I Want to Eat Your Pancreas

סאקורה היא נערה טיפה’לה מוזרה ובעלת שמחת חיים לא רגילה ומדבקת. היא מהאנשים האלה שהייתם רוצים להיות במעגל הפנימי של חבריה – וסביר להניח כי לוּ הייתם מבקשים, היא הייתה מצרפת אתכם בכיף.

לצערה של סאקורה, שעון החול של חייה אוזל: הנערה גוססת. הלבלב שלה בשביתה איטלקית והיא חיה על זמן שאול. למרות זאת עוטה סאקורה ארשת חייכנית, בעיקר כדי שחבריה לא יבחינו כי משהו אינו כשורה. כן, את דבר גסיסתה היא שומרת בסוד; היא לא מעוניינת ברחמים. את ימיה האחרונים רוצה סאקורה לבלות כמו את ימיה הקודמים.

חייה (הקצרים) משתנים כאשר מישהו מגלה במקריוּת את סודה – שמעון קורבסקי. לא באמת קוראים לו שמעון קורבסקי, אך השם שלו סודי וספויילר ולכן, לצורך הביקורת, הוא שמעון קורבסקי. שמעון הוא תלמיד בכיתתה, אך לו עצמו אין חברים כי הוא לא מעוניין בכאלה; בני-אדם, באופן כללי, אינם מעניינים אותו. לכן כאשר מצפה ממנו סאקורה לתגובה של הלם בגלל הגסיסה – הוא מפגין אדישות, כאילו תיארה לו הרגע מתכון לקציצות ולא את העובדה שהיא בקרוב תמות.

ושלא יהיו לכם אשליות, סאקורה תמות: זה לא ספויילר, הסצנה הראשונה מבהירה זאת היטב. הסרט נפתח עם הלווייתה, טרם קפיצתו של הנרטיב מִספר חודשים אחורה.

לסאקורה יש Bucket List: רשימת דברים אחרונים שהיא רוצה לעשות, והיא מנצלת את שמעון לעזור לה. היא לא מבקשת דברים כמו יורודיסני או צניחה חופשית, אלא בעיקר בילויים משותפים בבית קפה, פסטיבלים וביקור בעיר הגדולה. אם זה נשמע לכם כמו לו”ז של זוג אוהבים, אתם לא לבד: גם האנשים בסביבתם הקרובה של סאקורה ושמעון תוהים מה הולך פה. סליחה – האנשים בסביבתה הקרובה של סאקורה תוהים מה הולך פה. לשמעון אין סביבה קרובה, הנער סוציומט; שמעון, בעיני שאר חברי כיתתו, הוא תִמהוני שוודאי מקריב חתלתולים לקת’ולו (והאמת שאין סצנה אחת בסרט שמפריכה את התיאוריה). מה יש לסאקורה הפופולרית, החיננית והיפה לעשות עם אחד כזה?

“אני רוצה לאכול את הלבלב שלך” שייך לז’אנר הרומן לבני נוער אודות זוגות עם תאריך תפוגה מורבידי. אתם יודעים, “אשמת הכוכבים”, “אני וארל וזאת שהולכת למות” ועוד סרטים שנקודת מוצאם קודרת. אם יש לכם לב – אתם יודעים כי מתישהו תבכו. למעשה סרטים כאלה  בונים על הדמעות שלכם. אני בטוח שאם נפשפש עמוק מספיק נגלה כי יצרנית הממחטות “קלינקס” היא הספונסרית של אותם סרטים. אציין רק כי אין לי בעיה עם הז’אנר: במותם ציוו לנו את חייהם, ויש משהו מרענן בעננה הקודרת שמרחפת מעל כל סצנה וסצנה – בין אם זו הציפייה (מתי?), המתח (איך והיכן?) ושאלת ה-‘אולי בכל זאת יהיה בסדר’ הבלתי נמנעת.

הסרט אינו אחיד ברמתו: נקודת הבסיס שלו היא ידידוּת בין נערה גוססת ובין נער שקט ומופנם, אך הידידוּת הופכת למבלבלת לא רק עבור הסובבים אותם אלא גם עבור הצופים; לאורך מרבית הרפתקאותיהם קשה להבין אם הכוונות של השניים אפלטוניות או שמתחבא משהו עמוק יותר.

הסרט מסופר מנקודת מבטו של שמעון – להזכירכם, נער בן 16, ואולי זו הסיבה מדוע סצנות רבות מתנהלות כמו חלום בהקיץ של נער בן 16 שמשתעשע, בראשו, עם סיטואציות היפותטיות – בכיכוב עצמו והקראש הסודית שלו. אני יודע את זה כי, כמוכם, הייתי פעם בן 16 עם קראש סודית ודמיון פורה: ‘איזה מגניב יהיה אם, נניח, נשכור חדר במלון, ובגלל טעות בהרשמה הם יתנו לנו סוויטה ותהיה בה מיטה אחת. אני כמובן ג’נטלמן אז אציע לישון על הספה. אה, ובערב נשחק אמת או חובה, ואצא מסתורי ומגניב כזה, אגיד כל מיני דברים עמוקים ושיט. אחרי זה היא תיפול לרִצפה כי שתתה הרבה או משהו כזה. היא תבקש ממני לשאת אותה למיטה, ואני ארים אותה כמו גבר-גבר. היא תביט בי כולה נפעמת ותבקש ממני לישון לצידה בלילה. אני, ג’נטלמן, כמובן שאסכים’.

אני שונא את המילה הזו, אבל אתם חייבים להודות שזה נשמע קרינג’י, נכון? ובכן, תיארתי הרגע לא את הדמיון שלי בגִרסתי בת ה-16, אלא סצנה שלמה (ולא-קצרה) מהסרט עצמו. סצנות נוספות בסגנון חוזרות על עצמן עוד כמה פעמים, כאשר אחת מהן מסתיימת באופן שחוצה קווים אדומים בעידן ה-Me Too. עד אותה נקודה לא הפריעה לי אותה השתעשעות לא-מזיקה ביחסים (המבלבלים) של גיבוריו – הרי בכל זאת, הסרט מיועד לבני נוער ויתכן כי זה הרעיון שלו לרומנטיקה. דפוק, אני יודע. אולם למשך 20 שניות, מערכת היחסים של השניים מפשפשת במחוזות אפלים – והסרט מתייחס לכך באופן שלילי; אך העובדה כי הגיבור  כמעט ועושה משהו בל ייעשה עלולה לגרום לצופים צעירים (או מבוגרים) לחשוב כי מדובר בהתנהגות רומנטית תקינה.

עם זאת, חרף הקלישאות והצ’יזיוּת – נהניתי (כלומר בכיתי מעצבות, אבל בהנאה). אין הרבה דמויות בסרט, לכן הדגש הוא בעיקר על שמעון וסאקורה. הדבר מאפשר לנו להתחבר אל השניים, לאהוב את השניים, לשמוח בשמחתם של השניים, וכמובן – לבכות עם אחד מהם; כאשר רגע האמת מגיע, התחושה היא כמו של אגרוף בבטן. חרף האזהרה מראש וחרף הדיבורים הרבים בנושא, מזכיר לנו הסרט כי אי אפשר בתכלס להתכונן למשהו כזה. לא משנה עד כמה מנסה מישהו להפוך את זה לנורמלי, או עד כמה הוא רוצה להעמיד פנים שהכל בסדר, בסופו של דבר – לא, זה לא בסדר וזה לא נורמלי, בטח לא בגיל 16.

לצערי הקתרזיס המדובר לא מגיע ברגעיו האחרונים, והסרט נמשך עוד כחצי שעה – חצי שעה אותה ניתן היה לקצץ בחצי; את הדמעות סוחט הסרט עד הטיפה האחרונה, ואז הוא עובד כפליים על-מנת לאלץ אתכם לבכות שוב. אבל, מה לעשות, לא בא לי לבכות שוב. בכיתי מספיק. אני רוצה שיעלו כתוביות הסיום כדי לראות “המקום הטוב” או “ברוקלין תשע-תשע” או משהו מצחיק אחר עבור אסקפיזם. הצורך להשאיר אותנו כבולים ולצעוק עלינו “תבכוווו” לא מיטיב עם סרט שהסתמך עד כה על הדינמיקה בין שני גיבוריו. עם זאת, כאשר עולות סוף סוף כתוביות הסיום, סצנה נוספת אחריהן מנסה להותיר חותם אמוציונלי אחרון – אך הפעם חותם אופטימי. אל תדלגו.

“אני רוצה לאכול את הלבלב שלך” הוא סרט אנימה לא שִגרתי, לא בתעשיית האנימה בכל אופן. הוא נופל לקלישאות וקורע את חבל הדרמה, אך החוויה ממנו חיובית יותר משהיא שלילית. כמו כן – וויזואלית הוא יפה, הדיבוב מקסים ופס הקול מדהים. הסרט אגב מבוסס על ספר, וקיימת סדרת מנגה קצרה (שני כרכים בלבד) וסרט לייב אקשן אשר, שימו לב, הקונצנזוס לגביו גורס שהוא עדיף על פני האנימה; אם יהיה לי חשק לבכות בקרוב, אנסה אותו בעצמי ואספר לכם אם זה נכון.

בלי קשר, ולא חשוב באיזה מדיום, את הלבלב הזה אתם רוצים לאכול.


(I Want to Eat Your Pancreas (Kimi no Suizou wo Tabetai | יפן, 2018 | 108 דקות | סטודיו VOLN | דרמה, רומנטיקה, מסטיק | מאהירו טקאסוגי [“קאמן ריידר” כלשהו], לין [פוקה מ- “Fuka”] | במאי: שיניצ’ירו אושוג’ימה | יוצר מקורי: יוֹרוּ סוּמינוֹ


לקריאה נוספת:
Shigatsu wa Kimi no Uso [ביקורת]

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם