Yamada-kun and the Seven Witches

סדרות אנימה (ומנגה) ניחנים בכוח על: אין סיפור שהוא לא טוב דיו, אין עלילה שהיא מופרכת מדי, ואין מגבלה על מה שניתן להראות על המסך. תמיד הערכתי את העובדה שבזמן שהטלוויזיה האמריקאית מורכבת בעיקר מסדרות משטרה גנריות (או לפחות ככה זה נראה עבורי, לגברת בבית יש טעם מוזר), עולם האנימה הוא כמו ביצת הפתעה של קינדר: לך תדע מה תקבל. וכמו קינדר, סטטיסטית, זה כנראה יהיה זבל, משהו בסגנון פזל 4 חלקים של נמנמן. וכמו פזל 4 חלקים של נמנמן, זה זבל שלא תראו במקום אחר, וחייבים להעריך זאת.

כל עונת שידור מחדש, דקה לפני שאני מדליק פרק ראשון של סדרה עליה לא שמעתי קודם, אני לוקח נשימה עמוקה ומתפלל שהפעם אקבל אנימה איכותית מתוך ביצת ההפתעה. 

“Yamada-kun and the Seven Witches” היא לא אחת מהן.

רגע לפני שאדבר על איכויותיה הירודות של הסדרה, Yamada-kun תיזכר בזכות החדשנות שהיא מביאה למסך. הסדרה הזו הזכירה לי כי מדיוּם האנימה, למרות כוח העל שלו, נוטה להימנע מאלמנט תמים אחד: נשיקות [“Kisu”]. כן, יש מספיק מהן בהנטאי. יש די והותר מהן בסדרות שונן כאשר בנים יריבים בטעות נופלים אחד על השפתיים של השני. ויש קצת מהן בסדרות רומנטיות, אך זה קורה בפרק האחרון כשהגיבור והגיבורה מועילים בטובם לקמץ שפתיים.

אלא ש-‘Yamada-kun’ באה לשנות את הרׂשם הארכאי לפיו נשיקות הן ביג דיל. אנשים מתנשקים כל הזמן (טוב, בני-המזל שביניהם. *sob* *sob*). זה משהו טבעי שקורה, או יקרה, בחיים של כולנו. כיצד קרה שדווקא בסדרות אנימה, היכן שזה בסדר לתת לתמנון למשש חזה של נערות, הפכו הנשיקות לסוג של טאבו? זוהי תפישה שמוכרחה להשתנות. רק חבל שזה קורה לראשונה דווקא עם הסדרה הבינונית-מינוס הזו (תארו לכם שסרט הקולנוע הראשון שמדבר על חשיבותם של נישואים חד-מיניים היה “מת לצעוק 3”).

העלילה, בעיקרון, היא על איזה אחד, יאמאדה, שבטעות מועד במדרגות ומחליף נשיקה עם שיראישי, התלמידה החכמה בשכבה. יאמאדה הוא Bad Boy חמום מוח, שיראישי היא תלמידה מתבודדת ומופנמת. לכן כשהם החליפו גופים בעקבות המקרה, שָמַחְתִי: יאי, סדרה על החלפת גופים! אני מת על השטיק הזה.

אך היא לא סדרה כזו, סורי. הפרק הראשון מטעה (פרק ראשון רע. רע!). יאמאדה-קון מגלה כי בבית הספר ישנם מספר תלמידים – אוקי, תלמידות – הניחנות בכוחות-על: ראיית העתיד, קריאת מחשבות, דברים כאלה. יאמאדה ושיראישי מקימים לתחייה את מועדון העל-טבעי של בית הספר ויוצאים לגלות את אותן התלמידות המיוחדות (ואני לא מתכוון לתלמידות מב”ר). בכל פעם שמתגלה תלמידה כזו, יאמאדה יכול לנשק אותה ולקבל את כוחה המיוחד.

ויאמאדה שלנו, רבותי, מנשק מלא.
איך, בשם זאוס, הוא לא חוטף הרפס – קטונתי מלהבין. יאמאדה מנשק בנות, יאמאדה מנשק בנים, בנות מנשקות את יאמאדה, בנים מנשקים את יאמאדה, בנות מנשקות בנים שנישקו את יאמאדה, בנים מנשקים בנים שנישקו בנות שנישקו את יאמאדה, וכן הלאה. הבנתם את הרעיון. זה קורה הרבה. וזה לא דורש מאמצים כבירים:

יאמאדה: “יו, את חייבת לנשק אותי”.
תלמידה סתומה: “מ… מה פתאום…”
יאמאדה: “זה כאילו… ממש חשוב”.
תלמידה סתומה: “טוב, אם אתה אומר. בסדר”

לפעמים הוא אפילו לא שואל. אבל זה כבר לדיון אחר.

אני שמח שסוף סוף יש סדרת אנימה שלא מתביישת להראות קצת החלפת רוק, אבל מדוע זה חייב להתבצע בקיצוניות שכזו? זה בערך כמו נזיר שחזר בשאלה ותוך יומיים הוא נהיה סרסור סוחר סמים שמגדל חזיר ושוכר דירת חדר עם שותף בשם יואל, סטודנט לאנתרופולוגיה שחולם להיות מוזיקאי מקצועי וטועם תה (זה היה ספציפי מדי, נכון?).

חלילה אגב אל תמצמצו במהלך הצפייה. כלומר, אתם יכולים, אבל אז תחמיצו שליש מהעלילה. כיוון שנוסף על עניין ניפוץ הטאבו, בחרה Yamada-kun לשבור שיא: לעבד יותר מ-70 פרקי מנגה לתוך 12 פרקי אנימה. ולא חייבים לקרוא את המנגה כדי להבחין בכך (אם לרגע חשבתם שקראתי את המנגה של זה, אני מאוד מאוכזב מכם. לכו לחדר). הסדרה רצה. מה רצה? דוהרת! מה דוהרת? טסה! מה טסה? נעה במהירות האור. מה נעה במהי… *מקבל סטירה*

(לא עשיתי כבר את הבדיחה הזו?)

אני לא יודע באמת מה עדיף, לקבל עיבוד אטי שמצליח לכסות חצי מהעלילה, או את תאונת הרכבת שקיבלנו בפועל? תחליטו אתם. בעצם אל תחליטו: אחרת תצטרכו לצפות בה, וזו לא סדרה טובה במיוחד. אין לי מושג מדוע בזבזתי דווקא עליה פסקת פתיחה מוצלחת עם אנלוגיות על ביצי קידנר ושיט.

Yamada-kun כן מצחיקה אותי (הסתייגות: לפעמים), אחרת לא הייתי שורד 12 פרקים. 14 כולל ה-OVA. האנימציה שלה טובה un poquito יותר מקומדיות ציצים אחרות. אה, והיה איזה פרק שהתעניינתי במה שקורה. עוד יאמר לטובתה, או  בעצם לטובת המדבבים: אף פעם לא נמאס לראות כיצד ריוטה אוסקה וסאורי היאמי מחליפים את האינטונציה וסגנון הדיבור כשדמויותיהם מחליפים גופים. לא משכנע אתכם? ריוטה אוסקה מדבב את סאוואמורה אייג’ון מ-Ace of Diamond. דמיינו את הדמות הזו (שהיא דומה ליאמאדה) מתנהגת ומדברת כמו תלמידת תיכון ביישנית. נכון אדיר?

ואם זה לא מספיק כדי לתת לסדרה נקודות זכות: טומוקאזו סוגיטה מלווה לסדרה את קולו. לשורה אחת. באמת. לא יודע מה המפיקים גילו עליו שהם איימו לספר, אבל לפחות הוא פה.

עד שבוע הבא כנראה אשכח שבכלל צפיתי באנימה הזו, והיא לא מספיק טראשית כדי שאמליץ עליה כסדרה ששורפת זמן (רק תאי מוח). אם אתם ממש חייבים להעביר ארבע שעות מזמנכם, לכו תרכיבו פזל של נמנמן.


הטוב: סוף סוף אנימה שלא מתביישת להראות נשיקות.
הרע: חבל רק שהיא לא משהו.
והמכוער: יכולתם לקרוא עכשיו ביקורת על Fate/stay night אבל בחרתי לכתוב על זה.

ציון במדד OK – סביר מינוס

[Yamada-kun and the Seven Witches [Yamada-kun to 7-nin no Majo | יפן, 2015 | 12 פרקים (+2 פרקי OVA] | סטודיו Liden Films | קומדיה, על טבעי, רומנטיקה, יותר מדי רומנטיקה | ריוֹטָה אוֹסָקה [סאוומורה מ-“Ace of Diamond”], סאוֹרי היָאמי [אניה מ-“Soul Eater NOT”], טומואזו סוגיטה [איך? למה??] | במאי: טוֹמוֹקי טאקוּנוֹ | יוצרת מקורית: מיקי יוֹשיקאוָוה [Flunk Punk Rumble]

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם