Banana Fish

קורה לכם שאתם, נניח, חולמים על דברים שאמנם מבוססים על המציאות שלכם – אך משהו מרגיש off? בין אם זה חבר רציני שלפתע רוקד פורטנייט בחדר של סבתא שלכם באמצע הלילה, או שדברים יוצאים מהר מכלל שליטה – כמו מסיבת יומולדת בפארק כשפתאום אסטרואיד! דברים כאלה, סיטואציה רנדומלית אחת אחרי השנייה.

“בננה פיש” היא החלום הזה.

סדרת האנימה החדשה מבית סטודיו Mappa (סטודיו שאמור להיות איכותי) היא עוף מוזר בתעשייה: האנימה מבוססת על מנגה שסיימה דרכה מזמן; היא רצה כ-9 שנים עד 1994 (ונכתבה, אגב, על-ידי אקימי יושידה, מי שכתבה את המנגה עליה מבוסס הסרט הידוע “אחותנו הקטנה”. לא יודע למה טרחתי לציין את זה) ולא ברור מדוע למישהו עִקצץ האף להחיות דווקא את הסדרה הזו – היא לא מסוג הסדרות שמשתבחות עם השנים. אמנם העלילה עברה לימינו, אך שנות השמונים בולטות כאן היטב ולא בצורה חיובית.

אָש הוא נער יפה תואר בן 17 שמנהיג כנופיה בניו-יורק, וזאת בחסות דינו גולזינה: בוס מאפיה קורסיקאי ומי ששולט ביד-רמה בעולם התחתון. דינו מחזיק בכיסו פוליטיקאים ואנשי צבא בכירים, וגידל את אש, מגיל צעיר, להיות עבורו צעצוע מין אנושי (שכחתי לציין – סדרה לילדים היא לא). לילה אחד פוגש אש אדם גוסס אשר מוסר בידיו חומר לא ברור ופולט את המילים “בננה פיש” בטרם מתפגר מול גיבורנו. אתם יודעים, ניו-יורק. דברים מוזרים קורים בעיר הזו. אבל קלטו מה הקטע: עשור קודם לכן גריפין, אחיו הבכור של אש, שירת בצבא ארה”ב בעיראק (ויאטנם במנגה המקורית) אך השתחרר מוקדם מהצפוי בגלל תקרית מביכה – הוא ירה למוות בחברי הפלוגה של עצמו. לפני שהתעלף והפך לצמח עד עצם היום הזה, מִלמל גריפין את צמד המילים, ניחשתם נכון, “בננה פיש”! [הכניסו מם של “פה חשדתי”]. מסתבר כי “בננה פיש” הוא סם קטלני אשר ממומן על-ידי דינו ובכירים נוספים, מה שלא מוצא חן כל-כך בעיני אש שמחליט מצדו לחשוף את הקנוניה.

מקור ההשראה של “בננה פיש” מגיע מהעולם האמיתי: המונח הושאל מהסיפור הקצר של ג’יי די סלינג’ר “יום מושלם לדגי הבננה”, סיפור שעוסק בפוסט טראומה מלחמתית. אולם ההשראה היא לא בהכרח הסיפור הזה: נטען כי מארק דיוויד צ’אפמן, זה שירה בג’ון לנון, קרא את “התפסן בשדה השיפון”, כנראה הספר הכי מפורסם של סלינג’ר (לעולם לא אבין מדוע) ובעקבותיו החליט לירות, ועוד בניו-יורק, בחבר הביטלס הידוע. הייתכן כי צ’אפמן לקח מנה של “בננה פיש” ודינו בכלל אשם בהכל?

“בננה פיש”, גרסת הסדרה, מדברת על קונספירציה שמגיעה עד הדרגים הגבוהים ביותר. החל מהרגע בו מגלה אש כי משהו פה מסריח כמו דג (בננה) רודפים אחריו כל העולם ואחותו. למזלו של אש הוא לא לבד: עוזר-עיתונאי בן 19 בשם אייג’י מגיע ליפן כחלק מכתבה על אש (כי להנהיג כנופיה בגיל 17 זה הישג ראוי מסתבר). עד מהרה נהיים אש ואייג’י חברים (אפלטוניים) ממש טובים.

אחרי שמשתלט מישהו על הכנופיה של אש, נסים על נפשם אש, אייג’י ועוד כמה אנשים שעדיין לצדו, ומהרגע הזה העניינים יוצאים מכלל שליטה: מישהו מת. כולם נפרדים. אש נשלח לכלא. אש משתחרר. יש מסע. חוזרים מהמסע. עוד אנשים מתים. מישהו נחטף. מישהו נפצע. פתאום יש עוד מנהיגי כנופיות. מישהו שוב נחטף. מישהו עובר צד. מישהו מתגלה כבוגד. בוגד מתגלה כחבר. מישהו נורה. מישהו מת. יש מרדף. יש  עוד מרדף — וכולם גייז. גם מי שסטרייט.

דברים קורים בסדרה הזו כמו סיפור מצוץ מהאצבע של ילד בן 5 (“…ואז הרכבת התנגשה בפרה. ואז באה חללית. ואז החללית התפוצצה. ואז קמו רובוטים ענקיים”). העניין העקבי היחיד פה הוא אש, מעין קדוש מעונה עלי אדמות. ככל שמתקדמת הסדרה היא מתאמצת קשה יותר להראות עד כמה סבל הנער בחייו: הוא רצח בגיל 8 שכן שאנס אותו, הפך לצעצוע מין של בוס מאפיה, גדל להיות רוצח והחל להנהיג כנופיה. לצד כל זה, עושה “בננה פיש” שמיניות כדי להציג את אש כאדם מדהים – כמה וכמה פעמים תשמעו את העובדה שיש לו IQ מהגבוהים בעולם (!) וכמעט כל גבר בסדרה שפוגש אותו מתאהב בו בדרך זו או אחרת. כלומר, אף אחד לא אומר את זה  במפורש, אך קשה להתעלם מאנשים שמתנהגים כמו נערות טיפשעשרה בסביבתו (“פפפף, אש הזה עם השיער הבלונדיני השופע והעיניים הכחולות המדהימות האלה. למה כולם מתלהבים ממנו?”). מיותר לציין שהוא מיומן עם אקדח כמו בילי הנער, מומחה באומנויות לחימה ומכיר גינונים של האלפיון העליון.

אייג’י לעומתו יכול היה להיות קרטון חלב והעלילה הייתה נשארת זהה. מהרגע שהגיע לניו-יורק, הדביל הזה נמצא באחד משני מצבים: או שחוטפים אותו או שמצילים אותו. אין לו אופי (סורי, ‘חמוד’ זה לא אופי) ופרט המידע היחיד לגבי ההיסטוריה שלו זו העובדה שמחכה לו ביפן אחות קטנה. אה, ושהוא היה פעם קופץ במוט. אני רוצה להאמין שהבחירה דווקא בענף הספורט הזה היא תמימה לחלוטין ואין פה רמיזה הומוארוטית, אבל אני מכיר את הסדרה.

אין דמות אחת בסדרה שעדיין חיה בזכות השכל החד שלה: כל אחד, בין אם הוא שייך לטובים או לרעים, ניצל בזכות השגחה עליונה, “התסריט”. זה כולל את דינו ששורד בנס מספר התנקשויות, את אש שחוטף יותר כדורים מסקוט סטרלינג ואייג’י שאמור היה להיות גבינה שווייצרית אחרי 2 פרקים.

הייתי סלחן כלפי הנרטיב לוּ הדיאלוגים היו הגיוניים. ספויילר: הם לא. אני לעתים תוהה אם את המילים שיוצאות לדמויות מהפה כתבה תוכנת מחשב, כי בני אדם לא מתנהגים ככה. הדוגמה החביבה עלי היא בפרק 7 (דלגו לפסקה הבאה אם אתם לא חושקים בספויילרים לסדרה גרועה): אש וחבריו מגיעים לבית בו גר אביו של אש כדי לקחת מפתח לאיזה משהו. המפגש הזה הוא הראשון בין השניים מזה שנים, והוא מתרחש ימים אחרי שמת גריפין (אחיו של אש, זה שחילק כדורים ללא מרשם). השיח מתנהל בערך כך, ואני לא צוחק: “מה אתה עושה פה?”, “באתי לקחת מפתח. אגב, גריפין מת”. *שתיקה של 2 שניות*, “מי אלה האנשים שאיתך? לקוחות? אתה שוב זונה?”. את גריפין אגב לא מזכירים יותר.
וואט דה פ…

באופן כללי “בננה פיש” זו סדרה על אנשים שסובלים, וסובלים הרבה. כל מנהיג כנופיה מגיע עם סיפור אישי שמתחיל באופן סטנדרטי אך מסתבך מהר, ועוד באופן הקשה ביותר שניתן לתאר. סיפרתי לכם אגב על הפעם ההיא בגיל 5 בה נפלה לי גלידה על הריצפה, והבטיחו לקנות עבורי גלידה נוספת — אבל אז חטפו אותי מאפיונרים והזריקו לי הרואין בתוך כלוב במשך שנתיים?

הניסיון של הסדרה ליצור הלם לא עובד אחרי שלב מסוים. הפסקתי להתרגש בפעם השמונים בה דמות כלשהי עברה מסכת עינויים – לא (רק) כי אני חסר לב, אלא כי אני יודע שתוך פרק, ואולי פחות, אותה דמות תהיה בסדר ותספר בדיחות. זה אגב האספקט שהפריע לי יותר מהשאר: האנשים האלה עוברים את הדברים הנוראיים ביותר שאפשר להעלות על הדעת, ומבחינתם ניתן להתגבר על הכל עם קצת הומור ויומיים של שינה. זה תמוה כפליים כשנזכרים כי השם “בננה פיש” הושאל מסיפור ביקורתי נוקב אודות התייחסות-חברתית (או חוסר התייחסות-חברתית) לפוסט טראומה. סליחה סלינג’ר!

לא אגיד שאין בסדרה משהו ממכר, בכל זאת ראיתי (משום מה) את כל 24 הפרקים; ניו-יורק נראית מדהים, האקשן לא רע ויש משהו מרענן בסביבה אמריקאית אותנט… סליחה, לא יכולתי לסיים את המשפט בלי להתפקע מצחוק: רואים בבירור שהסדרה נכתבה על-ידי מישהי שמכירה את ניו-יורק דרך סרטים סוג ז’: כל הדמויות הן הקצנה של סטראוטיפים שרואים בסרטי פשע, וכינויי-הרחוב מגוחכים על גבול המביכים (“בונס”, “סקיפ”), שלא לדבר על השמות הגנריים של דמויות מרכזיות (“ג’נקינס” ו-“דיקנסון” למשל, שני בלשים במשטרת ניו-יורק. עם שמות משפחה כאלה הם לא יכלו לעבוד בשום עבודה אחרת).

קיוויתי שהסדרה תהיה מצחיקה באופן לא-מכוון, והיא אכן כזו למשך שני פרקים וחצי אך השטיק הזה ממצה עצמו מהר. הדמויות נוראיות, העלילה לא הגיונית, הדיאלוגים מביכים והקצב מחריד (20 ווליומים ב-24 פרקים). הוחמצה כאן הזדמנות פז להפוך את “בננה פיש” לסדרה גרועה-אך-טובה, אולם היא החליטה לקחת עצמה ברצינות, וכאן הבעיה.  


הטוב: ניו-יורק נראית טוב וסצנות האקשן לא רעות.
הרע: מאיפה להתחיל?
והמכוער: הגיוני לחלוטין לשלוח קטין בן 17 לכלא של מבוגרים, תוך יומיים ובלי משפט.

ציון במדד OK – סביר מינוס מינוס

Banana Fish | יפן, 2018 | 24 פרקים | סטודיו Mappa | פשע, פשע נגד האנושות | יוּמה אוּצ’ידה [אוֹגָה מ-“ReLIFE”], קנג’י נוֹג’ימה [גינוזה מ-“Psycho-Pass”] | במאי: הירוֹקוּ אוּטְסוּמי [“Free”], יוצרת מקורית: אקימי יוֹשידָה [“Umimachi Diary”]

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם