The Disappearance of Nagato Yuki-chan

דמיינו סדרת אנימה על גולף. אין לכם שום זיקה לגולף, הסדרה עצמה לא מי-יודע-מה והאנימציה ככה-ככה. אבל אתם צופים בה בכל זאת, מפני שלסדרה קוראים “Death Golf” ומככבים בה הגיבורים של “מחברת המוות”. הרעיון הנוראי הזה מתרחש ביקום אלטרנטיבי בו אין שום מחברת מוות ושיניגמי, והיא עוקבת רק אחר לייט ו… לא, לא L… אלא מאטסוּדה (!) שמשחקים גולף ואוכלים צ’יפס. מה, לא תראו? ומה אם אגיד לכם שאין בסדרה אחוז מהשנינות המאפיינת את “מחברת המוות”? קל לומר שתסרבו, אך המעריצים הגדולים ביותר של הסדרה מוכנים להסתפק בכל שביב של תוכן חדש – אפילו אם הוא לא באמת חדש. או תוכן. 

זהו המצב עם “היעלמותה של יוּקי צ’אן“, סדרת אנימה שלא משחקת בצוּרה הוגנת; בעוד שסדרות אחרות עובדות קשה כדי למכור את עצמן לקהל, האפיל של יוקי צ’אן טמון בעובדה שהסדרה חולקת קשר רופף עם “הארוהי סוזומיה“. והיא ממזרית לא קטנה הסדרה הזו: לולא הפרוטקציה, רוב הצופים היו כנראה נוטשים את הספינה אחרי פרק, אך בגלל השם, רודפת המחשבה כי אולי בפרקים עתידיים יהיה קשר סולידי ל-“הארוהי סוזומיה” והכרזה לעונה שלישית וגם סרט חדש וגם עונה רביעית ואיזה כיף סוף סוף הארוהי חזרה, נכון? נכון??

אז לא נכון.
זה אולי נראה כמו ברווז ונשמע כמו ברווז, אבל זה לא הארוהי סוזומיה ולא ברווז. זו עלוקה.

‘יוקי צ’אן’ מתרחשת בעולם האלטרנטיבי של סרט הקולנוע “היעלמותה של הארוהי סוזומיה“. עולם אלטרנטיבי בו אין אלמנטים על טבעיים או מד”ב, הגיבורים לא מכירים אחד את השני, ובמשך שעתיים תווה הסרט עלילה חכמה למדי על רקע התעלומה. זה היה – ועודנו – סרט טוב מהרבה בחינות: הפקה ברמה גבוהה, בימוי איכותי, והגיבורים שכולנו אוהבים מתנהגים לא כמו עצמם.

מה שאני לא מבין זה את מי שצפה בסרט וחשב ליצור סדרה נפרדת רק על היקום חסר הקסם הזה. תורידו מהעסק את המסתורין, איכות ההפקה הגבוהה וכל שמץ של כיף – והנה, סדרה שהיא לא ‘הארוהי’ שכל צופי הארוהי יתלבטו אם לראות.

וניסיתי, באמת שניסיתי לא להשוות את שתי הסדרות. ניסיתי לדמיין כיצד ‘יוקי צ’אן’ עומדת בפני עצמה – כי מעטות הסדרות בעולם שהן כמו ‘הארוהי סוזומיה’. הסדרה ההיא הציבה רף גבוה, ונכון ש-‘יוקי צ’אן’ בעצמה כיוונה גבוה רק מעצם העובדה שקוראים לסדרה ‘יוקי צ’אן’ – אבל אולי, רק אולי, לא מדובר בסדרה כל-כך נוראית?

סורי, היא בינונית באופן מחריד.
הסדרה אולי מקושרת ל-‘הארוהי’, אך היא מתנהגת כמו K-ON לעניים. זו סדרה על קבוצה של חברי מועדון שיושבים ומדברים, מתאהבים, ואז מדברים עוד קצת. היא לא מצחיקה במיוחד, אין בה תובנות מעניינות על החיים, ההתנהגות של קיון ויוקי, שני הגיבורים, בנלית, והכי גרוע: אפילו את הפנסרביס לקחו מאתנו! אז עם מה נותרנו? כלום. ישנן קריצות לסדרת-האם, אך הן לא יותירו אף מעריץ עם ריר על החולצה.

צר לי לבשר לכם שגם הסגה בת 4 הפרקים (שמצדיקה סוף סוף את שם הסדרה) לא מצילה את המצב. אני לא אגיד על מה הסגה, אך היא מפתחת ציפיות בשני פרקיה הראשונים, מחזירה את הגלגל לאחור ומותירה את הצופים מאוכזבים. עד שסוף סוף קורה משהו מעניין, מסתבר שלא קורה דבר.

לוּ זו הייתה סדרה נוראית, לפחות היה על מה לצחוק. אך היא פושרת ביותר, לא גרועה מכדי שיזכרו אותה ולא טובה מספיק על מנת להותיר חותם. נפלתי במלכודת הדבש שהיא הציבה לי, צפיתי בכל 16 פרקיה, וכשאני מביט לאחור במסע המפרך הזה: אני מתקשה לעכל את הפואנטה. אולי כהארוהיסט פנאט הייתי עיוור לחלקיה הנהדרים של ‘יוקי צ’אן’. אך פעם אחר פעם נלחמתי עם עצמי לא לגלוש בסמארטפון בזמן צפייה. כשיצא פרק חדש לסדרה, ראיתי אותו כמעט-מיד רק כדי ‘לגמור עם זה כבר’. אם הייתי מרשה לעצמי לצבור שני פרקים, זה היה הופך לשלושה, ארבעה ובסופו של דבר לא הייתי מסיים את האנימה.

חבל שלא נתתי לפרקים האלה פשוט להיערם. הייתי מעדיף לצפות ב-“Death Golf”.


הטוב: לפחות הסרט של הארוהי נראה כעת עוד יותר טוב.
הרע: יריקה בפרצוף של המעריצים; לא עומדת בזכות עצמה.
והמכוער: לא יודע מה לגביכם, אבל ממש בא לי לצפות ב-“Death Golf”.

ציון במדד OK – סביר מינוס

The Disappearance of Nagato Yuki-chan | יפן, 2015 | סטודיו Satelight | דרמה, קומדיה רומנטית, אגרוף בבטן | 16 פרקים | טוֹמוֹקאזוּ סוּגיטָה [צ’אמבר מ-“Gargantia on the Verdurous Planet”], מינוֹרי צ’יהָארָה [קאורי מ-“Sound! Euphonium”], איָה היראנו [פאימן מ-“Gatchaman Crowds”] | במאי: ג’וניצ’י וָואדָה | יוצר מקורי: פוּיוֹ | יוצר יותר-מקורי: נאגארוּ טאניגָאוׂוה

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם