Tokyo Ghoul / Tokyo Ghoul √A

alt

ע’ול (לא גהוֹל. לא גוּל) הם יצורים מפחידים, בני אל-מוות המוזכרים עוד בסיפורי אלף לילה ולילה. סבתות משתמשות בע’ול כדי להפחיד עוללים קטנים (“אם לא תאכל, יבוא ע’ול”); בדומה לצ’ופקברה באמריקה הלטינית, באבה יאגה אצל הרוסים או ילד ג’ינג’י. וריאציות רבות של ע’ולים הופיעו ברבות השנים, אוּלם Tokyo Ghoul לקחה את הדמיון צעד אחד… אחורה; לפי גרסת ארץ השמש העולה, מדובר בזומבים ערפדיים עם כוחות-על. וואו?

Tokyo Ghoul מספרת – בחלק מהזמן – את סיפורו של קאנקי, עלם חמודות יתום (כי הוא גר ביפן, שם כולם יתומים). קאנקי הצעיר נדלק על ריזה, צעירה חיננית גזרה עם טעם ספרותי דומה לשלו. הדייט ביניהם יכול היה להיות מושלם לולא הייתה מנסה ריזה לאכול את קאנקי (שזה דיל ברייקר לדעתי). הבנתם בשלב הזה שריזה היא לא חניבעל לקטר, אלא ע’ול(ית?) – ועוד אחת חזקה. בעקבות יד הגורל שורד קאנקי את התקרית כמעט-בקושי ובבית החולים מושתלים בו איברים של ע’ול. במקום לשמוח על כך ש-‘יאי, חיי נצח וזה’ הוא מתבכיין על מר גורלו. ותכלס, צודק: כעת עליו להתקיים רק מבשר אדם וקפה.
באמת, קפה. מזל שקופיקס זה דבר שקיים.

קאנקי הוא רק בורג במלחמה עקובה מדם בין ע’ולים לבני-אדם, ועל מלאכת השמדת הע’ולים אמוּנים חברי יחידות משטרה בשם CCG ותפקידם הוא פשוט: למצוא ע’ול. לשלוח ע’ול לחווה.

חבר’ה, כדאי שתשבו רגע – אבל Tokyo Ghoul עושה את המעשה הבלתי יאמן, ומספרת גם את הצד של הרעים! ויותר מזה: מסתבר כי מבין הרעים יש גם חבר’ה טובים! הולי שיט, לא הכול שחור ולבן! החיים שלי הם שקר! עד סוף הסדרה מספר הדמויות והפלגים שמאכלסים את טוקיו רבים יותר ממספר הבתים במשחקי הכס. ובמרכז הסיפור עומד קאנקי, ילד כפות שעסוק להזכיר לנו עד כמה הוא לא מאושר מחייו.

alt

יש בעיה אחת עיקרית עם הסדרה והיא חוסר האחידות בה; רגע אחד ישנו פרק טוב מלא באקשן וטרגדיות יווניות, ומיד אחריו עשויה להגיעה שורת פרקים שתכליתם אינה ברורה. כולנו מבינים את הצורך בדרמה – חיזוק אלמנט ה-‘בואנה ממש אכפת לי מהדמות, לא בא לי שהיא תיאכל’, וכל זאת נעשה היטב בתחילת הדרך. הבעיה מגיעה בחציה השני של הסדרה (המוכרת בשם “Tokyo Ghoul √A”, כי לעזאזל הקלדה עיוורת) שם הדרמה היא כמו כפית אחת יותר מדי של סוכר בתוך הקפה. ועד שהאקשן כבר מגיע – הדמויות כל-כך לעוסות שאני רק מייחל שיתפגרו, רק כדי שיהיו פחות גיבורים מיוסרים לעקוב אחריהם.

אנשים מבוגרים ושקוּלים מהווים את ארסנל הדמויות של Tokyo Ghoul. ובכל זאת הם מתמודדים עם בעיות בערך כמו ילדים קטנים. אנשי CCG עוברים הכשרה טוטלית כדי להיות רוצחי ע’ולים מהשורה הראשונה; מלמדים אותם שע’ולים זה רע וחייבים להשמיד את הקרניבורים האלה. מן הסתם ע’ול יחזיר מלחמה כשמנסים להרוג אותו, מה שאכן קורה כשאחד מאנשי ה-CCG מת לאחר שהרג ע’ול בצורה די מזוויעה לעיני הצאצא שלו. הם לעולם לא ישקלו את האופציה ש… מי יודע… אולי לא כולם רעים? כאשר השאלה הזו אכן אולה בסופו של דבר, כל שתראו הוא גבר בן 30 המתייסר כמו ילד נאצי שגילה כי יש יהודי סבבה.

כל זאת לא הופך את Tokyo Ghoul לסדרה גרועה. חלילה וחס. סטודיו Pierrot (הידועים בעיקר בזכות “נילס הולגרסון”. אה, ו-“נארוטו”) מוכיחים שבתוך הקירות שלהם חבויים כישרונות. מי ידע? רגעי השיא של הסדרה הם ללא ספק מחול ברוטלי ומרהיב ביופיו… זאת, בתנאי, שאתם מהעתיד וצופים בסדרה בגרסה שאינה מצונזרת, כי נכון לכתיבת שורות אלו זה עוד לא קיים. פאק יו, מנהלי רשתות טלוויזיה: אנשים באים לצפות ב-Tokyo Ghoul בגלל ה-“Ghoul”, לא בגלל ה-“Tokyo” ולא בגלל שזו קומדיה רומנטית של ג’ניפר אניסטון. הצנזור עושה יותר בחילה מהמראות האמתיים.

זו אולי לא הסדרה החכמה בטלוויזיה אבל היא מעלה שאלות מוּסר ומציגה את הצדדים באופן שווה, אפילו אם זה נעשה בצורה בנלית. כאשר העסק מתפוצץ אל תוך קרב אפי של כולם-נגד-כולם, מצאתי מקום למחול על כל פרק מרדים ועל כל משפט קלשאתי. רק מילה של אזהרה: אם אתם מחובבי ז’אנר הסוף הפתוח וההגיוני, כדאי שתחשבו פעמיים לפני שאתם נכנסים לרכבת ההרים המסוימת הזאת.

בסופו של דבר, מתוך סך של 24 פרקים, מחציתם טובים ומחציתם בינוניים או פחות מכך. זה הופך את הסדרה ל… בסדר כזאת. והיא עושה חשק לקפה, אז מה רע?


הטוב: כשתצפו בה תגידו “וואו”.
הרע: כשתנתחו אותה תגידו “Meh”.
והמכוער: אם ע’ול שותה קפה בטעם בננה… הוא ירגיש את הבננה?

ציון במדד OK – סביר פלוס

Tokyo Ghoul / Tokyo Ghoul √A | יפן, 2014-2015 | 24 פרקים | סטודיו Pierrot | דרמה, אקשן, The Walking Ghoul | נאטְסוּקי האנאְה [הארוּאיצ’י קומינאטוֹ מ-“Diamond of Ace”], מליינת’לפים אחרים | במאי: שוהיי מוֹריטָה | יוצר מקורי: סוּי הישידָה

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם