמן מאז האחת הקודמת שקיבלנו.

    הרמתי בינתיים רק את יסטרדיי, והיא ממש מקסימה. מעבר להזדהות הגדולה שלי עם הגיבור הראשי (ובאמת, מי בשכבת הגילאים הזאת *לא* יזדהה איתו? הבחור הוא התגלמות מושלמת של כל הבעיות והדילמות של תקופת המעבר הזו בחיים), שאר הקאסט גם הוא מקסים ומבדר, העלילה עצמה מתפתחת להיות משהו מעניין ושאר האספקטים גם הם מוצלחים (בימוי מוצלח, סאונדטראק נפלא).
    18 פרקים זה מספר מעניין, ואני מקווה שהאורך יסייע לפייסינג להישאר כמו שהוא כרגע. אם הסדרה תממש את הפוטנציאל עליו מעידים שני הפרקים הראשונים שלה, היא עוד תהיה אחת מהאהובות עליי השנה.
    …בהנחה שימשיכו לצאת דברים השנה, כי מי יודע אם זה יקרה.

    חשוב לציין שיש סצנות אקסטרה שנשמטות מרוב השחרורים האינטרנטיים של פרקי הסדרה. הן מכילות תוכן שיכול להתגלות כחשוב מאוחר יותר לעלילה (ולמעשה, אני משוכנע שסצנת האקסטרה של פרק 2 סופר חשובה). אני מצרף אותן פה.

    https://www.reddit.com/r/anime/comments/g0jkpk/yesterday_wo_utatte_episode_2_extra/?utm_medium=android_app&utm_source=share

    https://www.reddit.com/r/anime/comments/g0njq5/yesterday_wo_utatte_episode_1_extra/?utm_medium=android_app&utm_source=share

    בידוד מוצלח לכולם!

  3. UnicodeSnek אומר/ת

    אם אני לא סתם עיוור, נראה לי שtower of god פוספסה פה. ולדעתי היא הולכת להיות ההצלחה של העונה, אבל אני מאוד משוחד, אז ממליץ להפעיל עליה את חוק 3 הפרקים (כי הפרק הראשון די חלש, אבל זה הולך להשתפר מאוד בהמשך).
    מחכה לזה שתבטיח הבטחה ריקה לבדוק אותה בצפי רב!

  4. ברתון אומר/ת

    ראיתי מהעונה עד כה רק את kami no tou המזעזעת שלא שווה את הזמן שלך או של אף אחד אחר (אלא אם מעניין אתכם לראות מה קורה אם ילד בן 12 היה כותב סיפור בהשראת סאו ומצייר לזה אנימע) – אז שמח שלפחות חסכת לעצמך את הדקות של זה.
    בכל מקרה בזכותך אני הולך לבדוק כמה מהסדרות, תודה!

  5. אראגון אומר/ת

    אתחיל מזה שמכל הדברים שיצאו העונה, הכי צחקתי מהפוסט הזה. תודה.

    העונה הזו… כמה ציפיתי לה…
    למרות שהרבה דברים נדחו, ורי זירו כואב מכולם, עדיין יש הרבה דברים שאהבתי:

    Yesterday wo Utatte
    Kakushigoto
    Otome Game (מפתיע, זה באמת מוצלח בינתיים)

    המשך:
    Kaguya-sama
    Ascendance of a Bookworm

    אני צריך לנסות:
    Tower of God
    BNA
    Gleipnir

    גילטי:
    Princess Connect! Re:Dive (האנימציה הממוחשבת לא רעה, והקצב טוב יחסית, אפילו קצת קצת חדשני. אבל לגמרי זבל)
    The 8th son (עוד יש סיכוי שזה דווקא יהיה נחמד ולא לגמרי גילטי, נראה איך ימשיך)

    לראות כשיצא:
    Evangelion: 3.0+1.0

    1. רם קיץ אומר/ת

      את אווה 3.0+1.0 נוכל אנחנו, במקרה הטוב, לראות ב-2021 P=

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם