Stand By Me Doraemon

היכרותי עם דוראמון מתחילה ומסתיימת בחמישה-שישה פרקים שראיתי בטלוויזיה לפני שנים רבות. מאז שנות ה-70 ראתה סדרת האנימה 3 איטרציות, כשהארוכה שבהן (1979-2005) נמשכה 1787 פרקים. הרימייק שהחל ב-2005 לא עצר את הרכבת הדוהרת: הסדרה החדשה (“חדשה”, עאלק. היא כבר בת 10) משודרת במליינת’לפים מדינות, וכמעט אין ילד בפלנטה שלא מכיר את החתול-רובוט הכחול מהעתיד. השבוע, יותר מארבע עשורים אחרי שעלתה האנימה, התיישבתי לראשונה בחיי לצפות בסרט חדש של דוראמון.

מאז 1980, אין ביפן סיכום שנה קולנועי שלא מכיל את החתול הכחול (ואתם חשבתם שפוקימון מגזימים). תחזירו את הבדידים למגירה, מדובר נכון להיום ב-35 סרטים! אז מדוע, לכל השדים, בחרתי להתחיל עם דוראמון דווקא עכשיו?

כי הסרט החדש הוא ריבוט.

“Stand By Me Doraemon” הוא סרט ה-CGI היחיד בסדרה, ומעבד את שבעת הווליומים הראשונים של המנגה, זאת כמובן עם התאמה לדור חדש של צופים. אבל זה לא כל מה שהוא: מדובר בשיר אהבה לצופי דוראמון לאורך השנים, ומכיל קריצות רבות לסדרה. ומי שלא מכיר את דוראמון לעומק, כמוני, יגלה סרט אנימציה מקסים בסטנדרטים של פיקסאר.

נוביטה – ילד לוזר בכיתה ד’ – אולי נראה כמו חנון, אולם הוא התלמיד הגרוע בבית-ספרו. אין מה לדבר על ספורט, כיוון שכדור הוא לא מסוגל להחזיק מבלי להפיל אותו. נוביטה הוא גם עצלן וחסר אמביציות: אין יום בו הוא לא מאחר ללימודים, לכן הצקות מבריונים הם כבר עניין שבשגרה עבורו. בחיים האומללים הללו צופה הבן-של-הנין של נוביטה מהמאה ה-22. חייו של נוביטה בעתיד נהיים גרועים אף יותר ומובילים גם את צאצאיו לחיות בעוני. לכן שולח הנין עזרה מהעתיד על מנת שנוביטה יחיה חיים מאושרים, ובכך ישתנה הגורל המצער של השושלת.

עזרה זו מגיעה בדמות דוראמון, רובוט-חתול שלא לגמרי שמח מהעובדה שהוא תקוע בעבר עם ילד כאפות.

בעזרת תקציב של 35 מליון דולר נכנס הפרנצ’ייז למגרש של הגדולים: ליגת הבלוקבאסטרים האיכותיים. לא מאמינים לי? הייתי עושה העתק/הדבק לרשימת המדינות בהן הסרט הופץ בקולנוע, אבל אז הביקורת תהיה ארוכה פי 2 מהרגיל. זו הסיבה שציפיות רבות נתלו בסרט: מעריצים ותיקים נכנסו לקולנוע בתקווה שהסרט לא יחרבן על זיכרונות ילדותם, וצופים חדשים קיוו לסרט אנימציה חביב, כזה שלא יותיר אותם מבולבלים מרוב רפרנסים. כל במאי ותסריטאי היה קורס תחת עומס התקוות. הרי זה לא סתם עוד סרט בו נוביטה ודוראמון נשלחים לחלל או חוזרים לתקופת הדינוזאורים – זה סרט שנכנס לשורשיו של מותג גדול. לכן אם יש מישהו שמסוגל לעשות את העבודה, זה הבמאי והתסריטאי טאקאשי יאמאזאקי, שכבר עשה דבר דומה ל-Space Battleship Yamato (בלייב אקשן) ובקרוב תראו אותו מחולל נסים דומים בסרטים של Parasyte.

Stand By Me Doraemon מחולק למספר מערכות באופן ברור. אפשר אפילו להגיד שמדובר במקבץ של פרקי טלוויזיה מאוגדים ל-90 דקות. בכל פעם שמצליחים נוביטה ודוראמון להתגבר על מכשול א’, מגיע מכשול ב’ שמחזיר את נוביטה אחורה בהתקדמות שעבר. אך מה שיפה הוא שהסיפור לא חוזר על עצמו: בעוד שתחילת הסרט מסתמך על גאדג’טים מטורפים (פרופלור אישי, דלת בסגנון פורטל ואפילו מכונת אהבה… לסרטי ילדים ביפן יש סטנדרטים משונים), חלקו המאוחר יותר הופך את נוביטה לעצמאי. הגאדג’טים עדיין בסביבה, אך הם בעיקר תפאורה.

מדובר, בין היתר, בסרט מסע בזמן. לא רק כי דוראמון נשלח לעבר, אלא כי הוא ונוביטה זוכים לבקר בעתיד. פה ניכר שמדובר בסרט לילדים: אין שום מילות אזהרה או תיאוריות כיצד המסע בזמן עשוי להשתבש. נוביטה רוצה לבקר בעתיד הקרוב, אז נוביטה מבקר בעתיד הקרוב. השלכות? תשאירו אותם לסרטי “בחזרה לעתיד”. מלכתחילה לא הבנתי איך שינוי הגורל של נוביטה יוביל לתוצאה טובה יותר עבור הנין הזה שלו, כי קרוב לוודאי שאותו נין פשוט לא ייוולד, אבל ילדים בני 10 לא צריכים לחשוב על דברים כאלה. לכן הסרט משתעשע עם מסע בזמן וגאג’טים מסוכנים כאוות נפשו. המערכה שמתרחשת בעתיד היא ללא ספק הפסגה הויזואלית של הסרט: העתיד על-פי דוראמון הוא מרהיב ומדהים ואתם רוצים להיות חלק ממנו. הסצנה בה נוביטה מתעופף בעיר ואנחנו רואים זאת גם מגוף ראשון היא אחת הסצנות המרהיבות שיצא לי לראות בסרט אנימציה כלשהו, והיום בו תהיה לי אפשרות לצפות בסרט עם קסדת Oculus Rift יהיה אחד הימים המאושרים בחיי.

דבר אחד אבל לא ברור לי: העתיד שהשניים מבקרים בו הוא 14 שנה קדימה. הסרט יוצא מנקודת הנחה שתוך 14 שנים, מכוניות (ואפילו רכבות) מעופפות יהיו חלק מהשגרה. שוב, אני לא אמור לחשוב כל-כך הרבה בסרט על רובוט-חתול שנשלח מהעתיד כדי לעזור לילד עם שיעורי חשבון, אבל הנה הקאץ: ההווה של הסרט הוא שנת 2004! סרט שיצא לאקרנים לפני חצי שנה יוצא מנקודת הנחה שנוף כמו זה יהיה זמין בתוך 3 שנים.

בסדר, חוזרים לנקודת מבט תמימה. 

הסרט מצחיק. זה נכון עבור רוב סרטי האנימציה בעולם, אבל אני מחויב להדגיש שהסרט הזה ממש מצחיק. רוב הבדיחות מגיעות באדיבות הגאדג’טים של דוראמון, אך גם הדינמיקה בין השניים תורמת לאווירה הקומית המוצלחת. אך האם סיפור טוב וצחוקים הם כל מה שיש לסרט החשוב והגדול הזה להציע? כמו שאמרתי, תקוות רבות נתלו על כתפיו של טאקאשי יאמאזאקי. הייתכן שבשל כך לא לקח יאמאזאקי סיכונים בעלילה?

חס וחלילה. תנו לבחור קצת קרדיט.

בסקר שנערך ופורסם כמעט בכל כתבה שעוסקת ב-Stand By Me Doraemon נטען ש-88.4% מצופיו בכו במהלכו (ולא כי הסרט גרוע, כי הוא ממש לא). וקבלו את זה: רק 20% מהצופים היו ילדים. במילים אחרות: סדרני קולנוע ברחבי יפן (והעולם) נאלצו לפרנסתם לנגב דמעות של מבוגרים מרצפת אולמות הקולנוע. הטריילר המוצלח הוא רק הסיבה המשנית בזכותה בחרתי לצפות בסרט, כיוון שהסקר הוא הסיבה העיקרית. ידעתי כי ברגע שאומרים לי שאני אמור לבכות ממשהו, מרוב ציפיות בסוף לא אבכה. חוץ מזה, ההיכרות שלי עם דוראמון היא מינימלית ולכן אין סיכוי לאימפקט רגשי עבור מישהו כמוני. בידיעה ברורה שאין שום מצב בעולם שאזיל דמעה בסרט, התיישבתי לצפות בו.

And I cried. I cried like a little Bitch.

יש בסרט יותר מרגע אחד בו הייתי בטוח שעכשיו צריך לבכות. בסופו של דבר, לאחר מצבור רגעים סנטימנטליים ודרמה חוצבת לב, הגיעו גם הדמעות. זה לא היה מתוכנן, ואני לא יכול להבטיח שזה יקרה גם לכם, אבל הסרט בהחלט עומד ברף כל הציפיות.

נכון שלא תמיד הוא מושלם. אפילו ביחס לסרט ילדים, יש בו חלקים שקשה להשעות בהם את הספק. אך בתמונה הכוללת, זהו אחד הסרטים המצחיקים והמרגשים שיצא לי לראות, כולל קווי עלילה למבוגרים בלבד. מאז “צעצוע של סיפור 3” לא בכיתי כך בסרט מצויר, ואנימציית ה-CGI מוכיחה שיפן לא מזדנבת מאחורי ארה”ב בתחום. בין אם ראיתם את הסדרה או מעולם לא שמעתם עליה – Stand By Me Doraemon מהווה בית חם עבור כולם. זהו אחד מסרטי האנימה שאתם לא יכולים להרשות לעצמכם להחמיץ.


הטוב: הפקה איכותית; דמויות נהדרות; הומור משובח; סוחט דמעות (מילולית); מתאים לחדשים ולוותיקים.
הרע: לא ידידותי למי שאוהב לחשוב לעומק על תיאוריות מסע בזמן.
והמכוער: ילדים בני 10 עם יותר דילמות רומנטיות ממה שלי אי פעם היה.

ציון במדד OK – סביר פלוס פלוס פלוס

Stand By Me Doraemon | יפן, 2014 | 95 דקות | Robot Communications, Shin-Ei Animation | קומדיה, דרמה, מד”ב, טרמינייטור-מון | וואסאבי מיזוטה, מגומי אוהרה, יומי קאקאזו, טומוקאזו סקי, סובּארו קימורה | בימוי ותסריט: טאקאשי יאמאזאקי [“Space Battleship Yamato”] | יוצרים מקוריים: פוג’יקו פוג’יאו

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם