Tibet Inu Monogatari

חברות היא מעל הכל, או לפחות כך מלמדים אותנו מאז שאנו נולדים; עלינו לשתף את הצעצועים שלנו עם עוללים נוספים, מי שלא נותן לחברו להעתיק שיעורי בית הוא לא חבר אמתי, ואפילו בצבא מדובר בערך עליון. ‘שמור על הגב שלי ואשמור על שלך’ אומר העיקרון, על פיו חיים בני-האדם איש עם רעהו לאורך ההיסטוריה. התנ”ך מפציר בכך, ההורים של כולנו מעודדים זאת, ובקולנוע זהו מוטיב חוזר של כל סרט ילדים. ואם להאמין לעולם הקולנוע, אזי שהחברים שלנו יכולים להיות צעצועים מדברים, רוחות ידידותיות, חתולים ששונאים את יום שני, ואפילו אגוז קשה לפיצוח. לכן מה הפלא כי מי שמכונה “חברו הטוב ביותר של האדם” הוא גם בעל-החיים הידידותי ביותר בקולנוע: החל מסנופי וסקובי-דו ועד הכלב המדבר מ-‘למעלה‘ ובריאן מ-‘איש משפחה’. אפילו ב-‘כלבים נגד חתולים‘ היו אלה הכלבים בצד של הטובים. אלא שכולם מתאפיינים…איך להגיד…בעצלנות. אם בחיים האמתיים היה לי כלב עצלן כמו סנופי או סוציומט כמו בריאן, הוא היה חוזר לצער בעלי חיים באותה מהירות שהגיע. לאן נעלמה חברות האמת? זו שלא נמדדת בכמות האוכל שהבעלים נותן לבעל הפרווה, אלא בברית-דמים כמעט, כזו בה הכלב יחצה את כל אמריקה כדי להתאחד עם בעליו? זמן רב לא נראתה חברות אמיצה שכזו, טהורה במלוא מובן המילה. לכן מי, שכמו תמיד, היו צריכים לתקן את העוול – הם הסינים. איך לא?

“Tibet Inu Monogatari” [“כלב טיבטי” במערב] הוא פרויקט משותף בין יפן לסין, או ליתר דיוק בין ה-CFHC (חברת הסרטים הגדולה והמשפיעה ביותר בסין) לבין סטודיו Madhouse היפני. אלה המאוחרים יותר כתבו, ביימו ואיירו את הסרט שהוזמן מהם, מה שהופך את הפיצ’ר לסרט אנימה לכל דבר, למעט העובדה שהוא דובר מנדרינית, וגם זה צפוי להשתנות כאשר הסרט יופץ ביפן בתחילת ינואר. מדוע לא סמכו הסינים על האולפנים המקומיים? כיוון שהסרט מצטיין בדבר אחד עיקרי: יחסי ציבור. טיבט, רבותי, נראית מזמינה יותר מאי פעם, תוצאה שעם כל הכבוד – רק סטודיו אנימציה בסדר גודל כמו ג’יבלי או מאדהאוס יכולים להשיג, ויש לי תחושת בטן שג’יבלי יקרים מדי.

העלילה מתרחשת מתישהו בין שנת 1850 ל-1950 (הקדמה הטכנולוגית מעולם לא הגיעה לאזורים כה נידחים, כך שקשה באמת לקבוע), ועוסקת בילד עירוני שאמו נפטרה לא מכבר. בלית ברירה הוא עובר להתגורר עם אביו, הלה הוא הרופא המקומי של כפר הררי נידח בטיבט. לא יודע מה אתכם, אני במקומו הייתי מוסר את עצמי לאימוץ, ובצדק; החיים בכפר לא פשוטים כלל, ועליו כעת לרעות כבשים ו…לרעות עוד כבשים. כן, אין הרבה אפשרויות תעסוקה במקום. חייו משתנים כאשר הוא פוגש כלב מסטיף טיבטי. למי שלא יודע מה זה כלב מסטיף טיבטי: מדובר בכלב שנראה כמו הכלאה בין זאב לאריה, ואם אתם מתכננים לקנות אחד (זאת במידה ותשיגו את הסכום הנדרש, הם יקרים כמעט כמו סטודיו ג’יבלי) תהפכו מיד לבוס השכונתי. אף אחד כבר לא יתעסק אתכם. רוב הסיכויים שאף אחד גם לא ירצה להתרועע אתכם יותר, אבל בחיי שזה שווה את זה.

הכלב הטיבטי אותו פוגש גיבורנו נמצא באותו מצב כמו הילדון; הוא חדש בשכונה, וכלבי המסטיף המקומיים לא ממהרים לקבל אותו ללהקה (את הכלב, כן? לא הילד). שני המתבודדים הזרים נהפכים מיד לחברים הטובים ביותר, זאת לאחר שהילד מציל את חייו של הכלב. החיים, כך נדמה, לא נראים לפתע כה רעים. אלא שסדרה של רציחות מסתוריים ברחבי הכפר בידי חיה מפלצתית מציבים את השניים בפני הרפתקה לא פשוטה.

חציו הראשון הנו סרט ילדים בעל נוסחה פשוטה: ילד קטן מגיע למקום חדש ומתחבר עם יצור מופלא, עובד על מערכת היחסים הרעועה עם אביו ומנסה להשתלב במערכת. זה גם החלק ששבה את לבי, כיוון שהעלילה הפשוטה אפשרה לי להתחבר לדמויות ביתר קלות וליהנות מקסמה של טיבט. אך סרט שלם לא יכול להתקיים על טהרת ה-‘תראו איזה מקסים ויפה כאן’, זו לא הוליווד. חלקו המאוחר יותר של “Tibet Inu Monogatari” הוא גם החלק בו הצרות עולות מדרגה, ומסרט ילדים על חברות אמיצה זה הופך לסרט למבוגרים על חברות אמיצה. האלימות גואה, ולמספר רגעים אפילו את העלילה לא יכולתי לחזות. בסופם של 90 הדקות, העיניים שלי לא נותרו יבשות.

*זהירות: לפניך השתפכות נוספת של הכותב על סטודיו מאדהאוס*
כמצופה מסטודיו מאדהאוס, עבודת האנימציה גובלת בשלמות; יכולתי כמעט להריח את מרחבי הדשא הפתוחים, לגעת בפסגות ההרים המושלגות וללטף את להקות הכלבים. אילו רק הייתי צופה בסרט באיכות גבוהה יותר מ-480p, ודאי הייתי מגיע לאורגזמה קטנה. הצד החלש יותר בתחום הוא גם זה שציפיתי לו יותר מכל: עיצוב הדמויות. התלבושות אותנטיות ביותר וגיבורי הסרט, כמו גם החיות שבו, לא רעים בכלל. אך הציפיות שלי היו גבוהות יותר, הרבה יותר. זאת כיוון שעל עיצוב הדמויות היה אחראי לא אחר מאשר נאוקי אורוסאווה – המאנגקה המיתולוגי-בעודו-בחיים של סדרות כדוגמת ‘מונסטר’, ‘ילדי המאה ה-20’, ‘פלוטו’ ועוד. מצד שני, ברטרוספקטיבה, עיצוב דמויות מעולם לא היה הצד הבולט ביצירותיו של אורוסאווה, לכן היה עלי לקבור את הציפיות טרם הצפייה. מה שמותיר את השאלה – מדוע שכרו את כישוריו של אורוסאווה עבור דבר פעוט כמו עיצוב דמויות, ולא עבור כתיבת הסיפור? אך שלא תטעו – הדמויות נראות ומתנהגות בהתאם למקום בו הן נמצאות, והאנטומיה של הכלבים ראליסטית ככל שניתן. הסרט אפילו לא חושש להשתמש בהומור ולהקריב לשם כך את הראליזם. אין צורך לדאוג, הגיבורים לא הופכים לצ’יבים ולאף אחד לא יורד דם מהאף. אך אישונים הזזים לצדדים מנוגדים כאשר דמות עושה משהו טיפשי זה משהו שלא רואים בהרבה סרטי אנימה מקוריים.

הסרט מצטיין אף בפס-קול יוצא דופן, וכשאני אומר ‘יוצא דופן’ אני מתכוון לכך שבקושי שמים אליו לב. עד כדי כך, שבזמן כתיבת שורה זו הפעלתי שוב את הסרט רק כדי לוודא שבכלל קיימת בו מוזיקה. מי שתהה – כן, יש, והיא לא רעה בכלל. פס-קול שמתנגן בשקט ברקע מבלי שהוא מסיח את הצופה מהנעשה על המסך הוא ללא ספק פס-קול מנצח, המשרת את מטרתו – להשפיע על הלך הרוחות והדרמה מבלי לפגום בהנאה. אספקט נוסף הוא פס-הקול הישיר – לגיבור הסרט (ובפלשבקים גם לאמו) יש חליל צד המתנגן לא פעם, ובהחלט גורם לי להתחרט על שיעורי הפסנתר שלקחתי ביסודי במקום להשקיע בשיעורי חלילית.

מי שלא מורגל לשמוע שפות שאינן יפנית ואנגלית בסרטי אנימה, כדאי שיתרגל. מדובר בתופעה (זוכרים ש-First Squad דובר רק רוסית?) הלוקחת את התחום רחוק יותר. ומנדרינית היא שפה יפה; 2 דקות אל תוך הסרט התרגלה האוזן שלי למשמע ההברות המסובכות, או לפחות עד שמגיעים לשמות הדמויות – שלא רק שאני לא זוכר אף אחד מהם, הייתי ודאי נושך את הלשון אילו רק הייתי מנסה להגיד אותם. מי היה מאמין שיגיע היום בו אתייחס ליפנית כשפה פשוטה?


לא מדובר באחד הסרטים המתוחכמים ביותר שראיתי. אך הפשטות שבו, לצד העלילה המותחת והדאגה הכנה לגיבוריה, הופכים את הסרט לאחד היפים בהם נתקלתי מאז תחילת העשור. מתרחשים בו מספר עלילות במקביל, שבסופו של דבר נפגשות, ואף אחת מהן לא מעכבת את העלילה ובטח שבטח לא הייתי חותך שום סצנה. כלב מסטיף טיבטי הוא מבחינתי ההגדרה הספציפית יותר לחברו הטוב של האדם, ויהיה קשה מאוד לראות מעתה כלבים בסרטים אחרים מבלי להיזכר בחיוך במה שכלב המסטיף שלנו עשה עבור בעליו, ו-Vice Versa. לקראת הקליימקס כבר הייתי עם ציפורן אחת כסוסה במלואה, ובניגוד לסרטים אחרים – וטובים עלילתית לא פחות – את הסרט הזה אזכור עוד זמן רב.


(Tibet Inu Monogatari (Tibetan Dog | יפן, סין 2011-12 | דרמה, כלבים וטיבטים | סטודיו Madhouse | תסריט: נאוטו אינואה | במאי: מָסאיוּקי קוג’ימה [“מונסטר”]

לקריאה נוספת:
REDLINE (ביקורת)
מה נסגר עם סטודיו Madhouse?
 פה אין סצנה אחרי הכתוביות: על כל סרטי האנימה הצפויים לצאת בתקופה הקרובה

לקריאה נוספת
השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם