מלנכוליה בקיוטו

פורסם במקור ב-“עין הדג”.


ארבעים ליטר בנזין והמון נחישות – זה מה שצריך היה אדם אחד כדי לחולל שריפה בה נהרגו למעלה משלושים בני-אדם (ונפצעו עשרות) – שריפה שאת הפיח שלה נריח עוד שנים רבות.

את האמת? אף משבר לא יוציא ממני את המשפט “למה זה תמיד קורה לטובים ביותר?”, גם לא המשבר שפקד אתמול את הבניין הצנוע בן 3 קומות בדרום קיוטו; תעשיית האנימה רוויה בכישרונות מכאן ועד הודעה חדשה. אין צורך באסון כדי לפאר מורשת עם תיאורים דרמטיים.

חרף האמור, אי אפשר שלא בכל זאת לשאול – למה? למה הם?

גם אם לא שמעתם את השם “Kyoto Animation” (או KyoAni בפני המעריצים) סביר להניח כי מתישהו בחייכם ראיתם משהו שיצר הסטודיו הוותיק, אפילו אם זה לשנייה וחצי: בין אם זה רקעים עבור סדרת האנימה המיתולוגית “נאון ג’נסיס אוונגליון” או קטעי אנימציה בקומץ סרטי ג’יבלי. יותר מזה, אם ראיתם פרק של “אינויאשה” וחשבתם לעצמכם “בואנה, האנימציה פה יפה מהרגיל” – כנראה שנפלתם על פרק של KyoAni. זו למעשה המומחיות של הסטודיו (אשר הוקם בתחילת שנות השמונים על-ידי אישה ובעלה והעסיק בתחילת דרכו בעיקר נשים) – ליצור ממתקים ויזואליים. לעשות מסאג’ בעיניים. להרקיד את האישו… הבנתם קיצר. כאשר באמצע העשור הקודם הפך אולפן-העזר הכישרוני לאולפן עצמאי עם הפקות משלו, תוך מה שניתן להגדיר כ-“כלום זמן” הפכו אנשי הסטודיו לנושאי-דגל: רבים ניסו לחקות את סגנונם הייחודי המהפנט, אך כשסטודיו יריב הצליח – החבר’ה של KyoAni היו כבר במקום אחר, חיפשו רק איך להתעלות על עצמם.

ויודעים מה הכי מדהים? את כל זה הם השיגו בלי להפוך לסדנת יזע. תעשיית האנימה, מי שלא שמע, ידועה לשמצה בתנאי עבודה סיזיפיים: רובם המכריע של האנימטורים הם למעשה עובדי קבלן שמאיירים מסביב לשעון ומרוויחים שנקל ויריקה בפרצוף. אנחנו הצופים אמנם נהנים (לרוב) מהגלולה הכחולה שהם יוצרים ודורשים עוד ועוד ממנה, אך האמת המרה היא שאנימטור ממוצע לא ימליץ על עבודה בתחום – וזה מגיע ממדינה בה מוסר העבודה גבוה ונוקשה מלכתחילה.

אולם חברינו מקיוטו החליטו כי אפשר גם אחרת: KyoAni הוא בין אולפני האנימציה הבודדים ביפן (מתוך עשרות רבות) שעובדיו שכירים של הסטודיו, כאלה שמקבלים תנאים סוציאליים, ביטוח בריאות, זכויות, חופשות לידה ושוברים לסטימצקי (בלי כפל מבצעים ובסניפים נבחרים בלבד).

כאמור, אתמול אדם אחד החליט להרוס את האידיליה. בשעה 10:30 נכנס האלמוני לאותו בניין צנוע בן 3 קומות בדרום קיוטו, בניין בו עבדו 70 מעובדי הסטודיו – והצית אותו במזיד. את ה-‘למה’ נשאיר לבית המשפט, סימני השאלה סביב האירוע רבים מסימני הקריאה – וזה כולל את סימני השאלה סביב עתיד הסטודיו, עתיד הפרויקטים עליהם עבדו אנשיו ולמעשה עתיד כל פרויקט בו לסטודיו KyoAni הייתה יד ורגל – על רבים מהם אנחנו כלל לא יודעים. תעשיית האנימה היא כמו קורי עכביש ו-KyoAni אחד הקורים הגדולים באמצע.

קשה עדיין להכיל את העובדה כי הטֶבַח הקשה ביותר ביפן ב-18 השנים האחרונות אירע בתעשייה הקטנה הזו עם הלב הגדול וכישרונותיה יוצאי הדופן. האם אולפנים אחרים ייכנסו מעתה לכוננות ויתנהלו אחרת? האם אנימטורים יסבלו כעת מעומס עבודה נוסף – או שאולי מתוך הכותרות הטראגיות עשויות לצאת גם בשורות חיוביות?

מוקדם לדעת, אך מי שרוצה יכול לעזור: המפיצה המערבית “Sentai Filmworks” הקימה עמוד GoFundMe שנועד לגייס כספים עבור KyoAni (נבדק ואושר כלגיטימי). בינתיים, מי שחשקה נפשו באחד ממעדני הסטודיו – אתם יותר ממוזמנים לחפש בחשבון הנטפליקס הקרוב לביתכם את הסרט המקסים “צורתו של קול” (אודות מערכת יחסים בין נער בריון לנערה חרשת) או את סדרת האנימה “ויולט אברגרדן” (מוזמנים לדלג ישר לפרק 10 שעומד בזכות עצמו. הכינו ממחטות). עתיד הסטודיו והתעשייה לוט בערפל, אך את המורשת אי אפשר לשרוף.

לקריאה נוספת
1 תגובה
  1. גיל זוארץ אומר/ת

    “פורסם ב יול 19, 2019 ”

    נבדק על ידי ביולי 20 ולא היה שום פירסום

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם