The Wind Rises / הרוח העולה

"אמן הוא יצירתי רק למשך עשור". משפט זה נאמר על-ידי המהנדס האיטלקי קאפּרוֹני לגיבור הסרט, ג'ירוֹ הוֹריקוֹשי. קשה להסכים עם הטענה הזו לאור הרזומה עתיר הסרטים של הבמאי הייאו מיאזאקי, אדם שפורץ את מחסום המקוריות מאז 1979, עת יצא לאקרנים סרטו הראשון. שלושה עשורים וחצי הם הרבה יותר מ-10 שנים, אך יתכן כי מיאזאקי – הידוע בנוקשות העצמית שלו – חש כי את שנות הפריחה שלו הוא חצה מזמן; האיש יוצא בהצהרת פרישה באותה תדירות בה הוא שותה מים, אוּלם בכל פעם שהוא מעוניין לתלות את הכובע מופעל עליו לחץ להישאר לריקוד נוסף. ימים יגידו אם The Wind Rises הוא אכן שירת הברבור של גאון הדור – אבל אם זה הסרט עמוֹ בחר מיאזאקי לרדת מהבמה, לנו נותר רק לעמוד ולמחוא כפיים סוערות.

ג'ירו הוריקושי הוא ילד קטן עם חלומות גדולים שמתגורר בפרבר יפני בשלהי מלחמת העולם הראשונה. ג'ירו מסתכל לשמיים ורוצה להיות טייס, אלא שעיניו החלשות לא מאפשרות לו לממש את הפנטזיה. כמובן שלא זה מה שימנע מג'ירו להגיע רחוק: כשהחיים סוגרים לך דלת, היכנס דרך החלון. כך גדל ג'ירו להיות מהנדס מטוסים.

מיאזאקי ידוע כפציפיסט, לכן מוזר לראות סרט שלו אודות צעיר שמתכנן מטוסי קרב. רק בסופו של The Wind Rises הבנתי כי עמדותיו של הייאו מיאזאקי (הוא עצמו בנו של מהנדס מטוסים) נותרו בעינם. ג'ירו אוהב לבנות מטוסים, אלא שכורח הנסיבות של התקופה מביא אותו לבנות מכונות הרג. ג'ירו לא מצדיק מלחמה, הוא פשוט עוסק בדבר שהוא אוהב יותר מהכול. בין אם בעזרתו או לא, חיילים ימשיכו למות בקרב.

מה שבולט הפעם ביחס לסרטיו הקודמים הוא הז'אנר. לא זה שקיים, אם כי זה שחסר: פנטזיה. החל מ-"טירתו של קליוסטרו" (1979) ועד "פוניו" (2008), הקפיד מיאזאקי ליצור סרטים שחורגים מגבולות הראליזם. אפילו "פורקו רוסו" (1992), סרטו האחר של מיאזאקי שעוסק במטוסי קרב, הוא על אדם עם ראש של חזיר. משעשע לגלות שרק כשחצה את גיל 70, החליט מיאזאקי להתבגר קצת.

חששי העיקרי נבע מהעובדה שמדובר בסרט ביוגרפי. ד"ר ג'ירו הוריקושי הוא אינדיבידואל אמיתי שהביא כבוד רב ליפן. חובבי מטוסים ישמחו לדעת שהסרט לא מזלזל בתובנה של אף אחד: מונחים הנדסיים מלווים את עבודתו של ג'ירו, כמו גם הופעה של אנשים קיימים מאותה תקופה ושפע של דיבורים פוליטיים.

על אף זאת אין מה לפחד מהתמה הרצינית של הסרט או היעדר הפנטזיה. נכון שלא מדובר בסיפור המתאים לילדים (חברת ההפצה הישראלית אף לא מדבבת אותו לעברית), אך מדובר בשעתיים קסומות לא פחות ממה שהורגלנו לו. הסיבה לכך היא ש-The Wind Rises הוא גם סיפור אהבה. קלישאתי ככל שזה ישמע, עוד אין קסם גדול יותר מאהבה.

ג'ירו מתיידד צעירה בשם נאוֹקוֹ והשניים מתאהבים זה בזו. הקריירה של ג'ירו מונעת ממערכת היחסים הזו להבשיל, אלא שאף מטוס לא יעצור זוג יונים מלממש את אהבתם. רומנטיקה אינה זרה בסרטים של מיאזאקי, אולם במרבית סרטיו היא לא התפתחה מעבר לתמימות הביישנית. גם בלי להשוות את מיאזאקי לעצמו, מדובר ככל הנראה באחד מסיפורי האהבה המרגשים ביותר שנראו על המסך. אף עין לא תישאר יבשה.

נושא שחוזר על עצמו פעמים רבות הוא 'תפיסות': נאוקו תופסת את הכובע של ג'ירו. ג'ירו תופס את המטרייה של נאוקו. שניהם למעשה מהווים רשת ביטחון אחת של השני. ג'ירו הופיע בחייה של נאוקו בתקופה קשה, בעוד נאוקו היא המוּזה אותה ג'ירו חיפש.

כדי בכל זאת לתבל את הסרט בקמצוץ סוראליזם, חולם ג'ירו בתכיפות על קאפרוני, אותו מהנדס אווירונאוטי ידוע. בשנתו, מנחה קאפרוני את ג'ירו לעבר חלומו ונותן לו משענת ברגעיו הקשים. ממש כמו בחלומות שאנחנו מכירים, החלומות של ג'ירו דינמיים והוא נע בין האוויר לקרקע במחי מצמוץ. לעוף הוא אולי לא יכול במציאות, אך לדמיון של ג'ירו אין גבול. הייתי רוצה להמשיך לתאר את יופיין של סצנות החלומות, אך יהיה זה אפקטיבי כמו לתאר פסל של מיכאלנג'לו; עדיף פשוט לראות כדי להבין את גודל הראווה.

על אף שמדובר בסיפור ביוגרפי, הרשה לעצמו מיאזאקי להוסיף מעט פרטים לחייו של ג'ירו הוריקושי. הרומן למשל, אותו אחד שהביא אותי לסף דמעות, לא היה ולא נברא. אין מה לעשות, הרי המציאות מסעירה פחות מהדמיון. מה שמדהים הוא שמיאזאקי לקח אוּשיה היסטורית משמימה של מהנדס מטוסים ויצר מתוכה אידאליסט רומנטי. המחמאה הגדולה ביותר שניתן להרעיף על אדם היא להפוך אותו לגיבור סרט של מיאזאקי.

מיאזאקי מביא, כהרגלו, את המלחין הקבוע עמו הוא עובד, ג'ואי היסאישי, כדי ליצור את נעימוֹת הסרט. אם The Wind Rises הוא שירת הברבור של מיאזאקי, סימן שמדובר גם בשירת הברבור של ג'ואי היסאישי. הוא ימשיך כמובן להלחין לסרטים אחרים, אלא שעל אף אחד מהם הוא לא יוכל להגיד 'זה סרט של מיאזאקי'. כמצופה ממלחין מוכשר כמו היסאישי, פס הקול של הסרט הוא אחד היפים שיצא לי לשמוע בסרט אנימציה כלשהו; במחיר של סרט אתם מקבלים גם קונצרט. לבקש יותר מזה כבר יחשב לחוצפה.

סגנונו הוויזואלי של The Wind Rises ממשיך את המסורת של סטודיו ג'יבלי בכל הקשור למראה קלָסי. אף לא פריים אחד עבר טיפול של מחשב: הסרט כולו נוצר במלאכת כפיים, עניין נדיר בימינו. בדומה ליצירות של ג'יבלי מהעת האחרונה, ניחן הסרט ב-"רקע נושם"; הניצבים זזים, התפאורה משתנה וכל עצם דומם משדר תחושה שניתן לשחק בו. אם מישהו הספיק לשכוח את כוחה של האנימציה הידנית, מומלץ שיצפה ביצירה כדי להיווכח שיש עוד מקום לעבודת יד.

על מלאכת הדיבוב הופקדו שחקנים מוכשרים מהשורה הראשונה. על אף שרובם לא עסקו בדיבוב קודם לכן, קולותיהם נעימים לאוזן ומקצועיותם ניכרת. אך דווקא על קולו של גיבור הסרט מופקד הידאקי אננו. זו כבר בחירה תמוהה למדי: הידאקי אננו צבר לעצמו שם עולמי בתור הבמאי והיוצר של "Evangelion". אף ראיון עם אננו לא הסתיים בכך שאמרתי לעצמי 'איזה קול יפה יש לו. הוא חייב לדבב', מה גם שלוקח זמן להתרגל לקולו הפשוט. בסופו של דבר זה התגלה כליהוק מוצלח דווקא בגלל אותה פשטות. כמובן שזה לא מעיד כי עליו לפצוח בקריירת דיבוב, אבל אני בהחלט מרוצה מהסיכון שנלקח.

כניסה לתוך סרט של סטודיו ג'יבלי – וסרט של מיאזאקי בפרט – מבטיחה חוויה עוצמתית לכל דורש. מיהרתי לאחרונה להכתיר למיאזאקי יורשים, אולם בעקבות The Wind Rises, תואר "מלך סרטי האנימציה של יפן" נותר בינתיים אצל המלך הנוכחי (וסליחה מכל הלב למאמורו הוסודה). בין אם פרש או לא, אם ירצה הוא יוכל להוכיח שהיצירתיות תישאר בו עד יום מותו. זה כבר הרבה יותר מעשור.

(The Wind Rises (Kaze no Tachinu | יפן, 2013 | סטודיו ג'יבלי | דרמה היסטורית, רומנטיקה, ביוגרפי | הידאקי אננו, מיאוֹרי טאקימוֹטוֹ | תסריט ובימוי: הייאו מיאזאקי