עונת יולי 2018: סקירה מקוצרת

אמנם באוקטובר האחרון הפסקתי עם הסקירות הנרחבות של עונות השידור, כי אני אוהב מחבב את החיים שלי. עם זאת, הנה המלצות לדברים שהרמתי מרצוני  החופשי בעונת שידורי הקיץ שהחלה שבוע שעבר (כפי שעשיתי באפריל האחרון). 


Banana Fish

“יום נפלא לדגי הבננה” הוא סיפור טרגי שכתב ג’יי די סלינג’ר ועוסק (למיטב זכרוני) במלחמה, פוסט טראומה וחוסר רגישות ציבורי.

“Banana Fish” של סטודיו Mappa הוא על חבורת ניו-יורקרים שהולכים מכות.

אני מנסה להבין את העוף המוזר שהיא “Banana Fish”; המנגה המקורית הסתיימה ב-1994 אחרי 9 שנים ו-19 כרכים, ולא נראה כי מישהו הביע כלפיה איזושהי התעניינות בשני העשורים (וחצי) שחלפו מאז סיימה דרכה. אולם כמו “Parasyte“- הוחלט להוציא דפיברילטור ולהפיח בה חיים חדשים. יתכן והצלחתו היחסית (גם פה בארץ) של סרט הקולנוע “אחותנו הקטנה“, סרט אשר מבוסס על מנגה שכתבה (ועדיין כותבת) אקימי יושידה – מי שכתבה את “Banana Fish” – תרמה להחלטה להפיק את האנימה הלא-שגרתית הזו.

הסדרה עוסקת במנהיג כנופיה בן 17 בשם אָש, טיפוס חמום מוח שמקבל מאיש זר סם מסתורי, זאת רגע לפני שמת הזר בעודו ממלמל “בננה פיש”. בצירוף מקרים מדהים, שנים קודם לכן, באפגניסטן, אחיו הגדול של אש לקה בשיגעון זמני וירה בחבריו ליחידה, ומיד אחרי כן אמר “בננה פיש”. פה אש חשד.

לא עוברות דקות בטרם מתחיל מרדף אחר אש, בין אם בגלל בוס מאפיה שרוצה את הסם, חבר כנופיה שמעוניין להדיח את אש, המשטרה שלמרבה ההפתעה רוצה לעזור לאש, ועוד אנשים שנקלעו לסיטואציה – ובהם צלם עיתונות יפני שהגיע לראיין את אש.

ניו-יורק של “Banana Fish” היא לא ניו-יורק אלא  סטראוטיפ של ניו-יורק – אקימי יושידה ראתה כנראה סדרות וסרטים מערביים ולמדה מהם, ומהם בלבד, את מה שהיא יודעת על ניו-יורק: אחוז הבלונדינים גבוה משהיה בגרמניה הנאצית; אפרו אמריקאים מתנהגים כמו בקליפ של 50 סנט; לכולם שמות מגוחכים כמו “ג’נקינס”, “צ’רלי”, “סקיפ” ו-“דינו”, והבגדים, אוי הבגדים. יושידה אף הודתה כי עבור עיצוב הדמויות היא קיבלה השראה מאישים כמו ריבר פיניקס והאריסון פורד (שניהם גילמו אגב את אינדיאנה ג’ונס. לא יודע למה הייתי חייב לציין את זה).

כל זה הופך את “Banana Fish” למצחיקה באופן לא מכוון. במהלך שני פרקי הפתיחה קשה לקחת ברצינות את המאפיה, הכנופיות והשוטרים, ודאי כשמתרחשים דברים באופן רנדומלי. האנימה לא נותנת דקה להכיל את הנרטיב, ואירועים קורים לאש בלי שיש זמן להבין מי, מה ומו: הוא נבגד, הוא נרדף, הוא נחטף, הוא יורה, הוא מוכה, הוא מכה והוא מופלל – וכל זה ב-40 ומשהו דקות.

24 פרקים מתוכננים ל-“Banana Fish”, הסדרה הארוכה הראשונה של רצועת השידור האגדית Noitamina מאז 2011, לכן קשה להבין מדוע היא ממהרת כפי שהיא ממהרת. מצד שני, לעבד 19 ווליומים זו לא משימה פשוטה.

אמשיך עם “Banana Fish” רק כי אני אוהב את סטודיו Mappa והסדרה עצמה לא שגרתית, וכפי שכתבתי בביקורת על Megalo Box – מדובר בחלק מגל הנוסטלגיה לעשור שנות ה-90. עיבוד האנימה מעביר את העלילה לימינו, אך הסדרה נראית ומתנהגת כמו סדרת ניינטיז לכל דבר ועניין. אני רק מקווה שאצליח לקחת אותה ברצינות (במקרה הכי גרוע, הרווחנו קומדיה טובה).


Angolmois: Record of Mongol Invasion
[Angolmois: Genkō Kassen-ki]

קבוצת סמוראים מנסה להגן על יפן מפלישת המונגולים ב-1274.

זה כל הסיפור. מונגולים, סמוראים, מלחמה – מה עוד אתם צריכים? הסדרה מסופרת מנקודת מבטם של סמוראים-אסירים אשר מוגלים לאי טסושימה, אי שעומד בין יפן לקוריאה ודרכו צפויים המונגולים לעבור כדי לעשות שישו ושימחו ביפן.

במרכז קבוצת הסמוראים עומד ג’ינזאבורו (בדקתי. לא היה מישהו כזה), צעיר ומפקד לשעבר אשר אין לו מה להפסיד, ועל כן הוא מוכן לצאת ראש בראש אל מול עשרות אלפי המונגולים שנשלחו בפקודתו של קובלאי חאן.

קחו בחשבון כי הסדרה אלימה. מאוד אלימה. “Angolmois” היא בראש ובראשונה סדרת אקשן, וחובבי “Drifters” ירגישו בבית כי הן סגנון האנימציה והן הרעיון הכללי (דמויות היסטוריות שנלחמות זו בזו) דומים. היא לא באה לומר משהו על טבע האדם אלא בעיקר להראות ראשים שנפרדים בהפתעה מהגוף. אפילו בתור שיעור היסטוריה היא לא מי-יודע-מה כי אני כמעט בטוח שהמונגולים לא היו נינג’ות (למעשה לא היו נינג’ות באותה תקופה). אבל אם אתם בעלי קיבה לא רגישה ומחפשים כיף – “Angolmois” כאן בשבילכם.


Mr. Tonegawa: Middle Management Blues
[Chūkan Kanriroku Tonegawa]

הסדרה הבאה נועדה לכל מי שאי פעם עבד.

טונגאווה הוא יד ימינו של יו”ר תאגיד מפלצתי. אם אתם שואלים האם היו”ר מפלצתי או התאגיד – התשובה היא שניהם. את האנשים הללו (והתאגיד) פגשנו בסדרה הנהדרת “Kaiji” אודות אדם מן השורה אשר נקלע לחובות, וכדי שלא ישברו לו את הגפיים הוא מסכים להשתתף בטורניר חיים-או-מוות אשר כולל, בין היתר, הליכה על קרש בין שני גורדי שחקים וללא חבל הצלה – הכל להנאת האלפיון העליון.

סדרת הספין-אוף החדשה היא פריקוול ובו מתבקש טונגאווה ע”י הבוס הגדול ליצור טורניר חיים-או-מוות. טונגאווה אמנם לא פסיכופת כמו האחד שמשלם לו משכורת, אולם הוא מעוניין להתקדם בסולם הדרגות (וממילא סירוב לא בא בחשבון) ועל כן טונגאווה בונה צוות שאמוּן על הפקת הטורניר ה… מאתגר? כן, מאתגר.

אמנם הסדרה עוסקת באנשים שצריכים לחשוב כיצד יוצרים טורניר רצחני, אך היא מתנהלת כמו סדרה טיפוסית על סביבת עבודה ועל האיוולות שנלווית לכך. משעשע לראות את טונגאווה מנסה לזכור את שמות אנשי הצוות, בעיקר כשלכולם תחביב זהה (באולינג) וחליפה (עם משקפיים). כשמתחיל סיעור המוחין טונגאווה רוצה לדרבן את האנשים חסרי המעוף לזרוק רעיונות, אולם זה לא מתקדם כפי שציפה; אם אי פעם לקחתם חלק בעבודת צוות והרגשתם שאתם היחידים בחדר עם טיפת שכל – תרגישו ב-“Mr. Tonegawa” הזדהות.

אין צורך להכיר את “Kaiji” כדי לצפות בספין-אוף. יש אי-אילו רפרנסים שתחמיצו (כולל רפרנס ל-“Akagi” האגדית) אך לא מדובר בעניין מהותי. אם  כן צפיתם ב-“Kaiji” ויש לכם ציפיות גבוהות, ובכן – כדאי שתנמיכו אותן. זו לא סדרה על איש חסר מזל נגד המערכת ואין פה מקדחות-אוזניים, אבל היא לא מנסה להיות כמו “Kaiji” וזה בסדר.


Gintama: Silver Soul Arc 2
[Gintama: Shirogane no Tamashii-hen 2]

מגוחך לדבר על “Gintama” בשלב הזה של חייה, נכון? בעיקר כשעשיתי זאת לאורך ארבע ביקורות שונות. אם טרם התחלתם את מסע 300+ הפרקים הנהדרים של גינטמה – אני כבר לא יודע מה עוד עשוי לשכנע אתכם.


Attack on Titan: Season 3
[Shingeki no Kyojin]

אה רגע, העונה השלישית של “Attack on Titan” עולה רק ב-22 ביולי? 
טוב, אין לי הרבה מה לומר. אבל תהיו בטוחים שאצפה בה, אתלונן עליה ואהנה מכל רגע.


Yamishibai: Japanese Ghost Stories

עונה שישית לאנתולוגיית האימה הקצרה של TV Tokyo. למי שלא מכיר: בכל פרק סיפור אחר שינסה (דגש על  ינסה) להפחיד אתכם.

אני חייב להודות – העובדה ש-Yamishibai הגיעה רחוק כל-כך היא תעלומה בעיניי. העונה הראשונה היא היחידה שמפחידה, בעוד שאר העונות מביכות / משעממות / מצחיקות בטעות / שלושתן יחד. ניחא, מה אכפת לי? זה רק 5 דקות בשבוע.


עד כאן.
אני חושב שזה מספיק סדרות עבורי, בהתחשב בסדרות שעוד ממשיכות מהעונה הקודמת. עם זאת אני פתוח להמלצות, ואם יש סדרה שאתם חושבים שאני עשוי לאהוב – אל תתביישו להמליץ.

לקריאה נוספת
2 תגובות
  1. ארז אומר/ת

    ואף מילה על Hanebado? נכון שבדמינטון הוא גם לא כוס התה שלי אבל 2 הפרקים הצליחו לרצות עוד ועוד רק בזכות הקאסט הנהדר שמרגיש כל כך אותנטי שלא לדבר על הפאקינג אנימציה המרהיבה שגורמת לי לבלוע כל משחק בשקיקה. אז לכל שחיפש המלצה נוספת הנה לכם

    מעבר לזה העונה באמת לא מצטיירת כזאת שתביא לנו להיטים ורוב הסדרות נעות על הציר בין חביבות לסבבה. אני גם מנסה להבין מי נגד מי בבננה פיש אבל עד כה 2 הפרקים הראשונים מצליחים לסקרן אותי ולגרום לי לרצות לראות עוד, אני רק מקווה שבניגוד למנגה שאמרו לי שהיא ממש שונאן איי האנימה תוריד קצת את האספקט הזה ותיתן לנו קצת יותר במחלקת הדרמה והאקשן.

    אה כן, וגינטאמה כי גינטאמה תמיד מנצח

  2. idom אומר/ת

    עונה חדשה סוף סוף!

    תהיתי איך עונת הקיץ תוכל להתמודד מול עונת האביב, שהייתה העונה החזקה ביותר מזה כמה שנים. אבל העונה בכל זאת הצליחה להביא כמה סדרות מעניינות שאעקוב אחריהן (ולא נכללות ברשימה המצומצמת של רם).

    קודם כל, גראנד בלו. מדובר בעיבוד אנימה לאחת המנגות המצחיקות ביותר שקראתי, ובינתיים העיבוד נהדר לפי הפרק הראשון. אמנם נעשו כמה שינויים קטנים לחומר המקור כדי להתאים אותו לשידור טלוויזיוני, אבל מהות הבדיחות נשארה זהה והן עדיין קורעות. מי שרוצה קומדיית קיץ קלאסית על גברים משוגעים שחוגגים ושותים אלכוהול, ימצא את זה פה והרבה (אה, וזו בעצם סדרת צלילה. הזכרתי את זה?)

    קומדיה נוספת שהתאהבתי בה העונה היא Cells at Work. מדובר בקומדיה על התאים בגוף האדם בצורות מואנשות, ואיך הם מבצעים את תפקידיהם ומנסים למנוע מהגוף לקרוס. סדרה חביבה עם דמויות מקסימות, ואני די נהנה מהצפייה בה. היא לא עושה שום דבר מיוחד, אבל כל פרק כמה סצנות גורמות לי לחייך או לצחוק בקול, וזה כבר מספיק עבורי. מאוד מזכירה את אוסמוזיס ג’ונס (או את “היה היה גוף האדם”, אם אתם מעדיפים את זה חינוכי).

    והסדרה האחרונה שבטוח אעקוב אחריה היא העונה השלישית של אוברלורד. העונה השנייה הייתה נהדרת, אבל לא באמת ציפיתי לעונה שלישית ממאדהאוס. ובכל זאת, קיבלנו אותה, ובהפרש של חצי שנה בלבד. העונה ממשיכה ישירות מסוף העונה הקודמת ולפי קוראי הלייט נובל מצפים דברים נהדרים, אז אני כבר מתלהב. כבר עוזר שהפתיח הוא הטוב בסדרה.

    חוץ מהסדרות האלה יש עוד כמה דברים שאני רוצה לנסות, וכמובן שצריך להמשיך עם בוקוהירו הפנומנלית ובלאקלובר והפתיחים המדהימים שלה (אז מה עם הסדרה לא משהו נו).
    בסופו של דבר לא חושב שאדבוק ביותר מחמש סדרות, גם אם יש הרבה מעניין. אנצל את העונה הזאת להשלמות.
    כנראה שהיא לא תתעלה על עונת האביב, אבל היא לא עונה גרועה. השנה הזו היא בהחלט שנה נהדרת לאנימה.

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם