X-Men (אנימה)

ניו-יורק 2011.
בקבוק שמפניה נפתח בקומה ה-95 של גורד השחקים בבעלות מארבל.
“זהו, עשינו זאת!” צעק סטן לי לחתולו הפרסי, ונתן לו ללגום מהשמפניה.
“אדוני, אני לא חושב שזה בריא לתת לו…”.
“ג’ורג’, אני לא משלם לך כדי שתגיד לי מה לעשות”.
“ארנולד אדוני, בפעם האלף, קוראים לי ארנולד. והאמת אתה לא משלם לי בכלל, אדוני”.
“אתה בטוח בזה, ג’ורג’?”
“ארנו…אה, לא חשוב. וכן, אני בטוח”.
“אז מה לכל השדים אתה עושה פה?”
“הבטחת לי שפה אני אלמד מהטוב ביותר”.
“נו שוינט, בכל-אופן…סוף סוף גמרנו עם החרא הזה. ושלא תגיד שעשינו הכל בשביל כסף, באנימה הזו של אקס-מן דווקא השקענו”.
“נכון מאוד אדוני… לאיזה שלושה פרקים”.
“שלושה פרקים זה חצי מהסדרה! שיגידו תודה, הבכיינים. ג’יזס, נותנים להם אצבע…”
“לסדרה 12 פרקים מר לי, כלומר שלושה פרקים הם רבע מ…”
“ג’ורג’י-בּוי, מה לימדתי אותך?”.
“שחטיפי בריאות הם פרי השטן”.
“גם. וגם שאתה לא תחלוק עלי אפילו אם החיים שלך תלויים בזה”.
“אני מצטער אדוני”.
“כעת, בוא נחזור להוליווד ונראה לאילו עוד גיבורי-על נהרוס את הקריירה”.
“שכחת אבל שיש עוד אנימה אחת בפרויקט”.
“מה?”
“כן, בלייד. זוכר?”
“נו באמת. לאף אחד לא אכפת מבלייד, וזה כולל את החתול הרעב שלי. לך תכין לו סושי!”
“כן אבא”.

אחרי שרצחו את איירון-מן ורצחו ואז אנסו את האנימה של וולברין, מתפנים מארבל להשתין על הסדרה השלישית בשרשרת האנימה שלהם, ומי שפותחים את הפה וגומעים כל טיפה זו חבורת האקס-מן.
סדרת האנימה בת 12 הפרקים נפתחת בצורה מרשימה ביותר, כאשר הפרק הראשון היה ממזר לא קטן – האנימציה הושקעה בסצנות משמעותיות, אבל העלילה לא התניעה. אלא שאז הגיעו פרקים 2 ו-3, והוכיחו כי אפשר לצוות גיבורי-על לסדרות אנימה, פשוט צריך לדעת איך. הפרקים הללו מימשו כל טיפה של פוטנציאל, החל מעיצובי המד”ב החדשניים שסטודיו MADHOUSE מתמחים בהם (רק תראו את סרט האנימה של Highlander) ועד עלילה שלא מפחדת לשחוט – מילולית – פרות קדושות, כאשר הפרות במקרה הזה הם המוטנטים. אך כפי שהבנתם, אחרי פרק 3, הדרך למטה הייתה מהירה וכואבת.

דברים רבים שובשו באמצע, ואת האצבע המאשימה ניתן להפנות למספר גורמים.
הסיבה מדוע הסדרה לא חזרה לאותו פּיק אליו הגיעה בפרק 3 די ברורה. להביא מישהו כמו אקיטושי יוקוייאמה שיכתוב את הסטוריבּורד זה עסק די יקר אפילו עבור מאדהאוס, ולנצח נזכור לו את הניסים שעשה בפרק 131 בנארוטו שיפודן, בו הוא שידרג לכדי אומנות את הקרב בין ג’יראיה לפיין. בפרק 4 של אקס-מן, הוא גם הפרק הראשון בו סגנון הציור היה סטנדרטי בלבד, עוד קיוויתי שהסטודיו נמצא בהפוגה ושומר את האנימטורים הקוריאנים הטובים ביותר עבור הפרקים הטובים ביותר. אבל הקלפים, כך מסתבר, אינם (לפחות אינם במשחק הזה). רמת האיכות המקסימאלית אליה הגיע הסדרה לאחר מכן היא קצת מעל ‘חמוד ביותר’ ומעט מתחת ל-‘פשש, נחמד מה שעשו פה’. בסופו של דבר, סצנות יפות יותר אני אזכור מהאנימה של איירון-מן וקרבות האוויר האפיות שלה. מ-וולברין, מי שתוהה, אני מעדיף לא לזכור דבר.

ניתן להגיד המון דברים רעים על איירון-מן ו-וולברין, אבל הסיפור בשתי הסדרות האלה היה רציף, מובן, והיו לוורן אליס את הביצים ללכת רחוק עם הדמויות שלו. האקס-מן, כך נדמה, תקועים באותה פאזה, ולא תמיד ברור לאיזה כיוון נושבת העלילה. כאשר החלה הסדרה, הגיעו האקס-מן ליפן (כמובן) כדי לחקור מקרי חטיפה של מוטנטים, שם הם עלו על סוד שקשור בארגון ה-U-Men תחת הנהגתו של אפרו סמוראי. זאת ועוד, העבודה שלהם על המקרה היא הראשונה אחרי הטרגדיה שפקדה את החבורה אשתקד כאשר ג’ין מתה במהלך קרב מול אזרחים לא שומרי חוק. בפרקים האלה אפשר היה להרגיש את הזעם של סייקלופ – מנהיג האקס-מן – ואת המתח שנבנה בחבורה בעקבות המוות.

ואז הגיעה היסאקו. מה לדעתכם קבוצת גיבורי-העל-המוטנטים המגניבה ביותר ביקום (עם גדולי עולם כמו וולברין, ביסט, סטורם ואחרים) צריכה לעשות כשחבריה פוגשים ילדה מוטנטית יפנית בת 12 שמראה סממנים של פחד ואין לה שום יכולות בקרב? ההיגיון אומר להעיף אותה מכל המדרגות, אבל ההיגיון של צ’ארלס אקסווייר אומר לצרף אותה לאקס-מן בעלי הגיל והוותק. אני לא יודע איך דמותה בקומיקס, אבל אני לא זוכר את הפעם האחרונה בה ראיתי דמות בכיינית, יבבנית, מעצבנת ותלותית יותר מהיסאקו, ולולא היא כנראה שהייתי סלחן יותר כלפי האנימה הזו.

דמות נוספת שהצטרפה לקבוצה היא אֲמה פרוסט, היישר מחיקם של החבר’ה הרעים. אין לי הרבה מה להגיד עליה. למען האמת, אין לי שום דבר להגיד עליה. יש לה אישיות של מוחיטו, והחזה הגדול שלה, איך אומרים, ‘הולך לפניה’ (הרבה לפניה). ואם כבר הגעתי לנושא – כנראה שסטודיו MADHOUSE עדיין נרגשים מחזון אחרית השדיים שיצרו ב-Highschool of the Dead, אחרת אני לא מבין מדוע לכל הדמויות הנשיות בסדרה (ג’ין, סטורם, אמה ו…כן, גם סאסאקי בת ה-12) יש חזה גדול יותר מאבטיח אורגני. אני מתחיל לתהות האם מדובר בתופעת לוואי נוספת של היותן מוטנטיות, לראיה – גם לוולברין יש חזה נאה ביותר.

וולברין…אוי, מה יהיה הסוף איתך? כל קשר בינו לבין סדרת האנימה ההיא בכיכובו הוא מקרי בהחלט, לכן שמחתי כאשר גיליתי שהעיצוב שלו משתנה כליל בסדרה החדשה (ותודה למי שצריך להודות על כך שהשאירו את ריקייה קויאמה האגדי שידבב אותו). אבל במחשבה שנייה, כבר לא הייתי בטוח האם לעשות אותו רחב יותר זה רעיון כזה טוב. וב-‘רחב’ אני לא רומז לשמן, אני מתכוון מילולית לרחב. יוצרי הסדרה השכילו להחזיר קצת מהמנטאליות המקורית של וולברין, המאפיינת אותו בעיקר במנטרה הידועה ‘לשבור קודם, לחשוב אחר-כך’. אין לי בעיה עם זה. גם סייקלופ, כאשר הוא לא עסוק בלבכות על מר גורלו ולדמיין אותו ואת ג’ין מביטים בכוכבים בעודם שוכבים על כר דשא, ומבטיחים אחד לשני כי תמיד יישארו ביחד (מתכון בטוח לטרגדיה), נושא בגאווה את דגל המנהיג. וזה לא פשוט עבורי להודות בכך, בתור אחד שלא סבל את דמותו בסרטי אקס-מן. מה שכן חבל הוא שהופעת האורח של סייקלופ ב-‘וולברין’ לוותה בעקיצות הדדיות וירידות רבות אחד על השני, אפשר היה להרגיש את אווירת החבר’ה בין שניהם, מה שלא ניתן להגיד עליהם פה.

לעומתם, מעריצי צ’ארלס אקסווייר צריכים להתכונן לאכזבה – צ’ארלס אקסווייר של האנימה קיבל תקן של זקן סיני, ולא מהסוג החכם. הוא מבולבל לעיתים קרובות, אין לו באמת מושג מה הוא עושה, ועסוק בעיקר לזרוק משפטים מהספר ‘המדריך לטיפשים איך להיות מנהיג רוחני נכה’. אין לו טיפה אחת מהעוקצניות ורוח המנהיגות שהחדיר איאן מק’לן בדמות מהסרטים. יאמר לזכות הסדרה כי הוא מעט יותר פעלתני ממה שחשבתי, עד לרמה בה הוא נכנס לשורש העניינים לבדו ובעצמו.

ריבוי הדמויות מביא לכך שצריך לדחוק הצידה כמה חבר’ה: ג’ין מתה וסטורם חשובה כמו מתה. באמת, היא לא נטשה את החבורה כמעט אף פעם, אך היו סצנות שלמות שפשוט שכחתי שהיא שם. גם ביסט לא מראה צדדים אחרים באישיותו מלבד היותו גורילה כחולה עם שכל, והיסאקו…טוב, ממנה ראינו ושמענו יותר מדי. איפה הצדק, איפה?

נחזור לסדרה. באמצע העלילה, הרעים התחלפו וכלל לא היה ברור מי רוצה מה ולמה, אבל השמדת העולם עומדת על הפרק. הפסיכופט התורן הוא (ספויילר. מספר מילים נוספות כדי לתת מרווח עבור 0.002% הקוראים שבאמת אכפת להם לא לדעת, ו…) מאסטרמיינד. לא ‘המאסטרמיינד מאחורי…’ אלא פשוט מאסטרמיינד, דמות – כך מסתבר – קבועה בקומיקס, והבוס של ה-Hellfire Club, אותו ארגון מהסרט החדש וממנו פרשה אמה פרוסט. אם חשבתם שהולכים לחקור לעומק את עזיבה של פרוסט את הארגון, ולקבל מניעים פסיכולוגיים והתגרות בין שני הצדדים, אז נכונה לכם אכזבה. הכול מסתיים ב-“…ואז הם התחילו לעשות דברים רעים אפילו יותר, אז נשבר לי ועזבתי”. עמוק. מאסטרמיינד אגב לא טיפוס מוצלח ביותר כרשע; לאוייבים בוולברין ייחלתי מוות מהיר, ולוּ מפני שהם היו מעצבנים. מאסטרמיינד הוא רשע קלישאתי, נוסחתי ובנאלי, ולכן לא היה לי אכפת מה יקרה לו ולזקן הצרפתי שלו.

“אקס-מן: האנימה” התחילה טוב, הראתה מה היא מסוגלת, ואז נרדמה בשמירה (היו לי אנאלוגיות אחרות בראש הכוללות תוצאות לוואי של מערכת העיכול, אבל נשמור את הגסויות האלה לפעם אחרת). הסדרה בינונית להחריד, פועלת לפי הספר וארסנל הגיבורים הרחב שלה מכיל 2 דמויות בדיוק ששווה לעקוב אחריהן, ועוד 5 דמויות ששווה לנטוש בגללן. מי שאהב את איירון-מן, ובעזרת חומרים אסורים גם נהנה מוולברין, קרוב לוודאי שימצא באנימה עניין. עבור שאר חובבי האקס-מן, לכו לראות את הסרט החדש בקולנוע. ראיתם? תראו שוב.


הטוב: וולברין וסייקלופ; סצנות אקשן סבירות; הרבה מחשופים; פרק 2 ופרק 3.
הרע: סאסאקי; שאר הפרקים.
והמכוער: ביסט.

ציון במדד OK -סביר

X-Men (אנימה) | 12 פרקים | 2011 | אקשן, מד”ב, G-Cup | סטודיו Madhouse (בשיתוף מארבל) | סיפור: וורן אליס | ריקייה קויאמה (טאקאמורה מ-“Hajime no Ippo”), קאטסונוסוקה הורי (סר.יו איילנדס מ-“Hellsing Ultimate”), טושיוקי מוריקאווה (גריפית’ מ-“Berserk”, טאקוּמי מ-“Nana”), הידיוּקי טנאקה (גרימר מ-“Monster”), יוקארי טאמורה (ריקה מ-“Higurashi”), איה היסאקווה (הארוקו מ-“Air”), | במאי: פומינורי קיזאקי | יוצרים מקוריים: ג’ק קירבי, סטן לי

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם