Seishun Buta Yarou wa Bunny Girl Senpai no Yume wo Minai

ביקורת אורח של המשתמש הוותיק איתמר.

מה משותף לאווירה חברתית, תחפושת ארנב, טיים לופ, גיל ההתבגרות, שכפול, פיזיקה קוונטית ופנדות? את כל אחד מהדברים האלה תוכלו למצוא בסדרת האנימה שהסתיימה זה עתה – "Seishun Buta Yarou wa Bunny Girl Senpai no Yume wo Minai".

 'באני גירל', חשוב תחילה לציין,  אינה עוסקת בבנות בתלבושת ארנב (זה קורה בסדרה רק פעמיים; אפילו ב-Haruhi זה מתרחש יותר פעמים וליותר דמויות) וגם אין בה פאנסרוויס. לא הייתי טורח לציין זאת לולא שמה המטעה, אך כדאי לתאם ציפיות.

במה היא כן עוסקת? בנער תיכון בשם סאקוטה, טיפוס אדיש לכל דבר שקורה סביבו (צופי My youth romantic comedy is wrong as I expected עשויים למצוא קווים מקבילים בינו ובין האצ'ימן). סאקוטה חי עם אחותו הקטנה והוא לא נראה יוצא דופן במבט ראשון.

הסדרה עצמה בנויה מארקים בני שניים עד שלושה פרקים, אשר בכל אחד מהם פוגש סאקוטה דמות אחרת לה הוא עוזר להתגבר על "תסמונת הנעורים": מחלה שפוגעת בנערים הסובלים מחרדות חבריות, והיא מביאה זאת לידי ביטוי באמצעות התגשמות פיזית שיוצרת תופעה על-טבעית בעקבות אותה חרדה. לדוגמה קנאה מובילה להחלפת גופים, חוסר ביטחון מפצל דמות לשניים, או נטישה של סלבריטאית צעירה את אור הזרקורים מובילה להיעלמותה הפיזית מהעולם. אל הסימפטומים הללו ואחרים נלווה הסבר שקשור, איכשהו, במכניקת קוונטים (אני בטוח כי מישהו ביוטיוב ניסה לרדת לשורש העניין).

המצבים עמם הדמויות מתמודדות הופכים למוקצנים בעקבות תסמונת הנעורים, אך צופים עתידים לחוש הזדהות כלפי הדמויות במסען לעבר הפתרון, ואת כולן מלווה סאקוטה. אם למישהו אגב עוד היה ספק, הדמויות הן שהופכות את הסדרה למוצלחת, ואין צופה שלא ירגיש חיבור קוסמי כלפי, לפחות, דמות אחת.

חמשת סיפורי הסדרה מציגים תופעות שונות אשר (סביר להניח) כי רבים מכם חוו או חווים בצורה זו או אחרת; אולם חוזקה האמיתי של 'באני גירל' לא טמון בהטפת מוסר – אין בחירה נכונה ולא נכונה. המדהים הוא שעל אף שכל אחד מהסיפורים בוחן ועוסק בתופעה אחרת, אף לא פעם אחת חשתי כי יש מסר ברור במורד הדרך, ואין זה בהכרח דבר שלילי; גם בסדרות המסובכות-יותר שראיתי, אשר חקרו נושא מסוים במספר אופנים, וגם כאלה שלא נתנו תשובה מוחלטת בסופם – תמיד יצאתי עם תחושה כי הוצגו בפָנַי התשובות. אך פה אין זה המקרה; בכל סיפור המסר לא מועבר באופן ישיר וברור, אלא תוך כדי הנרטיב. כל ארק שכזה עוסק בתופעה אחרת ומעביר את הבעיות שנלוות אליה באופן נהיר ומציאותי. התופעות העל-טבעיות שנגרמות (בעקבות תסמונת הנעורים) הן לא בהכרח עקב סיבה מוגדרת אחת, אלא נובעת משילוב של כמה מאפיינים פסיכולוגיים – מה שגרם, לי בכל אופן, להרגיש כי לא מדובר בסיפור-תירוץ להעברת מסר כמו "תאמינו בעצמכם", "היזהרו לא לפרסם תמונות חושפניות ברשת" או משהו נדוש אחר.

שיטוט ביוטיוב יניב סרטונים, חלקם באורך עשרים דקות, אודות הפרקים השונים ומשמעותם – ומהשתתפות בדיונים מצאתי דרכים שונות לפרש את הסדרה. 'באני גירל' לא אומרת לצופיה מה שהיא רוצה להגיד, ולא עוסקת ברגשות דרך זווית אחת (על-מנת להעביר נקודה מסוימת) אלא היא פשוט מציגה אנקדוטות כהוויָתן, ועל הדרך מאפשרת ליהנות מסיפור טוב אשר מלמד משהו על החיים.

כעת החלק הכיפי: הוואיפוז (שמעתי ככה המאגניבים קוראים לזה). האחת שמתעלה מעל כולן היא מאי, מוּשא תסמונת הנעורים של הארק הראשון. מאי היא הסנפאי שנתנה לסדרה את שמה (ספויילר לסצנה הראשונה בסדרה: היא זו שבחליפת הארנב) ובלי לפרט על הסיפור – מאי נותרת דמות מרכזית אחרי שנגמר החלק בכיכובה. וטוב שכך: גם כשהסדרה מתרכזת בדמויות שפחות התחברתי אליהם, מאי תמיד שם עם הדיאלוגים השנונים והבאנטר עם סאקוטה (כל הדיאלוגים בסדרה שנונים, אבל שלהם במיוחד). כל סצנה בה היא וסאקוטה יחדיו על המסך, בין אם באווירה צינית או רצינית – מהנה לצפייה, אך חשוב לציין כי גם כדמות שאינה תלויה בסאקוטה, מאי עגולה מאוד. אולם עיקר הפוקוס עליה הוא בתחילת הסדרה וקצת בסוף.

אפרופו הסוף, כאחד שלא בוכה בקלות בסדרות אנימה, הפרק האחרון מוכיח כי ניתן לבכות ולעורר אמוציות גם כשכל הדמויות נותרות בחיים.

שבחים בצד, יש לסדרה צדדים מוצלחים-פחות (לא הרבה אבל). האנימציה למשל לא משהו. אמנם לא מדובר כאן על סדרת אקשן או כזו שדורשת איכות הפקה גבוהה, אך יתכן ויש מי שיראו את העניין כחיסרון. נוסף על כך הסאונדטראק בסדר, והוא כולל פתיח מקפיץ שמכניס את הצופים לאווירה, וסיומת שאני אישית חושב שהיא סבירה, אבל יש כאלה שאוהבים יותר. מלבדם, לא הבחנתי בנעימת רקע מיוחדת בצורה יוצאת דופן.

מעבר לעניינים הטכניים, חלקים בסדרה עשויים להותיר עניין מופחת, וזה תלוי אם התחברתם או לא לדמות בה עוסק אותו ארק. אני מכיר חבר שהפסיק את הצפייה בסדרה אחרי שהסיפור הראשון (להזכירכם, של מאי) נגמר, פשוט כי הוא לא מצא את ההמשך מעניין במיוחד. לדעתי זה מוגזם, אך אני יכול להבין את אלו שימצאו חלקים מסוימים מעניינים קצת פחות.

'באני גירל' היא סדרה שכדאי לכל אחד לתת לה, לכל הפחות, הזדמנות. היא לא זוהרת בגזרת ההפקה וכל מי שמצפה לפאנסרוויס (כנרמז משם הסדרה) צפוי להתאכזב – אך למרות זאת, או בזכות כך, יש בה קסם שאין בסדרות אחרות.

הטוב: מעוררת אמוציות; כתובה היטב; דמויות נהדרות; דיאלוגים שנונים.
הרע: איכות הפקה וסאונדטראק סבירים.
והקשה: ההמתנה לסרט ההמשך.

ציון במדד OK – סביר פלוס פלוס

[Seishun Buta Yarō wa Yumemiru Shōjo no Yume o Minai [Rascal Does Not Dream of Bunny Girl Senpai | יפן, 2018 | 13 פרקים | סטודיו CloverWorks | דרמה, רומנטיקה, על-טבעי, פסיכולוגי, בשביל פאנסרוויס יש דוג'ינשי | קאייטוֹ אישיקאווה [טאקאו מ-"GATE"], אסאמי סֵטוֹ [CZ2128 דלתא מ-"Overlord"], אטְסוּמי טָנזאקי [מיוּ מ-"Blend S"], אינוֹרי מינאסה [הסְטיה מ-"?Is It Wrong to Try to Pick Up Girls in a Dungeon"] | מאיה אוּצ'ידה [הִיוֹרי מ-"Noragami"], נאוֹ טוייאמה [הינה מ-"GLASSIP"], יוּריקה קוּבּוֹ [רין מ-"High School Fleet"] | במאי: סואיצ'י מאסוּי ["Sakura Quest"] | יוצר מקורי: האג'ימה קאמושידה