The Sky Crawlers

מאמורו אושי מבין סטייל. סדרת סרטי “הרוח במעטפת” פרי מוחו הקדחתני היא כיף טהור גם בימינו, וכך גם Blood the Last Vampire. לכן הייתה ציפייה רבה לקראת הבלוקבאסטר החדש שלו: The Sky Crawlers [“זחלני השמיים”], סרט שהדבר החיובי היחיד שאני יכול לומר עליו הוא בתנומה נהדרת לשעתיים.

העלילה, או מה שהבנתי ממנה בכל אופן, עוסקת בקבוצה של “קילדרן” [הלחם של Kill ו-Children?], ילדים שמטרתם היחידה היא להטיס מטוסי-קרב. הייתם מצפים שתשתולל מלחמה בין מדינות במקרה כזה, אבל לא – המלחמה היא בין 2 חבְרוֹת: לאוטרן ורוסטרוק, הנלחמות זו בזו בקרבות אוויר קטלניים להנאת הקהל. הגיבור שלנו הוא יואיצ’י, טייס טירון במחנה שכזה. הוא נשלח בתור המחליף של הטייס הקודם שאיש אחד לא מוכן להסגיר מה קרה לו (צפו לטוויסט מפתיע אך-לא-באמת בסוף הסרט).

על הנייר העלילה מקורית ומעניינת, וחסר לה שלא כי היא מבוססת על סדרת ספרים ידועה. אך כבר מתחילת הסרט רואים כי משהו פה לא תקין. כן, קרבות האוויר מרשימים, והאנימציה הסופר-מרשימה-עד-כמעט-ריאליסטית-שתגרום-לכם-להגיד-וואו (ובאמת שאפו על נופיו המרהיבים של הסרט) עד שתהיתי אם מדובר בהנפשה או צילום. אך האנימציה של הדמויות, איך לומר, בעייתית. קשה להבין מדוע בסרט עטור סביבות ריאליסטיות כל-כך, לא יכלו להשקיע גם בעיצוב דמויות נורמלי.

הגיע הזמן לדבר קצת על העלילה. בשלב מסויים הבנתי מדוע קוראים לסרט “זחלני השמיים” (כי הסרט, זוחל, הבנתם?). שעתיים מייגעות כמו אלה כאלה לא עברתי מאז מהבגרות האחרונה שלי במתמטיקה, וגם אותה אעדיף לעבור שוב. בדרך-כלל כשמתקשרים אלי לסלולרי באמצע סרט או סדרה, אני נוהג לעצור את הסרט ולהמשיך אותו בסיום השיחה [או להיפך אם הסרט מעניין והאיש משעמם]. במקרה של זחלני השמיים מצאתי עצמי מתאפק לא לענות לנייד ולתת לסרט להמשיך להתנגן.

שלא תבינו לא נכון, זה לא שלא נתתי לסרט הזדמנות, אך הדמויות מסתובבות בבסיס כאילו הרגע התעוררו משנת חורף: כולן מתנהגות כאילו הן באמצע סדנת ויפסנה, ולכל אחת אלמנט סטריאוטיפי אחד שמלווה אותן כל הסרט; בין אם זה הילדה הקטנה והקופצנית, הנערה השקטה, המכונאית הביישנית, השותף החרמן או הזונה (סליחה, “אמו של השופט”) השטחית.

גולת הכותרת של הסרט אמורה הייתה להיות מערכת היחסים בין יואיצ’י לסואיטו – מפקדת הבסיס, קילדרן אף היא, ומי שהטיסה מטוסים בחייה. לצערי, שיחה טיפוסית ביניהם מתנהלת ככה:

“בואי נלך לשתות משהו”.
“תהרוג אותי”.
“…”
“מה קרה לבחור הקודם?”
“תהרוג אותי”.
“מלחמה זה רע”.
“תהרוג אותי”.

מבלבל. משעמם. לא רצוי. כל הסרט אגב מתנהל בסביבה אירופאית עם טאץ’ אמריקאי לא ברור: מצד אחד טירות, רחובות לונדוניים ויערות גדולים, ומצד שני תיירים אמריקאיים, דיינר ובאולינג.

יכול להיות שזה רק אני, כי הסרט זכה בכמה וכמה פרסים יוקרתיים בעולם, אבל לא הייתי ממליץ לכם לראות אותו. מאמורו אושי ניסה קשה מדי להגיע לרמה הטכנית של סרטיו הקודמים ושכח בדרך את התסריט. קרוב לודאי שבין השורות יש לסרט מסרים חתרניים כנגד מלחמה… או כנגד שלום? בטוח יש משהו על הטבע האנושי. בכל אופן, אם הצלחתם לזהות כאלה – אנא דווחו.


הטוב: אנימציה ופס-קול מושקעים.
הרע: משעמם.
והמכוער: גורילות.

ציון במדד OK – סביר מינוס מינוס

The Sky Crawlers |  דרמה, אקשן, נחירות | יפן | 2008 | 121 דקות (מרגיש כמו: 2,000) | Production I.G | במאי: מאמורו אושי | יוצר מקורי: הירושי מורי | רצוי להכין לפני הצפיה: כדורי שינה

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם