השכן הקסום שלי טוטורו / My Neighbor Totoro

חבר'ה, AnimeOK הגיע לציון דרך משמעותי: 500 פאקינג ביקורות (בחיי שאני צריך עוד תחביב). לכן רציתי שהביקורת ה-500 תהיה מאתגרת, ביקורת על סרט שתמיד חששתי לכתוב עליו, לא כי לא רציתי אלא משום שאין לי מושג איך ניגשים לדבר על קלאסיקה שכזו.

אבל חלאס, זה או עכשיו או אף פעם. הגיעה השעה לכתוב על "השכן הקסום שלי טוטורו" ולספר שהוא סרט… בסדר-כזה.

אני לא שובר פה מוסכמות או משהו, הרבה אנשים חושבים ש-"טוטורו" הוא סרט בסדר, חלקכם כנראה אף חושב שהוא טיפה משעמם. אך מה שלא ברור זה מדוע סרט שהוא, לטעמי, בסדר ותו לא, בולט בכל מטר בבית שלי: בין אם זה באמצעות עותק בלו ריי, כרית, צמיד, תיק צד, קייס משקפיים, סטיקר למחשב, טפט קיר, עוד טפט קיר, עוד טפט קיר, עוד טפט קיר, עוד טפט קיר וכנראה שכחתי מוצר-שניים או ארבעים. אני הרי חושב שגם "שוטר בגן ילדים" הוא סרט בסדר-כזה, אבל אתם לא רואים אותי תולה פוסטרים של ארנולד שוורצנגר מוקף ילדים. נכון?

הסיבה ש-"טוטורו" מיוחד היא שטוטורו, יותר משהוא סרט, הוא אייקון. אין פרופורציה למשל בין סרטוני המיקי מאוס שראיתם בחייכם לבין מספר מוצרי המיקי מאוס שהיו לכם בתור ילדים. בדומה לעכבר, טוטורו הוא יצור חמוד ומצחיק, קל לצייר אותו וקל לאהוב אותו; אם תגיעו לעבודה עם חולצת דרגון בול Z, מרבית האנשים שתפגשו ירימו גבה. אם תגיעו עם חולצת טוטורו, הם ישאלו "מי זה הדבר החמוד הזה?" או יגיבו ב-"אוי מגניב, טוטורו!" (מניסיון). עובדה, התחלתי לאסוף מרצ'נדייז של טוטורו עוד לפני שבכלל ראיתי את הסרט (מה שלא הפריע לי לדבר עליו בטלוויזיה. להגנתי ייאמר שסיפרתי להם מראש על העובדה הזו). כן, אני אוהב את טוטורו – הדמות. אך מה הבעיה שלי עם הסרט?

אין שום בעיה האמת, זה סרט טוב. כשצפיתי בו שוב לאחרונה, הפעם עם הבת שלי בת השנתיים שהתלהבה (ותודה לנטפליקס) נהניתי יותר מאשר בצפיות קודמות; יש משהו קסום ב-"טוטורו" דרך עיניים של ילד קטן. הנחת היסוד לפיה רמת הריכוז של ילדים היא נמוכה, ולכן סרטים שמכוונים לגיל הרך חייבים להיות קצביים – זו הנחת יסוד שגויה ו-"טוטורו" ההוכחה לכך. לכאורה, אין בסרט עלילה אלא מסגרת: שתי בנות, מיי בת ה-4 וסטסוקי בת ה-10, עוברות עם אביהן לבית בכפר, לא רחוק מבית-החולים בו מתאוששת אימא שלהן. די מהר מתיידדות השתיים עם שוכני יער חביבים-אך-מוזרים שבראשם עומד טוטורו (עיוות של מיי הקטנה למילה "טרול" [Torōru]). זה פחות או יותר כל הסרט.

"טוטורו" אינו רווי בהתרחשויות, אלא הוא אנקדוטי, כזה שמתאר סיטואציות ספציפיות – לאו דווקא סיטואציות גדולות מהחיים, אך הן רחוקות מלהיות שגרתיות, ובמהלך הצפייה הנוספת אף שמתי לב שהסרט מחליף ז'אנרים: ניקיון בית-כפר רעוע ובו ייצורים שחורים מפחידים (סוּסוּוואטארי, הם הופיעו גם ב-"המסע המופלא") עבור ילד קטן עשוי להיחשב כסרט אימה קצר (אימתון?); וגם יש דרמה משפחתית מרגשת בכל הנוגע למחלת האימא, וקומדיית לוני-טונס במפגש של מיי עם טוטורו באמצע שנ"צ, ואף פנטזיה-טולקינית כאשר טוטורו וחבריו מגיחים לביקור לילה קסום (ביקור שמזכיר את נדידת בני לילית). יש אף כמות נאה של מתח, הן בסצנת תחנת האוטובוס הידועה והן בשליש האחרון של הסרט.

יחסית לעלילה בה לא קורה הרבה, קורה בה די הרבה (בטח במסגרת של 86 דקות) אך למרות זאת הסרט לוקח את הזמן. האווירה היא הגיבור האמיתי פה, החל מהיער שוקק החיים, דרך האנימציה שעומדת במבחן הזמן גם ב-2020 ועד המוזיקה העליזה של ג'ו היסאישי לצד שיר הנושא שאני מזמזם מדי פעם (או את הגרסה של סאות'פארק).

כל זה טוב ויפה, אך זה לא מספיק כדי שארצה לחזור ולצפות בסרט שוב ושוב ושוב. זה לא שהעלילה הדלה היא בעיה, למעשה – אחד מסרטי ג'יבלי האהובים עלי בכל הזמנים הוא "שירות המשלוחים של קיקי", סרט אווירה אנקדוטי גם כן. העניין הוא ש-"טוטורו", אותי  אישית, לא תפס כפי שייחלתי שיתפוס. מהיבט קולנועי אני מעריך כל מה ש-"טוטורו" עשה, והדרך שהוא סלל עבור אולפני אנימציה רבים (פיקסאר בעיקר) ראויה לשבח, אך למרות זאת אין לי סבלנות רבה כלפיו. אולי האשמה טמונה בעובדה שצפיתי בו לראשונה בגיל יחסית מאוחר, ולא הייתה פעם אחת בה "טוטורו" היה באמת  עבורי. אך אם כך, אני אמור לא להתחבר למרבית סדרות וסרטי האנימציה לילדים בעולם הזה (ויעידו חלק מ-500 הביקורות שזה לא המצב). כנראה שמדובר באחת הסיטואציות האלה בהן אין חיבור טבעי בלי סיבה נראית לעין.

"טוטורו" הוא סרט עשוי לעילא ולעילא. אך אתרע מזלו (או מזלי, בעצם) שהוא מבחינתי סרט חמוד שנשען בעיקר על אייקון שהתפוצץ לקנה מידה היסטרי. אני עדיין מאמין כי לפחות צפייה אחת בסרט היא חובה, ולוּ מהטעמים הטכניים ויופיו הכללי, וגם משום שכאשר לא יודעים מראש כמה-כלום מתרחש בו בהמשך – הסרט מהנה יותר. אבל מי יודע, יש לי ילדה בת 2 שתדרוש לצפות בו עוד כמה וכמה פעמים, כך שדעתי עשויה להשתנות. בינתיים אני מוכרח למצוא דרך לספר לה שטוטורו זו לא חיה אמיתית.

השכן הקסום שלי טוטורו [My Neighbor Tororo; "שכני טוטורו"] | יפן, 1988 | סטודיו ג'יבלי | 86 דקות | פנטזיה, לא. טוטורו הוא לא מלאך המוות | נוֹריקוֹ הידאקה [שייני צ'אריוט מ-"Little Witch Academia"], צ'יקה סאקאמוטו [אגוּמוֹן מ-"דיג'ימון"], היטוֹשי טאקאגי [מומינאבא מ-"המומינים"] | תסריט ובימוי: מאקוטו שינקאי. סתם נו, הייאו מיאזאקי

לקריאה נוספת [משפחת ג’יבלי המורחבת]:
• The Wind Rises [ביקורת]
• From Up on Poppy Hill [ביקורת]
• The Secret World of Arrietty [ביקורת]
• When Marnie Was There [ביקורת]
• Spirited Away [ביקורת]
• Ponyo on the Cliff [ביקורת]
• The Tale of The Princess Kaguya [ביקורת]
• The Castle of Cagliostro [ביקורת]
• Kiki’s Delivery Service [ביקורת]
• Princess Mononoke [ביקורת]
• Grave of the Fireflies [ביקורת]
• Nausicaä of the Valley of the Wind [ביקורת]
• Sanzoku no Musume Ronja [ביקורת]
• The Red Turtle [ביקורת]
• Mary and the Witch’s Flower [ביקורת]
• Modest Heroes [ביקורת]