חמישים שנה ללופן השלישי | ההיסטוריה במבחן הזמן

בערב ה-24 לאוקטובר 1971 עלה ברשת הטלוויזיה Yomiuri TV פרק הבכורה של סדרה חדשה ושונה בנוף הטלוויזיה של אותם הימים, וזאת בגלל סיבה שתי סיבות פשוטות: היא הייתה באנימציה, והיא נועדה (בהן צדק) למבוגרים!

לימים, כל תושב ביפן יכיר אותה בתור "לופָן סָאנְסֵי" (להלן: "לופן השלישי") – סדרה אשר ברזולוציות כאלה ואחרות נמצאת איתנו כבר חמישה עשורים. אלה בפועל חמישה עשורים של הרפתקאות וסיפורים אודות הגנב, הג'נטלמן, הגאון, ההרפתקן וגם (בחלק מהזמן) גיבור מוסרי, תחת מעטפת של מין ואלימות (בסטנדרטים של פעם, כן? לא משהו שידהים את בני העשר של ימינו). אבל בטרם הפך לופן לכוכב אנימציה ידוע, בטלוויזיה היפנית לא שודרו סדרות מאוירות שכוונו לקהל בוגר (בקולנוע זה כבר סיפור אחר. תשאלו את טזוקה) ועל כן צריך היה להיות משוגע כדי להמר עליה.

מזל שיש משוגעים ביפן.

היסטוריה של אלימות.

שנים ספורות לפני שידור הפרק, בקיץ 1967, מגזין Weekly Manga Action (מגזין המנגה הראשון למבוגרים) פִרסם סדרה חדשה אותה כתב קאזוהירו קאטו, המוּכר בשם העט מאנקי פאנץ'. המנגה, "לופן השלישי", עוסקת במעלליו של הארי פוטר (נו במי עוד סדרה בשם "לופן השלישי" יכולה לעסוק?). לופן השלישי הוא נכדו הישיר של ארסן לופן (הראשון?), גיבור ספריו של מוריס לבלאן הצרפתי. ובעוד גרסת האנימה, גם היום, שומרת על עמימות בנוגע לייחוס המשפחתי המפורסם – במנגה התשובה ישירה, משום שארסן לופן, האחד המקורי, הוא דמות קבועה בה (אם כי הוא די מאנייק כלפי הנכד. בעצם, כולם במנגה הזו מאנייקים).

אבל סדרת המנגה לא הייתה הפעם הראשונה בה הקהל היפני הכיר לראשונה את השם "לופן". דמותו של ארסן הייתה מוכרת בקרב היפנים עוד עשורים לפני כן – הרבה מכך הודות למעלליו של גיבור פיקטיבי אחר, קוגורו אקצ'י: בלש פרטי וגיבור ספריו של אדוגאווה ראנפו. שתי הדמויות נפגשו לראשונה בספרו של ראנפו אודות אקצ'י, "מסכת הזהב" מ-1930, ומאז נתקלו שני הגאונים הפיקטיביים גם בסרטי קולנוע בכיכובם של אקצ'י הבלש (מעבר לכך, "לופן נגד אקצ'י" היא תמה מרכזית במשחק "פרסונה 5"), ועל כן לא מפתיע לגלות שאקצ'י הופיע גם במנגה החדשה.

והוא אינו היחיד. דמויות פיקטיביות נוספות (טכנית, צאצאיהן) מהוות חלק אינטגרלי מארסנל הדמויות הצבעוני של המנגה, ובהם איש החרב גואמון אישיקאווה ה-13 (צאצא של גואמון אישיקאווה המיתולוגי) ומפקח האינטרפול זניגאטה, צאצא של שוטר ספרותי בשם הייג'י זניגאטה (שתפס פושעים בכך שזרק עליהם מטבעות מסוג "זֵני", מכאן השם "זניגאטה"). לכן עם כל-כך הרבה שמות מפורסמים כחלק מעלילתה, הצלחת המנגה הייתה עניין של זמן – ושאלת עיבוד האנימה לא איחרה להגיע.

הראשון להציע עיבוד שכזה היה הבמאי והאנימטור גיסאבּוּרוֹ סוּגִי (אשר ביים באותם הימים את "דורורו"). כדי להראות למשקיעים כי יש בכלל שמץ עניין בעיבוד שכזה, ראשית סטודיו Tokyo Movie הפיק סרט פיילוט בפורמט הרווח באותם ימים, סינמסקופ – ולצורך המשימה נשכרו, מלבד גיסאבּוּרוֹ סוּגִי שהיה אנימטור בפרויקט, שמות גדולים נוספים בעולם האנימציה, ובראשם יאסוּאוֹ אוֹׁטְסוּקה (שנפטר אגב השנה) – מגדולי האנימטורים ביפן, הוא גם המנטור של שניים ידועים קצת יותר עליהם אדבר בהמשך. על העסק ניצח הבמאי מסא'אקי אוסוּמי בן ה-35.

והחבר'ה הצעירים האלה עשו את שיעורי הבית: הם בחנו כל אספקט במנגה המקורית של מאנקי פאנץ' (ובפרט את השפעותיו של הקריקטוריסט היהודי-אמריקאי מורט דרוקר), ואפילו מאנקי פאנץ' עזר להם עד שהחליט שהעסק הזה קצת גדול עליו. אולם הקירבה של הסרט לסגנון המנגה היא בעיה, משום שבדומה למנגה, הסרט עצמו, אין לי דרך עדינה לתאר זאת, לא התיישן היטב – ורבים מכם שיצפו בו כיום לא יבינו כיצד מישהו עם דפוסי התנהגות של אנס יהפוך ברבות השנים לגיבור תרבות (שב בשקט ג'יימס בונד לא קראתי לך).

אולם גם בהיעדר האלמנטים הבעייתיים של הפיילוט, אין לו ממש עלילה טובה להתפאר בה אלא רק אסופת רעיונות שלא גובשו לכדי נושא אחיד. בסרט עצמו, דולק בעקבותיו של לופן לא אחר מאשר אותו קוגורו אקצ'י שלנו (ואגב, גרסה צעירה שלו כיכבה בשני פרקים של "לופן השלישי" ממש החודש) – ומלבד סצנות אקשן סבירות פה ושם אין לסרט הרבה להציע. אבל היי, מטרתו של הפיילוט היא לא לבדר את ההמונים, אלא ליצור "כרטיס ביקור" למשקיעים כדי להראות עד כמה מגניב ורווחי העסק הזה עשוי להיות.

זה לא עבד כמתוכן. שנה אחרי הפיילוט הייתה "לופן השלישי" עדיין על המדף. משקיעים חששו לגעת בה בשל התכנים שלא יועדו לקהל היחיד שמניב מבחינתם כסף (ילדים. אה, וגם כלבים. למה באמת אין סדרות אנימה לכלבים?). לכן, במקביל, נגנז רעיון לסרט אוריג'ין ובו לופן, ואני לא צוחק, אמור היה להיות הִיפִּי.

רק ב-1971 הסכימו ברשת Yomiuri, לאחר שסרט הפיילוט שודר בטלוויזיה, לתת לסדרה מלאה שכזו הזדמנות, ו-Tokyo Movie קיבלו הזמנה לעונה בת 26 פרקים (עם אוטסוקה ואוסומי שחזרו להפקה, אבל ללא היזם המקורי גיסאבּוּרוֹ סוּגִי. לא לדאוג, הוא יחזור לביים סרט טלוויזיה של לופן ב-1996) – וההצלחה לא איחרה להגיע וכולם פתחו שמפניה והכל היה טוב ויפה…

זה מה שהייתי כותב אם זה היה נכון. העונה הזו של לופן, שתיזכר לימים בתור "לופן השלישי: חלק ראשון" או "תקופת הז'קט הירוק" (על שם צבע הז'קט שלופן לבש) בוטלה בתום 23 פרקים, אבל לא בטרם ניסו המפיקים כל שביכולתם להציל אותה מאבדון; בגלל רייטינג נמוך בשני הפרקים הראשונים, התבקש אוסוּמי (הבמאי, זוכרים?) לערוך שינויים על-מנת להפוך את הסדרה לידידותית יותר. אוסומי סירב ועזב בטריקת דלת (ככה אני אוהב לדמיין את זה, אבל הוא יחזור ב-1993 לביים סרט טלוויזיה של לופן אז כנראה שזה היה ברוח טובה).

בינתיים, במקביל, שני צעירים מוכשרים בשם הייאו מיאזאקי ואיסאו טקהאטה ביקשו לעבד לטלוויזיה את ספר הילדים המפורסם "בילבי" של אסטריד לינדגרן, והם טסו עד שוודיה ונפגשו עם לינגרדן בכבודה ובעצמה על-מנת לקבל ממנה את ברכת הדרך. את ברכת הדרך הם לא קיבלו.

בבושת פנים חזרו השניים למסדרונות Tokyo Movie ובה חיפשו הבכירים מעליהם, כולל המנטור שלהם יאסואו אוטסוקה, דרך להציל את לופן השלישי מרייטינג נמוך. מיאזאקי וטקהאטה קיבלו על עצמם, כנראה בלית ברירה, את מלאכת הבימוי במְקומו של אוסומי, והפרק הראשון אותו ביימו, פרק 7, שודר ב-5 בדצמבר 1971. למעשה, למעט פרק 9 (שהיה האחרון תחת מעורבותו של אוסומי) ביימו מיאזאקי וטקהאטה את שארית הסדרה – ובניגוד לאוסומי, לא הייתה להם בעיה להניד בהסכמה לכל שינוי שהתבקש (לא שהם היו בעמדה בכירה כדי לסרב. זה היה שנים רבות לפני שמיאזאקי ניפנף גם את הארווי ויינשטיין). וכך, את הציניות והלב הקר של הגנב החליף אופי ידידותי וקצת אהבל, והוא הפך לגיבור שמוכן לעשות גם את הדבר הנכון כשצריך: רחוק ממה שהיה כשהסדרה החלה, ורחוק כפליים ממה שהוא במנגה.

לא חפה מבעיות.

עיקר האפיל של "לופן השלישי" היא בהיותה סדרת האנימציה הראשונה (ביפן) שעסקה בנושאים מורכבים רגשית, והכילה נרטיב שהוא יותר מפותח מ- "יש לנו מטרה. יש לנו בעיה. פתרנו את הבעיה. השגנו את המטרה". לופן וחבורתו, פעמים רבות, מוצאים את עצמם בתסבוכת שהיא, בכנות, מעניינת: חקיין של לופן שמפוצץ גשרים (פרק 11), נוסע בזמן שמאיים כי לופן ייעלם בעוד ארבעה ימים (פרק 13) או קוסם שחסין בפני כדורי אקדח (פרק 2). אני מחבב במיוחד את פרק 17 בו לופן והחבר'ה מוכרחים לשדוד סכום כסף גדול בתוך 24 שעות, אחרת בום בום גדול יהרוג אותם. גם פרק 4 זכור לטובה משום שקורה בו משהו שלא ראינו הרבה – הסוכן זניגאטה מצליח לכלוא את לופן! אך ככל שמתקרב מועד הוצאתו להורג של יריבו המר, זניגאטה תוהה אם יש לחייו תכלית כלשהי ללא לופן (פרק רימייק לסיפור הזה הופק ב-"לופן השלישי: חלק 4" מ-2015).

ולמרות כמה פרקים באמת נהדרים, "לופן השלישי: חלק ראשון" היא לא סדרה שקל לצלוח. האופי של לופן וחבורתו אמנם השתנה עם כניסתם של מיאזאקי וטקהאטה לכס הבימוי, אך הנוסחה הבסיסית נותרה זהה – לופן וחבורתו מתמודדים מול איום גדול ונחלצים בעור שיניהם, וכמעט תמיד פוג'יקו תוקעת ללופן סכין בגב. הנוסחה הזו נהיית תפלה בפעם האלף.

מאנקי פאנץ' כתב במקור את פוג'יקו תחת משבצת של "נערת בונד" מתחלפת, אך הפך אותה לדמות קבועה (כי לכתוב אישה חדשה מדי שבוע זה קשה. ברצינות, זו הסיבה הרשמית), ועד מהרה הפכה פוג'יקו למיליידי לד'ארטניאן שהוא לופן; היא גנבת חכמה לא פחות ממנו, אך אין לה בעיה לשחק מלוכלך פי כמה. ובעוד פוג'יקו, בסדרות והסרטים שהגיעו בהמשך (בעיקר אלה מהמאה ה-21) היא דמות עמוקה ומעניינת בהרבה – בסדרה הראשונה מרדף החתול-עכבר הזה מולה נודף קלישאות וסקסיזם, כולל בעידן של מיאזאקי וטקהאטה (הכאפה הזו שלופן הוריד לפוג'יקו היא מאחד הפרקים  שהם ביימו).

מעבר לכך, קשה להצביע על עומק בקרב שותפו של לופן, דאיסוקה ג'יגן, מי שמתואר כאקדוחן הטוב בעולם. ג'יגן הושפע מהדמות שגילם ג'יימס קובורן בסרט "שבעת המופלאים" (שזה מעניין, כי ג'יימקס קורבן הוא בכלל איש סכינים בסרט), וכדי לדבב אותו נשכרו שירותיו של קיוֹשי קובּאייאשי – מי שדיבב את קובורן במרבית סרטיו (קובאיישי היה אגב, ממש עד לפני חודשיים, היחיד מהקאסט המקורי שעדיין דיבב את בן דמותו). כיום אנחנו מכירים את ג'יגן כגיבור טרגי ולעתים כרומנטיקן. אבל לא באותם ימים, חס וחלילה. עיקר תפקידו היה לירות מדי פעם באקדח, לזרום עם השטויות של לופן ולהתלונן בגסות על פוג'יקו (ובאמת שהוא היה ככה קרוב מלפלוט  "אחחח. נשים נשים, שק של…").

לפחות גואמון אישיקאווה מעניין. הוא לא מתחיל את הסדרה בתור ידיד של לופן אלא כאנטגוניסט מאיים – אבל לצערי זה נמשך בערך שני פרקים בטרם הוא שונמך לדרגת סיידקיק. לכן עם דמויות שהן פלקט, אלמנטים שב-2021 מצטיירים לא טוב ואיכות הפקה שהייתה טובה לזמנה אבל, בואו, עברו 50 שנה: האם יש סיבה לצפות ב-"לופן השלישי: חלק ראשון" גם בימינו?

כן, אבל לא את כולם. הפרקים שהזכרתי קודם בהחלט שווים צפיה, וכדאי לשים עין גם על פרק 14 (לופן ופוג'יקו מנסים להשיג תכשיט יקר בחתונה על ספינה. פרק מרענן, בעיקר כי שניהם יחד נופלים למלכודת) ופרק 19 (בו מופיע המפקח גניארד, הנמסיס של ארסן לופן המקורי מספריו של לבלנק). אם תמצאו את עצמכם שקועים בפרקים האלה ורוצים עוד, תנו לשאר הסדרה הזדמנות. היא לא ארוכה.


אם כי בכנות, עדיף לפנות ישירות אל "לופן השלישי: חלק 2" – הידועה בתור "תקופת הז'קט האדום" – שעלתה לשידור ב-1977 (לאלו מכם שתוהים כיצד הסדרה שרדה ביטול – השידורים החוזרים של "חלק 1" הפכו את האנימה לפופולרית). "תקופת הז'קט האדום" מכילה את כל האלמנטים המוכרים והאהובים של לופן, רק עם ערכי הפקה גבוהים יותר והרפתקאות מהנות – וגם כשזה לא המצב, הסאונדטראק האייקוני (שהלחין יוג'י אוהְנו) מכפה על הכל, משהו שלא ניתן לומר על "חלק 1" ובו שיר פתיחה נוראי שמתעקש לייסר אותנו גם במהלך הפרקים עצמם (מה הקטע? זה נשמע כמו חתול מיוחם שמנסה לשיר באנגלית). לופן ללא הנעימה המיתולוגית זה פשוט לא לופן.

מיאזאקי וטקהאטה עצמם אמנם התקדמו הלאה בקריירה ולא ביימו את "חלק 2", אבל מיאזאקי יחזור לביים את פרקים 145 ו-155 של אותה סדרה כמעין מכתב פרידה מהפרנצ'ייז – ובל נשכח את הסרט של מיאזאקי "טירתו של קליוסטרו", עדיין אחת הפסגות הגבוהות בכל עלילות לופן לדורותיו.

למעשה, כל סדרה, סרט וספיישל מהווים נקודת פתיחה מוצלחת (למעט אולי "לופן השלישי: חלק 3", אבל עליה אנחנו לא מדברים) – משום שמדובר, לרוב, בהרפתקאות אפיזודיות שלא דורשות היכרות מקדימה עם הנפשות הפועלות. אז אולי "לופן השלישי: חלק 1" לא התיישנה היטב, אבל היא ראויה להערכה בזכות התשתית שבנתה גם עבור הסדרות והסרטים שיבואו בעקבותיה – וגם בשל החותם שהותירה על עולם האנימה. זו סדרה שהוכיחה כי אנימציה לקהל בוגר זה רעיון נהדר, כל-כך נהדר עד ששלישיית לופן-ג'יגן-פוג'יקו – כפי שהיא מוצגת בתקופת הז'קט הירוק – היוותה את הבסיס לשלישיית ספייק-ג'ט-פיי מ-"קאובוי ביבופ" (היי, ובשתי הסדרות חיבה יתרה לג'אז).

אז יום הולדת 50 שמח, לופן! רק שאלה קטנה: עוד כמה שנים תמשיך לספר שאתה נכד של מישהו שנולד במאה ה-19 לפני שזה יהפוך למוזר?


לקריאה נוספת:
 Lupin III: Part IV
 (ביקורת)

 Lupin III: Part V (ביקורת)
 The Castle of Cagliostro (ביקורת)
 Lupin III
 (סרט לייב אקשן, ביקורת)

 Lupin III: Goodbye Partner (ביקורת)
 Lupin III: Prison of the Past (ביקורת)
 Lupin III: The First (ביקורת)

לקריאה נוספת
2 תגובות
  1. Onigiri אומר/ת

    במצטבר צפיתי במספר נחמד של סרטי לופן זאת אכן תבנית קבועה רוב הפעמים אך עדיין ניתן להנות מהסרטים כמשה ו שהוא קליל .

    אחלה כתבה.

  2. ינון אומר/ת

    מושקע רצח, כתיבה טובה, מרשים.
    אחת הסדרות האהובות עליי, ראיתי את כל הפרנצ'ייז.

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם