Watashitachi no Shiawase na Jikan

“איך אתה מסוגל ללמד אחרים כיצד לחיות…ואז למות לבד?” שואלת ג’וּרי את יוּ. חלון זכוכית מפריד בין שניהם, אך ברגע הזה השניים קרובים מתמיד. הם אולי באו מעולמות שונים, אך גורל זהה הפגיש אותם לא במקרה; ג’ורי היא בחורה צעירה שב-10 השנים האחרונות ביצעה שלושה ניסיונות התאבדות. מי שהייתה בעברה נגנית פסנתר מחוננת ופופולרית, סגרה את לבה כלפי כל מי שמנסה להתקרב אליה. יוּ ממתין לביצוע העונש שנגזר עליו: מוות בתלייה. אילו תלאות שעבר בחייו היו יכולים להביא אדם צעיר ושפוי בנפשו לדחוף אם ובתה אל מסילת רכבת ולדקור מישהו למוות בעזרת מטרייה? כל זה כבר לא רלוונטי, גם ניסיונות ההתאבדות שלו בבית הכלא נגמרו בכישלון. או שמא בהצלחה? אילולא כך, לא הייתה לג’ורי אפשרות לפגוש – דווקא במקום המדכא ביותר במדינה – את מי שעתיד להחזיר את החיוך לפניה.

“Watashitachi no Shiawase na Jikan” [השעות השמחות שלנו] החלה את דרכה כספר פרי עתה של הכותבת הדרום קוריאנית גונג ז’י-יאנג, והסרט לא התעכב רבות וזכה בדר’ קוריאה להצלחה רבה. הודות למאמציה של המנגקה סאהארה מיזוֹ, גונג ז’י-יאנג נתנה את הסכמתה לעיבוד המנגה. חציית המדיום הזו אפשרה לסיפור – לו אין מגבלות של זמן ומקום – להגיע לקהלים נוספים. שמונת פרקי המנגה חלפו ביעף, אך הותירו במהלך הקריאה חותם לא נחות מאלה של סדרות מנגה ארוכות שנים.

מה סוד הקסם של העלילה? סיפורי אהבה עם הילה של טרגדיה שמרחפת מעליהם אינם בדיוק כוס התה שלי, ובמידה וכן, הם מתאימים יותר לספר של פאולו קואלו מאשר עיבוד מנגה. אך סאהארה מיזו ידעה מה היא עושה כאשר לקחה על עצמה את הפרויקט: כל מילה, כל משפט, כל מבט וכל ריבוע עשויים במלאכת מחשבה, וכולם ניחנים ברגש רב.

תחילת הסיפור נראה פסימי למדי, בו אנו מוצאים את גיבורת הסיפור בתחתית הבור: ג’ורי מאושפזת בבית חולים אחרי ניסיון ההתאבדות השלישי שלה. היחסים עם אמהּ הקרה נותרו קשים כשהיו ובהמשך אף מתדרדרים, זאת לאחר שהאם מחזירה לחייה של ג’ורי אדם שפגע בה עד לכדי שיגעון כשהייתה צעירה. ג’ורי מקבלת מדודתה, אשת כמורה מומרת שמבקרת אסירים שקיבלו גזר דין מוות, הזדמנות של פעם בחיים (ה-‘תרתי משמע’ כמעט וזועק בין השורות): לפגוש אסיר שכזה. ספקנית מתוצאת המפגש הפוטנציאלית עם האסיר, מחליטה ג’ורי לרצות את דודתה ולתת למפגש הזדמנות, אך כפי שלא ניחשתם: לא הכל הולך כמו שאתם מתארים לעצמכם.

מערכת היחסים הטרגית בין ג’ורי ל-יוּ עולה שלב אחר שלב, כאשר בכל פעם אנו עדים לכמה החיים של כל אחד מאיתנו תלויים במעשים ובגורל. יוּ הגיע לאן שהגיע אחרי סדרה של אסונות, שכוללות גם את האדם הקרוב ביותר אליו. עולה בהמשך השאלה מה היה קורה לו לג’ורי היה מישהו קרוב שנפגע בגלל הקרבה אליה? האם הייתה גם היא חוצה את הפסים ומבצעת פשע?

הפרקים בהמשך זוכים לעדנה מסוימת ולקראת הסוף שוררת אידיליה, ואפילו הומור נכנס לסיפור ככל שמצבם של שני הגיבורים משתפר. בחיים לא האמנתי שסצנה בין פושע שנידון לחבל תלייה לבין בחורה צעירה בעלת חיים טרגיים תניב ממני חיוך דביק. אך כקוראים, אנו יודעים שהאידיליה הזו לא עתידה להשתמר זמן רב. לא מדובר בסיפור עלילתי עם תפניות, בו אפשר לקוות שיגיע איזה נס מהשמיים שיגאל את יוּ. לא. זה לא סיפור כזה, ואם זה אכן היה המצב – הייתי מאוד מתאכזב. הסיפור הוא סיפור התגברות, עם מסר חיובי לחיים. מישהו אמר פעם שרק כשאתה מגיע לתחתית, אתה יכול להתחיל לטפס חזרה (במקור הציטוט ממשיך עם “…בעזרת אלוהים”, אבל לצורך הדוגמה נניח לזה), ואכן רק דרך עיניהם של שני אנשים שכבר אין להם יותר לאן לרדת, אפשר ללמד אותנו הקוראים את משמעות החיים. זו הסיבה שיוּ טוען שהאחות מוניקה היא צבועה ומתנשאת מעליו: הרי מה אדם ללא צרות בחייו (כביכול לאותה נקודה בסיפור) מסוגל ללמד רוצח שראה בחייו רק שחור?

ללא צל של ספק, מדובר באחת המנגות המרגשות והיפות ביותר שקראתי. לא היה רגע דל אחד, ובכל פרק למדנו עוד קצת על גיבורי הסיפור – בין אם עברם או תחושותיהם, ובכל פעם נעשתה התקדמות רבה בעשתונותיהם של הגיבורים. המנגה אינה מפחדת לחקור את היצר הרע של בני-האדם, אותו יצר צבוע ורצחני שטמון בלב גיבורי הסיפור. היא מאזנת זאת עם מתן תחושה שהטוב באנושות אינו אבוד – דרך האחות מוניקה, הסוהר שמתחבר ל-יוּ וכמובן יוּ וג’ורי שמעניקים הזדמנות זה לזו, על אף שהוא (היה) מבחינתה רוצח, והיא (הייתה) מבחינתו עוד אחת מאותם ‘בני מעמד גבוה’ ללא צרות אמתיות. אין ולו רגע מיותר אחד במחול הטרגי הזה, ואפילו אם לא מדובר במנגה שמספקת קתרזיס ומדי פעם נסחפת אחר הרגשות של עצמה: הכל נעשה בטוב טעם. תהיו שמחים שאתם הולכים לישון ויש לכם את המחר לקום אליו, מפני שאין זה ברור מאילו כפי שניתן לצפות.


הטוב: סדרה קצרה והקריאה זורמת ללא רגעים מיותרים; דמויות עמוקות וקלות להזדהות; איור טוב.
הרע: פעם או פעמיים נגררת לקלישאות; נגמרת מהר מדי.
והמכוער: אחרי צפייה ב-“Another” וקריאה של המנגה הזו: אני לא בוטח יותר במטריות.

ציון במדד OK – סביר פלוס פלוס

Watashi-tachi no Shiawase na Jikan | יפן, 2007 | דרמה, טרגדיה, רומנטיקה, ימי חמישי | 8 פרקים | מנגקה: סאהארה מיזו | מבוסס על נובלה מאת גונג ז’י-יאנג

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם