When Marnie Was There

בלילה שבין ראשון לשני יערך טקס פרסי האוסקר, ובו יהלומים של התוצרת הקולנועית יתמודדו על תואר 'הסרט שהכי הרבה קשישים הצביעו לו כסרט הטוב ביותר של השנה'. בתוך רשימת הסרטים הלא קטנה מתחבאת פנינה בקטגוריית "סרט האנימציה הטוב ביותר" – פנינה ושמה 'מארני'.

גיבורת 'מארני' היא מישהי שבכלל קוראים לה אנה. בדומה לסרטים קודמים של ג'יבלי, גם אנה היא ילדה צעירה. בנוסף להיותה חולת אסטמה, אנה לוקה במה שאני אוהב לכנות 'זעפת'; כל העולם ואחותו שונאים אותה, והיא מצידה לא מתה עליהם בחזרה. מה שאנה מקרינה כלפי חוץ זהו אופי נבוך ושקט, מה שמקשה על אנשים להסתדר עמה. לאחר התקף האסטמה האחרון שלה, נשלחת הצעירה לכפר קטן על מנת לנשום אוויר נקי וללמוד גישה חדשה לחיים (זה בסדר אם קיבלתם דה ז'ה וו, לאורך השנים ג'יבלי שלחו הרבה צעירים למחנות הבראה).

אפילו שכולם נחמדים אליה בכפר, היא לא מגלה עניין בשום דבר למעט האיורים שלה. לאחר שמצאה אנה בית גדול ונטוש, היא מסתקרנת מהמבנה המרשים, אך עד מהרה היא לומדת כי הבית לא נטוש כפי שהאמינה ובמסדרונותיו מתרוצצת צעירה בלונדינית בשם מארני. מארני היא כל מה שאנה לא; עליזה, הרפתקנית וטחונה בכסף. השתיים מפתחות, די מהר יש לומר, זוגיות אפלטונית, זאת על אף – או שמה בזכות – הרקע הבעייתי ממנו הגיעו הבנות.

בסטנדרטים הגבוהים של ג'יבלי 'מארני' הוא תלמיד מצטיין; זהו סרטו השני של הירומואסה קונבייאשי. סרטו הקודם, "הלקחנים", הוא אחד הסרטים הטובים של הסטודיו במאה ה-21, ועם 'מארני' מצליח קונבייאשי להתעלות על עצמו: את הכל הוא עושה כאן נכון, ממלאכת העיצוב והרקעים, ועד לעריכה.

נתחיל מהעיצוב: להרבה אנשים שאני מכיר באינטרנט יש בעיה עם הסגנון הארכאי של הסטודיו, אוּלם במקום להידמות לפצצת בלוקבסטרים, סיגלו לעצמם בג'יבלי סגנון שייחודי רק להם: גם אם ראיתם רק סרט בודד של הסטודיו, מספיק מבט חטוף כדי לזהות מה שייך להם ומה לא. וזו המחמאה הגדולה ביותר שניתן להעניק ליוצר מחונן. סגנון האמנות של ג'יבלי הוא מרהיב ויזואלית לא פחות מסרטי אנימציה עתירי תקציב, ומיצוב העלילה של 'מארני' בכפר נידח מאפשר לאנימטורים המוכשרים להשתולל עם פלטת הצבעים. אפילו שאין בסרט עצמו חידושים מפתיעים באנימציה, עבור אלה שיודעים למה לצפות – יש בו קשת רחבה של מטעמים ויזואליים.

הקצב של הסרט נהדר. בעיית קצב דווקא כן הטרידה אותי אישית בכמה מסרטי הסטודיו שנוטים להיות ארוכים מהרגיל. אך 100 הדקות של 'מארני' חולפות ביעף, ולמרות שאת מארני עצמה פוגשים רק אחרי חצי השעה הראשונה (אמרתי לכם שהיא לא הגיבורה), אין רגע דל שיגרום לכם להרים את הסמארטפון בכדי להגניב מבט בשעון. אם נשלב כדוגמה את האלמנט הקודם עליו דיברתי, האמנות, נשים לב כי גם בתחום הזה הסרט לא נוטה להתעכב; בעת צפייה בסרטי אנימה, אני נוהג לעשות Pause כאשר מופיע שוט מרהיב כדי לבצע צילום מסך, זאת על מנת להשתמש בו כתמונה לביקורת שאכתוב (האינסטינקט הזה כואב נפשית כשאני רואה סרטים בבית קולנוע או בהקרנות מיוחדות). מה לעשות אבל שסרטים אני לא רואה בידיים ריקות; במקרה הזה פיצה ביד אחד וקולה ביד האחרת לא איפשרו לעשות Pause מהיר. בסרטים אחרים זו לא בעיה, כיון שהם אוהבים להתעכב על שוטים יפים במשך שניות ארוכות, ועד שאני מוריד את הפיצה ועוצר את הסרט – עדיין יש פריים יפה על המסך. אך לא כך המצב עם 'מארני': התמונות היפות שאתם רואים אותם לכדתי הופיעו פחות מ-2 שניות וחצי על המסך. יש סרטים שמתהדרים בנוצותיהם, ויש כאלה שדוחפים אותן לגרון של הצופים. 'מארני' הוא מהסוג הראשון.
תהיו כמו מארני.

היא אולי נשמעת סנובית שדורשת סטירה, אך גיבורת הסרט, אנה, היא טיפוס מורכב שהחיים באמת אשמים בפרצוף הלא-מרוצה עמו היא מסתובבת. הסרט נוטה לִפְנוֹת לכיוון שהוא ספק על-טבעי, אוּלם כמו ש-"המסע המופלא" הוא לא סרט על דרקון, מכשפות ויצורים מיתולוגיים אחרים, אלא על ילדה שלומדת להתמודד עם בעיות בכוחות עצמה, כך "כשמארני הייתה שם" הוא סיפור אישי על התבגרות.

על הדרך הוא גם קצת יותר מזה…

השתדלתי לברור את מילותיי לאורך הביקורת בפינצטה; זה מסוג הסרטים שמילה אחת מיותרת עשויה להרוס את חווית הצפייה בו. אפילו שמדובר בסרט דרמה עם דגש על אנה וההתפתחות האישית שהיא עוברת, ל-'מארני' יש מרכיבים של מותחן פסיכולוגי שיושיב אתכם על כורסת המנחשים; במחצית העלילה הייתי בטוח ש-'אה, זהו. אני יודע מה הקטע של הסרט', אלא שהנוסחה שלו הסתבכה, אבל אז פיצחתי אותה מחדש (!) רק כדי לגלות ששוב שגיתי. לשמחתי הרבה — ולמרות שהייתי ממש קרוב להבין את פשר הסיפור בעצמי — 'מארני' לא משאיר אחריו קצוות פרומים. אין קושיה שנותרת ללא מענה כשעולות כתוביות הסיום, ושיר הנושא המקסים "Fine on the Outside" מתנגן.

סרטים שלא מותירים מקום לשאלות הם – כך אומרים – סרטים שלא מלווים אותנו אחרי שהסתיימו. אלה, כמובן, שטויות במיץ. אני אישית שמח שקיבלתי את מה שרציתי לדעת, אחרת הייתי משתגע. וזה לא אומר ש-'מארני' לא ילווה אותי בהמשך; המועמדות של הסרט לאוסקר לא רק שמוצדקת, היא שווה את הפרס הגדול. "הקול בראש" של פיקסאר הוא המועמד המוביל לקבלו וגם בו מככבת ילדה עם זעפת שעוברת למקום זר. זהו סרט מצוין שראוי לשבחים שקיבל, אוּלם הסרטים של פיקסאר עמוסים לעייפה באקשן, וואן ליינרים ודמויות משנה צבעוניות שצועקות דברים מצחיקים (כי אחרת איך ימכרו מרצ'נדייז?). לסרטים של ג'יבלי יש קסם מסוג אחר, כיוון שהם כמו מכתב אישי אל הצופים; לא צריך פומפוזיות על מנת שילדים ומבוגרים ירגישו שהם קיבלו תמורה לכספם. כל מה שצריך הוא סיפור טוב ואינטליגנטי על זוג אחים שמנסים לשרוד במלחמה, מהנדס שחולם לבנות מטוסים, מכשפה שובבה, או במקרה הזה – חברוּת בין שתי צעירות.

בבקשה תישארו בסביבה ג'יבלי. אנחנו עדיין זקוקים לכם.

(When Marnie Was There (Omoide no Mānī | יפן, 2014 | 103 דקות | סטודיו ג'יבלי | דרמה, פנטזיה (?) | סארה טאקאסוּקי, קאסוּמי ארימוּרה | תסריט: מאסאשי אנדוֹ, קייקוֹ ניוָוה, הירומאסה יונבאישי | במאי: הירומאסה יונבאישי | יוצרת מקורית: ג'ואן ג. רובינסון

ביקורות נוספות על פרויקטים של ג'יבלי / מיאזאקי:

• The Wind Rises 
• From Up on Poppy Hill 
• The Secret World of Arrietty 
• Spirited Away 
• Ponyo on the Cliff 
• The Tale of The Princess Kaguya
• Kiki's Delivery Service 
• The Castle of Cagliostro
• Sanzoku no Musume Ronja 
• הבמאים של העתיד | על שאלת יורשו של מיאזאקי