Welcome to the Quiet Room

קריירה גדולה הייתה ליוקי אוצ’ידה בשנות ה-90. מלבד היותה זמרת פופולארית ומהיפות שבדוגמניות, היא גם ידעה לתת הופעה מול מצלמה; אלא שאוצ’ידה נעלמה מאור הזרקורים בשנות ה-2000 והקאמבק המיוחל הגיע ב-2007, עת קיבלה את התפקיד הראשי בסרט “Welcome to the Quiet Room” [ברוכים הבאים לחדר השקט].

הסרט נפתח כאשר אסוקה סאקורה [אוצ’ידה], עיתונאית בתחילת דרכה, מתעוררת בחדר סגור במוסד פסיכיאטרי לאחר שבלעה כדורים ואלכוהול – מה שמתברר לא בריא במיוחד. היא חשודה בניסיון התאבדות ועליה לבלות באשפוז כפוי עם חולות נפש ממגוון סוגים. אתם לא מדמיינים, העלילה אכן נשמעת כמו “ורוניקה מחליטה למות” של פאולו קואלו או “נערה בהפרעה” עם ווינונה ריידר – שניהם על צעירות שניסו (כביכול או שלא) להתאבד, ומוצאות עצמן מאושפזות בכפיה. אך “חדר שקט” הוא שונה באופיו. מדוּבר בקומדיה שחורה שחוקרת את מה בדיוק במהלך חייהם של הגיבורים הוביל לרגע בו הגיעו לאן שהגיעו; החל מקשרים אישיים, דרך עבודה ומשפחה. 

אסוקה סובלת מאינסומניה (נדודי שינה) וכמוהו גם הסרט – אין בו דקה של מנוחה, גם כשאנו יודעים שאנו הצופים אמורים להתעייף בשלב הזה ולנוח טיפה, העלילה ממשיכה לדהור קדימה. זה לא דבר רע, לא כשכל הסצנות במוסד הפסיכיאטרי הן מהביזאריות שראיתי.

יפנים נולדו לשחק פסיכים. זו אמנם סטיגמה אבל הסרט לא תורם לשלילתה: ב-‘חדר שקט’ הם לא משוגעים רגילים אלא כאלה שיש מאחוריהם סיפור, והמשחק המשובח של אוצ’ידה והמראה הזרוּק + ההתנהגות הנוירוטית שלה (גם מחוץ לכותלי המוסד) תורמים לתחושת ה-“שיגעון” הכללי של הסרט.

לצדה דמויות רבות ומשונות: צוות אחיות שלא עושה לה את החיים קלים, שותפה לחיים (כוכב טלוויזיה וג’אנקי עם תעודות) ועמיתה לחדר עם אישיות מסתורית. לא שכחתי כמובן את הידאקי אננו – מי שרשום בטאבו כיוצר המשוגע של אבנגליון ואחד שבשנות ה-90 סבל (בטח שלא נהנה) מדיפרסיה. אננו הוא כנראה קריצה אירונית של יוצרי הסרט, שכן מכל האפשרויות המתבקשות – אננו מגלם רופא. זה בסדר, הרופא  הזה לא שפוי במיוחד.

כאשר מתגלה אישיותה המורכבת של אסוקה והחיים הטרגיים שהובילו אותה להיות מי שהיא, מקבל הסרט נופך עמוק יותר. אעיז לספר לכם שיש אפילו טוויסט לקראת הסוף שהרגיש קצת כמו אגרוף בבטן ומשנה לחלוטין אספקטים רבים שנראו גרוטסקיים לחלוטין עד לאותה נקודה. מסְפר הפעמים שצחקתי במהלך הצפייה הוא רב מכדי לספור, ומנגד משלב סוזוקי מאטסואו (הבמאי והיוצר) את מנת הדרמה המדויקת לה הסרט זקוק, מבלי להפוך למלודרמטי מדי. בסופו של דבר מדובר בסיפור התגברות על מכשולים, התגברות שמראה שלמרות הכול החיים – גם בעולם שבחוץ – לא ורודים בכלל.

על אף שבירה של מספר מוסכמות, “חדר שקט” לא תמיד מספק הסברים שחורגים מהשגרה. לדוגמא, אחת המאושפזות היא נערה שקטה שמסרבת לאכול ושוהה במוסד כ-5 שנים. לא רואים את אסוקה מתקרבת אליה יותר משותפתה לחדר, או ממיקי, ובכל זאת נדמה שהיא מקבלת את מרבית תשומת הלב של אותה נערה מופנמת. גם חלק מעלילות המשְנה בין אסוקה למטופלות מקבלים סגירת מעגל מאולצת, והרגשתי תחושת החמצה מסוימת בתחום הזה. אך מערכות היחסים המרכזיות (עם מיקי או נישינו שותפתה) מקבלות ערך מוסף שהותירו אותי מטולטל.

מדובר באחד הסרטים המוצלחים של השנים האחרונות, ללא (כמעט) שום אלמנטים יפניים, ובכך הוא נגיש לצופים מכל העולם. הוא קליל מצד אחד, מעורר מחשבה מצד שני ומרתק את הצופים לכל אורכו. הכתיבה מבריקה לא פחות מהבימוי ודקות אחרי שעלו כתוביות הסיום עלה לי חשק לראות אותו שוב (דבר שמהיכרות איתי כנראה לא אעשה). הסרט אמנם לא חף מבעיות, רובן באשמת קומץ דמויות משנה, אך הן מתגמדות לעומת הקסם שמביאות יוקי אוצ’ידה וחברותיה.


Welcome to the Quiet Room | יפן, 2007 | דרמה, קומדיה שחורה, פסיכולוגי, נשים מקיאות | 120 דקות | יוקי אוצ’ידה, יו אאוי, קנקורו קודו, יואי, שינובו אוטאקה, הידאקי אננו, זאב רווח | תסריט: סוזוקי מאטסואו | במאי: סוזוקי מאטסואו | יוצר מקורי: סוזוקי מאטסואו | הוא בטח גם התאורן: סוזוקי מאטסואו | ונער המים: סוזוקי מאטסואו

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם