Shigatsu wa Kimi no Uso

"קל לנגן על כל כלי נגינה: כל שצריך לעשות הוא לגעת במקש הנכון, בזמן הנכון, והכלי מנגן בעצמו" / יוהאן כריסטיאן באך

יכול להיות כי במרוצת השנים פיתחתי לעצמי מוניטין של אדם רגיש. וזה נכון; הדמעות שלי יוצאות אם רק שורקים להן. כאשר עזב באטרפרי את אשם קאצ'ם, בכיתי גם בשידור החוזר השלישי. פעם אפילו בכיתי בטריילר של איזה סרט. לכן אם אגיד לכם "הכינו ממחטות" לפני שאתם צופים ב-Shigatsu wa Kimi no Uso – חלקכם ודאי יחשבו 'שוב הבכיין הזה מגזים'. זו הסיבה שהייתי צריך פיסקת הקְדמה מלאה כדי להדגיש נקודה אחת: (הפעם) אני לא מגזים. 

Shigatsu wa Kimi no Uso [או 'שקר אפריל' כפי שהיא ידועה כאן] עוסקת בנער צעיר בשם אָרִימָה קוׂסיי. על פניו הוא חנון הנחבא אל הכלים, אך עד לפני שנתיים נחשב ארימה עילוי בעולם המוזיקה: פסנתרן מחונן כמוהו לא נראה מאז תקופת מוצרט, או לפחות זה מה שהסדרה מתאמצת כדי שנחשוב. יריביו כינו אותו 'המטרונום האנושי', זאת כי אִמו של ארימה – היא גם המורה שלו למוזיקה – וידאה שהבן שלה ינגן כמו מכונה, ללא אינטרפרטציות אישיות או, חס וחלילה, רגש. עתידו המזהיר של ארימה נגדע באיבו ביום בו היא מתה, יום בו עליו להופיע מול קהל; הילד חטף התמוטטות עצבים ולא שב עוד לבמה.

הטרגדיה של ארימה השפיעה עליו כל-כך עמוק שמאז אותו ערב הוא לא מסוגל לשמוע את עצמו מנגן. נשמע קלישאתי, אבל אני מתכוון לכך באופן מילולי: ברגע שארימה מנגן, האוזניים שלו נחרשות (בחיי שפסיכולוגיה זה עסק מרתק). כך חולפות שנתיים, עד ששגרת חייו משתנה ברגע בו הוא מכיר בחורה (נו מה חשבתם). קָאוֹרי היא מה שאנחנו מכנים 'Free Spirit': אימפולסיבית, כזו שלא אכפת לה מה העולם חושב עליה, אופטימית וחייכנית. על הדרך תוסיפו גם: חמת מזג, אלימה, קצת פקצה ו… במערכת יחסים טרייה עם החבר הכי טוב של ארימה.

אאוץ'.

קאורי היא גם נגנית כינור. לא בדיוק עילוי בעולם המוזיקה, אך הפרשנויות שלה לכמה מהיצירות הקלסיות הידועות בעולם מביאות שמחה לקהל (וגם ורידים בולטים לכמה מהשופטים). אני יודע אני יודע, הפכים נמשכים וכו' וכו' – אבל 'שקר אפריל' הולכת רחוק כדי שתבינו עד כמה שונים ארימה וקאורי זה מזו. קאורי לוקחת את ארימה כפרויקט ונדמה כי הסדרה תסמן וי על כל אחת מהקלישאות הרומנטיות המוּכָּרוֹת.

רק שהיא לא.

בשלב מוקדם של הסדרה נלקחת תפנית אפלה, כזו שמשנה את פני הדברים. זו עדיין קומדיה, זו עדיין דרמה, זו עדיין רומנטיקה… אוּלם ערפל כבד שורר ברקע. צופי Clannad מכירים היטב את התחושה; 'שקר אפריל' משתמשת בכל הכלים העומדים לרשותה על מנת שתבכו. קשה מאוד לא ליפול לתוך הרשת, אפילו כאשר ניסיונות הפיתוי בולטים כמו איש זר עם ממתק בטנדר. ארימה מגיע עם מטען אמוציונלי כבד בגלל העבר שלו, אך זו בעיקר קאורי, עם החיוך והשמלה הוורודה, שנושאת עמה צרות שאף בת גילה לא צריכה לשאת.

עלילת 'שקר אפריל' לא מושלמת, אם במקרה גרמתי לזה להישמע כך אז אני מתנצל. דווקא חציה הראשון של הסדרה חף מבעיות – המינון בין ההומור לדרמה אופטימלי. אך גרירת הסיפור היא חיסרון בולט בחצי השני. ישנם לפחות 3-4 פרקים שהייתי חותך או מקצר לפרק בודד. ארימה וקאורי הם לא הדמויות היחידות: לארימה יש שני חברי ילדות, וואטארי וטסובאקי. האחת דלוקה על ארימה בסתר (שום ספוילר, זה ברור מהפרק הראשון) והשני… כאמור… זה שיוצא עם קאורי. מלבדם, דמויות משנה נוספות מתווספות לארסנל, ובהם יריבים ותיקים של ארימה מעולם המוזיקה. אותם אגב אני אוהב. את מי לא? טסובאקי: לא נעים להגיד, אך הסדרה מבזבזת דקות מסך יקרות בתיאור רגשות כן-אוהבת-לא-אוהבת-ברור-שאוהבת שהיא חווה כלפי ארימה. לרוב מתבטאת סערת רגשות של דמות דרך מוזיקה, מה שלא קורה כשהסדרה משקיעה זמן בטסובאקי שאינה מנגנת על דבר (גם וואטארי לא, אבל הוא לא מקבל פרקים בכיכובו).

מי שחובב סדרות מוזיקליות, יגלה ש-'שקר אפריל' היא מסאז' לאוזניים. ישנם מספר פרקים מיוחדים המתרחשים במהלך רסיטל של דמות או שתיים, מה שמבחינתנו אומר דבר אחד – 20 דקות של מוזיקה קלאסית (כמעט) נון-סטופ! ואת מי אנחנו לא מקבלים פה: בטהובן, באך, מוצארט, שוברט, שופן, קרייזלר, רחמנינוב, אלגר, דביסי, סקריאבין, ראוול וצ'ייקובסבקי. צפייה בסדרה הזו תָקנה ערכים מוזיקליים ברמה שאף סדרה עוד לא עשתה. ואל תחשבו לרגע שסטודיו A-1 Pictures התקמצנו והשתמשו בביצועים מוכרים: טומוקי סאקאטה ו-יוּנה שינוהארה, שני מוזיקאים יפנים ידועים, הם שמבצעים את מופעי הפסנתר והכינור בסדרה (אפילו את אלה שגרועים לצורך עלילתי).

מדיום האנימציה עובד במקרה הזה לטובת 'שקר אפריל': רק כך אפשר לתת פוקוס על הקלידים, לראות את מיתרי הפסנתר רועדים ואף להרגיש את לוח התהודה זז בהתאם למוזיקה. נעשתה עבודה קפדנית כדי שהצופים יבינו שהם רואים וירטואוזים בפעולה. כמובן שנדרש תקציב לא שפוי על מנת לשמר את הרמה הגבוהה הזו לאורך כל הסדרה; לכן ישנם פרקים מעטים, פילרים במהותם, בהם סצנות הנגינה מורכבות מתמונות סטטיות עם Voice Over. צופי Attack on Titan ירגישו בבית.

נחזור לעובדה שזו סדרה מלנכולית. היא לא מתביישת להשתמש בכל טריק מלוכלך כדי לגרום לכם להזיל מינימום דמעה או שתיים (לא כך נהיה אשמת כוכבים פופולרי?) – זה זול, זה לפעמים מביך, אך בתוצאה הסופית מדובר באחת מסדרות הדרמה האפקטיביות שנצפו על המסך. אפילו בתור קומדיה היא מוצלחת. על הדרך תזכו לשמוע יצירות קלסיות בזו אחר זו, להתרגש עם הגיבורים כשהם קדים מול הקהל ולבכות עמם בכאבם. בתוך ים של סדרות חסרות קולטורה, Shigatsu wa Kimi no Uso היא קונצרט מוצלח שנשאר בלב לאורך זמן.

הטוב: מרגשת; מצחיקה; איכות הפקה יוצאת דופן; מוזיקה קלאסית מהשורה הראשונה.
הרע: לפעמים קצת צ'יזית; פרקים בודדים עליהם הייתי מוותר.
והמכוער: למדתי שיעורי פסנתר 4 פאקינג שנים ואני לא זוכר מהם דבר.

ציון במדד OK – סביר פלוס פלוס פלוס

[Shigatsu wa Kimi no Uso [Your Lie in April | יפן, 2013-2014 | 22 פרקים | סטודיו A-1 Pictures | דרמה, קומדיה, רומנטיקה, מוזיקה, טראומות | נאטסוּקי האנאה [קאנקי מ-"Tokyo Ghoul"], ריסָה טאנדה [סאקי מ-"From the New World"], איְינה סאקורה [מיקה מ-"Psycho-Pass"], ריוֹטה אוסָאקה [סאוָואמוּרה מ-"Ace of Diamond"], יוּקי קאג'י [ארן מ-"Attack on Titan"], סָאוֹרי האיאמי [מיהוֹ מ-"Bakuman"], מאמיקוֹ נוֹטוֹ [נינה מ-"Monster"], מיאה סוֹנוֹזאקי [ז'אן מ-"Bayonetta"], איי קאיאנוֹ [קאנאדה מ-"Chihayafuru"] | תסריט: טָאקָאוֹ יוֹשיאוֹקָה | אחראי מוזיקלי: מָאסָארוּ יוֹקוֹיאמה | במאי: קיוֹהיי אישיגוּרוּ | יוצר מקורי: נאושי אראקאווה