Summer Days with Coo

“אבא, ראית אי פעם דרקון?”
כן, פעם אחת כשהייתי צעיר. הייתה זו תקופת יובש, אז זקני השבט זימנו אותו כדי שיוריד גשם”.
“דרקונים הם מפחידים?”
“כן, הם מפחידים. אבל הם אלים אדיבים”.
“באמת?”

בשיחה זו נפתח הסרט “Summer Days with Coo” [ימי הקיץ עם קוּ]. השניות הבודדות הללו גרמו לי לחשוב על דרקונים. מה בעצם אני יודע על דרקונים? שום דבר, שכן מדובר ביצורים מיתולוגיים שאינם קיימים. אף אחד (שאינו משוגע או אחרי מרתון Skyrim) לא ראה דרקון מימיו, ולכן השיחה הקצרה הזו הייתה אבסורדית לחלוטין. איזה מין סרט מצפה לי בהמשך? את התשובה גיליתי כעבור שניה, כאשר זוג הדוברים התגלה בתור קאפה בוגר ובנו הקטן. מה בעצם אני יודע על קאפּוֹת? שום דבר, שכן מדובר ביצורים מיתולוגיים שאינם קיימים. אבל חי נפשי – הנה הם מולי על המסך: שני יצורים מיתולוגיים היושבים ומפטפטים על קיומם של יצורים מיתולוגיים אחרים.

ואלה רק 10 השניות הראשונות.

במשך השנים האחרונות שידעתי על קיומו של הסרט, בעצם לא היה לי שום מושג על מה הוא מדבר. במבט חטוף, הסרט נשמע כמו סרט ילדים על חברות אמיצה בין קאפה קטן לנער אנושי. אבל השיחה על הדרקונים לא הייתה הראשונה בשרשרת ההפתעות, ודקות ספורות אחר-כך, בתפנית דומה לזו של הסרט “במבי” (רק ברוטלית יותר), הבנתי שזה לא סרט ילדים ולא נעליים. ומצד שני, גם סרט למבוגרים הוא לא. מה הוא כן? שאלה יפה.

הסרט עוסק בכניסתו של אותו קאפה, קוּ שמו, למשפחה בטוקיו המודרנית, והתמודדותם עם האורח הלא צפוי. על אף אורכו של הסרט, 138 דקות, אפילו לא פעם אחת הוא מתעכב על סוגיות מיותרות או מאריך סצנות שלא לצורך. אפשר אפילו לחלק את העלילה למספר חלקים שכל אחד מהם הוא מיני-סרט בפני עצמו. סליחה – מיני-סרט טוב בפני עצמו. המשותף לכולם הוא קוּ, שהתנהגותו הנאיבית היא היא הפתח לכל ההרפתקאות שחווים הוא והילד קואיצ’י.

לא רק סצנות ברוטליות (*אהמ* עורב מתפוצץ *אהמ*) הן שהופכות את הסרט הזה לסרט שאינו לילדים, אלא גם הנושאים בהם הוא עוסק, ומוות ביניהם. ולא בדרכים עקיפות ומרומזות אה לה סרט פיקסאר, אלא כתמה ישירה. כמו כן, “Summer Days with Coo” הולך יד ביד עם הנוסחאות המוכרות בסרטים מסוג זה, אך הוא גם מנפץ את חלקן על הדרך. בכל סרט אחר, קוּ היה יצור שרק הילד קואיצ’י יודע עליו, אך במקרה שלנו כל המשפחה (כולל הכלב) מאמצים אותו לחיקם, עניין שבהמשך חוצה פרופורציות כשהוא פורץ את גבולות המשפחתיות. מלבד זאת, אותם ‘חלקים’ של הסרט מדמים את את הצפייה למרתון סרטים בליל שישי; פעם זה סרט מסעות, פעם דרמה-קומית אודות תלמיד וקאפה, פעם זה סרט על מערכת יחסים בין נער לנערה, ופעם סרט אודות חוויותיו של קאפה בעולם האמתי. אה כן, והכינו ממחטות.

אם אגיד שהסרט לא נגרר לקלישאות, יהיה זה שקר. ובכל זאת נפלתי פתי לכל אחד מהם (ולא שהיו רבים כאלה). הסרט הצליח להחזיר אותי שנים אחורה, כשצפיה בסרטים שכאלה לא לוותה במבט ציני. העובדה ש-“SDwC” לא תופסת מהצופה כמטומטם תרמה לכך רבות, ועל אף השימוש הנרחב באלמנטים קיטשיים – הסרט לא תמיד הולך לכיוונים הצפויים, זאת עד שבשלב מסוים (למכירי הסרט: הסצנה במגדל טוקיו) העלילה נהייתה כה סוראליסטית ואינטנסיבית עד שלא יכולתי להיות אדיש וציני כלפיה גם אם חיי היו תלויים בכך (מצד שני אם חיי באמת היו תלויים בכך, לא הייתי אדיש וציני לשום דבר).

אם הייתי יכול, הייתי חותך בערך רבע שעה, כי בכל זאת 138 דקות עבור סרט דרמה שכזה הם לא מעט. אבל (!) אפשר להבין ללבו של הבמאי ויוצר הסרט, קייצ’י הארה, שהשקיע בסרט את כל מרצו, וטבל לתוכו כל מה שהוא מצא לנכון שצריך להיות, זאת על מנת שהסרט יהפוך ליצירה השלמה שהוא אכן נהיה. הרי אם הייתם עושים שבעה ילדים, אך לשכנים והחברים שלכם יש מצב רוח רק לשישה, לא הייתם זורקים את הילד הפחות אהוב החוצה, נכון? (מי שהתשובה שלו אחרת, אנא שמרו אותה לעצמכם.) לכן לפני שאתם מתיישבים לצפות בסרט, רשמו מבעוד מועד תזכורת לגבי אורכו, אחרת בדיוק כשתחשבו שהוא אוטוטו יגמר – המסע בן השעה הנוספת עשוי להתיש אתכם.

כצפוי, הסרט יפהפה להפליא וראליסטי ביותר. בשלב מסוים סגנון האיור, עיצוב הדמויות והאווירה הכללית הזכירו לי את הסרט ‘Colorful‘, לכן לא הופתעתי לגלות לאחר הצפייה שקייצ’י הארה וצוותו עבדו על שני הסרטים. מה שכן הופתעתי לגלות זה שכתבתי עובדה זו בביקורת על Colorful. מעניין אם עלי לעבור בדיקת זיכרון? בכל מקרה, אני לא יודע אם זה מבחן הרלוונטיות, אבל מצאתי את עצמי נהנה יותר בצפייה ב-Coo מאשר ב-Colorful, שכן זו הראשונה מלנכולית פחות מזו השנייה, וגדולה יותר מהחיים, שלא לדבר על מרגשת יותר. שני הסרטים אגב זכו בתואר ‘סרט האנימציה של השנה’ בטקס השנתי של מאניצ’י, והיו מועמדים בקטגוריה זו בפרס האקדמיה ביפן (כל אחד בשנה בה הוקרן). אגב, לא הופעתי לגלות שקאייצ’י הארה וצוותו עבדו על שני הסרטים. מה שכן הופעתי לגלות זה שכתבתי עובדה זו בביקורת על Colorful. מעניין אם עלי לעבור בדיקת זיכרון?

שני המדבבים הראשיים, קאזאטו טומיזאווה [קוּ] וטאקאהירו יוקוקאווה [קואיצ’י] הם – כמו דמויותיהם – ילדים גם בחיים האמתיים, ואפילו לא כאלה שאפשר לכנות ‘כוכבים’. קאזאטו מאז דיבב רק את הגיבור ב-“Colorful”, ואילו טאקאהירו אמר שורה וחצי ב-“Summer Wars“. ובכל זאת, אפילו לא פעם אחת הרגשתי את חוסר ניסיונם, ולאחר הצפייה הופתעתי לגלות שמדובר בשני ילדים צעירים ולא נשים, בהן משתמשים לרוב עבור תפקידים של ילדים. אם חשבתם שעניין הרזומה הוא גימיק כמו של סטודיו ג’יבלי (שמשתמשים לעתים בכוכבים אנונימיים לתפקידים ראשיים, ובקאסט של מדבבים מפורסמים עבור דמויות המשנה) אז טעיתם; כמעט כל מדבבי הסרט אנונימיים לחלוטין, כאשר התלמידים בשכבה של קואיצ’י מדובבים על-ידי ילדים אמתיים, ומדבבי הוריו של קואיצ’י אנונימיים אף הם. למעשה, המדבב המקצועי היחיד בסרט הוא יושיטו יאסוהא [אָאוֹשי מ-קנשין] המדבב את הכלב (אל תשאלו, פשוט תראו). אם החיסכון במדבבים הוא מה שנדרש כדי להוציא לפועל את ההשקעה האדירה שבו, מי אני שאתלונן? וכמו שאמרתי, לא ניכרת שום חובבנות מצד אף אחד מהמדבבים. יתר על כן, יוצרי הסרט השקיעו רבות בפס הקול, שהוא אחד העשירים והיפים ביותר ששמעתי בזמן האחרון, זאת בזכות המלחין קיי וואקאקוסה שהלחין בעברו מספר רב של סרטים וסדרות (ובהם “אשתי תלמידת תיכון”, “היקארו נו גו”, “Blue Comet SPT Layzner”, סרטים של “שין צ’אן” ועוד).


אם הייתי יודע, לא הייתי מממתין 3 שנים כדי לצפות ב-“Summer Days with Coo”. מדובר ללא ספק באחד הסרטים הנהדרים, המרגשים, המצחיקים והמקסימים ביתר שקיימים. על אף שברובו הוא סרט לכל המשפחה, הסצנות הבודדות שאינן כאלה מונעות את הצפיה עבור קהלים צעירים יותר, מה שודאי גם מונע מהסרט להצליח. וחבל. אך ללא אותם חלקים עוצמתיים של מוות ואלימות (ועורב מתפוצץ), האפקט הסנטימנטלי היה מופחת בהרבה. כאלה הם החיים רבותי. עד כמה הם גורעים או לא עבור מי שסולד מדברים כאלה? ובכן, מי מכם ששרד את ‘קבר הגחליליות’, ‘Coo’ הוא משחק ילדים עבורכם. אם יש לכם למעלה משעתיים פנויות בלו”ז (ובואו נודה, יש לכם הרבה יותר מזה), תנו לסרט את ההזדמנות שמגיעה לו.

(Summer Days with Coo (Kappa no Kū to Natsuyasumi | יפן, 2007 | דרמה, קומדיה, על-טבעי, בולבול של קאפה | 138 דקות | Shin-Ei Animation | תסריט ובימוי: קייצ’י הארה (מסתבר שהוא ביים גם את Colorful)


לקריאה נוספת:
Colorful [ביקורת]

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם