Welcome to the Space Show

Welcome to the Space Show הוא מהסרטים הלא-מקוריים יותר מקוריים שראיתי, ואסביר בהמשך. אבל לדקה הרשו לי לעצור, ולתת לכם לחשוב על דבר מה. כאשר אתם מאזינים לדיון על סרט אנימה קולנועי שהצליח מאוד בפסטיבל קולנוע מסוים, לרוב הוא שייך לסטודיו ג’יבּלי, ואם לא אז כנראה למאדהאוס, Production I.G ולעיתים נדירות גם ל-4°C. מעטים הם סרטי הקולנוע המקוריים – כאלה שאינם נושאים על גבם סדרת אנימה – שזכו להכרה בכפר הגלובאלי. כמות העבודה גדולה לא פחות מהסיכון, וצריך ניסיון תדמיתי ושיווקי כדי שסרט כזה יתקבל בברכה באותם פסטיבלים וגם יחזיר את ההשקעה הכספית. סטודיו BONES היה קרוב לעשות זאת ב-2007 עם “Sword of a Stranger”, ובדיוק כשחשבתי שסוף סוף יש סטודיו נוסף שמעז…תוך זמן קצר יצאה מדפנו סדרה נוספת ל-Fullmetal Alchemist. ויודעים מה הפרויקט הקולנועי הקרוב שלהם? ניחשתם נכון: FMA שוב.

לכן זו הפתעה די גדולה לשמוע שדווקא A-1 Pictures, סטודיו שקיים פחות זמן מג’סטין ביבר, החליט להפיק פיצ’ר מקורי ועתיר תקציב. זאת מבלי להתנסות קודם בסרט-מבוסס-סדרה (פיירי טייל שבי בשקט) או OVA. צפירת ההרגעה נשמעה כשצוות הסרט שנקרא אל הדגל הוא אותו צוות שהפיק את סדרת המופת העוד-מעט-מיתולוגית R.O.D the TV, רק שאז הם עשו זאת עבור J.C Staff (אם רציתם דוגמה לסטודיו שקיים מאמצע שנות ה-90 ולא הוציא אפילו סרט מסכן אחד…הנה הוא לפניכם. אתם מוזמנים להצביע עליו ולצחוק).

את ההקדמה הארוכה הזו הייתי צריך כדי שתבינו שאת הסרט הזה אני הולך לבקר מנקודת מבט סובייקטיבית יותר, שכן בכל זאת מדובר בפרויקט ביכורים. תארו לכם שכבר בכיתה א’ הייתם מציירים ציור של רמברנט והמורה הייתה מאשימה אתכם שזה לא קלוד מונה. ל-“Space Show” בהחלט יש חסרונות בולטים, שהיו הרבה יותר צורמים לו הסרט היה של ג’יבלי (למרות שהייתי מוכר את יד ימין שלך – כן, שלך – כדי לראות את ג’יבלי מפיקים סרט מד”ב).

גיבורי הסרט הם חמישה ילדים – קחו אוויר – לא מעצבנים במיוחד. כולם לומדים בבית ספר יסודי, בטווח שבין כיתה ב’ ל-ו’. כאשר כולם יוצאים למחנה קיץ, רק חמישתם, הם מוצאים כלב בשם פוצ’י. אתם ודאי לא תוהים איך הם יודעים מה השם שלו. ובכן, הוא סיפר להם. אז מה, אם לפיקסאר מותר אז לאחרים אסור? האמת הטעיתי אתכם, הוא לא באמת כלב. הוא חייזר. אבל הוא נראה כמו כלב, וגם הילדים מהסרט נפלו בפח. כאות תודה לכך שהצילו אותו (אה כן, שכחתי לספר – הם הצילו אותו. זהו) הוא מוכן לתת להם כל דבר שיבקשו. “קח אותנו כמה שיותר רחוק” אמרו, וקיבלו. אך בעוד שגיבורינו חשבו שכמה שיותר רחוק זה ודאי מצרים או איראן – כי שמעתי שממש נחמד שם בתקופה זו של השנה – הוא דווקא לקח אותם לחלל. אתם לא חייבים להסתיר את המבטים המופתעים.

בתור התחלה הם מבקרים בצידו האפל של הירח. ודאי לא סיפרו לכם זאת בשיעורי אסטרונומיה, אבל בצד האפל של הירח יש קולוניה אוטופית מתקדמת עם חנויות, בתי קולנוע ואפילו מקדונלדס. אממה, הרפתקת החלל הזו נקטעת באיבה כשמסתבר שהחזרה לכדור-הארץ בלתי אפשרית, ועל-כן הם יוצאים למסע אל עבר כוכבי לכת רחוקים (אבל בינינו, מה זה 400 מיליון שנות אור?) כדי לחזור הביתה ולהתמודד מול גורמים חייזריים שרודפים אחריהם.

ויזואלית הסרט מדהים. מקורי במיוחד הוא לא, ובערך כל מקום אינטר-גלקטי בו הם מבקרים נראה כמו שכדור-הארץ צפוי להיראות בעוד 500 שנה אם אתם לא נמנים עם מפוחדי 2012; גורדי שחקים שכמעט נוגעים בשמיים ומכוניות מעופפות. אפילו הקפיטליזם נשאר, ולכל החייזרים יש גפיים ופנים בדומה לבני-אדם. ביום בו האנושות באמת תיצור קשר עם ישויות אינטליגנטיות מהחלל, אני בספק אם טלוויזיות יהיו מדורת השבט שלהם. אבל זהו סרט לכל המשפחה, וזה היה מדכא אפילו אותי לו היו הילדים מתקשרים עם מיקרובּים. חוץ מזה, אפשר לחשוב שמלחמת הכוכבים הייתה פנינה לעולם המדע. מה שכן, הסרט התייחס ואף פתר את סוגיית הבדלי השפות בצורה נורא מקורית.

בהמשך לעולם החיצון, קצת מוזר היה לי שהחייזרים מוסיפים למאכלים ולחפצים שלהם תואר ‘חלל’. “תרצה המבורגר-חלל?”, “בוא נעלה על רכב-החלל” וכו’. לעזאזל, אתם לא רואים אותי מבקש במקדונלדס “בורגר-ארץ”.

הסרט עצמו מעט ארוך, שעתיים ורבע, ואם להגיד את האמת הייתי מקצץ מתוכו לפחות 40 דקות. העלילה לקראת השליש האחרון נעשית תקועה ואיטית, וכל מה שייחלתי לו זה שהם כבר יחזרו הביתה כי כבר לא באמת אכפת לי מה יקרה להם. המזל הוא שאותו שליש הוא גם החלק רווי האקשן ביותר, עם כמה מהסצנות המרשימות ביותר בעולם הקולנוע: מכות בחלל והמון פיצוצים, מכוניות מעופפות, יצורים נושפי אש ופלנטות מסוכנות. למרות שהסרט נע הרבה על גבול הדרמה, חלקו האחרון היה – על אף אורכו – תענוג לעיניים. הגרפיקה מרשימה ביותר, ונלווית אליה אנימציה זורמת חסרת מעצורים. השילוב הזה הופך את העסק לסוריאליסטי הרבה יותר, ושומר על רמה של שפיות בצל הילדים. פס הקול-אף הוא מתאים עצמו לעידן הרפתקת החלל האפית, ומה יותר אפי מסוזן בויל ששרה את שיר הנושא “Who I was born to be”?


תמיד כיף לבקר בעולמות שונים, והדמיון של יוצרי הסרט לא היה מוגבל כלל וכלל. נדמה שהושקעה מחשבה רבה בפרטים הקטנים, החל בסחר החליפין בין הפלנטות ועד אמצעי התחבורה המתקדמים יותר ופחות. רבות מהדמויות מזכירות קצת סרטים של מיאזאקי, כלה בסגנון הסרט על חלקיו הפחות אינטנסיביים. על-אף היותו סרט לילדים, המסר שלו הוא דתי מדי עבורם, ובתור מבוגרים אין שום סיכוי שבעולם שתתעלמו מחורי העלילה הרבים. אך אני מאוד ממליץ לדחות את הספק ולתת לעצמכם ליהנות. לא התאכזבתי בכלל, ובזכות החוויה הייחודית שהוא מציג זה כנראה יהיה אחד מסרטי האנימה היותר זכורים עבורי. בשורה התחתונה A-1 עברו בהצלחה את המבחן הראשון שלהם, רק חבל שהם הכינו שליפים. אני בכל אופן מחכה לראות אם הם יתמידו בעניין הסרטים, ואולי עוד מספר שנים יוזכרו בנשימה אחת עם הגדולים ביותר.


הטוב:
הסרט מכיל רגעים ויזואליים יפים ביותר, בשילוב חזון הגלקטי מקורי ומעניין מאוד. פס-קול עשיר וגרפיקה משוייפת להפליא. העלילה קלילה וזורמת, הסרט מתאים הן לילדים והן למבוגרים.
הרע: חלקים רבים מהסרט ארוכים מאוד ומייגעים. הסרט לא פותר אניגמות עלילתיות ואינו נותן מענה לחורים מדעיים בסיסיים.
וה-‘הווו, לכלכת’: היצורים שנראים זהים בעיצובם לדמויות של מיאזאקי, נראים טוב יותר מבסרטיו של מיאזאקי.

ציון במדד OK – סביר פלוס

Welcome to the Space Show [ברוכים הבאים למופע החלל] | יפן 2010 | הרפתקאות, מד”ב, אקשן, קומדיה, מפגשים מהסוג השלישי | 136 דקות | סטודיו א’-1 תמונות | במאי: קוג’י מאסונארי

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם