ספיד רייסר / Speed Racer (לייב אקשן)

כאשר הכריזו לפני שנים ספורות על הפקת לייב אקשן הוליוודי לסדרת האנימה “ספיד רייסר” [Speed Racer], הרבה גבות הורמו, בעיקר מפני שסדרת האנימה ידועה רק בקרב אנשים שהיום מאבדים שיער. אבל אל חשש, כי את הפרוייקט הרי מפיצים אולפני וורנר, מי שיודעים דבר או שניים על סרטים עתירי תקציב. את כס הבמאי תפסו האחים ואשובסקי, האחראים לטרילוגיית “מטריקס”, ועם תקציב של 120 מיליון דולר הפרוייקט עלה על מסלול המרוצים. אז מה לכל השדים התפקשש? הכל.

גיבור הסרט הוא ספיד [Speed], נער בן 18 שאיבד את אחיו הגדול רקס [Rex] לפני מספר שנים בתאונת מירוץ, זאת אחרי שהאח מכר את עצמו לספונסר מירוצים ענק. אם יש דבר אחד שבהוליווד אוהבים, זה לשנוא קרטלים גדולים כמו עצמם (לכו תבינו). כיום ספיד הוא נהג מרוצים בפני עצמו, כשמשפחתו תומכת בו ומספקת לו את כל הציוד לו הוא זקוק. אלא שאז נכנס ספונסר גדול לתמונה ורוצה את ספיד אצלו…מה המניע המסתורי לכך? האם הוא יסכים? התשובות לכל זה ברורות.

החלק הבולט ביותר בספיד רייסר הוא האמצעי הויזואלי. כל האפקטים בסרט אמורים לתת לו תחושה של ‘אנימה אמיתית’, רק שבשלב מסויים זה כואב לעיניים, מציק והאמת…די מכוער. עולם הסרט מעוצב בסגנון רטרו-עתידי, עם אמירה של “תראו, אנחנו חדשניים ומודרניים אבל נאמנים לשורשים”. אבל בעוד החלק הזה הוא נסבל יחסית, מה שמפיל את “ספיד רייסר” לטמיון היא העלילה. הקונספט של הסרט זהה אחד לאחד לסרטי המשפחה שרואים בשבתות אחר הצהריים בערוץ הולמרק, רק עם תקציב מנופח.

מירוצי המכוניות סוריאליסטיים ביותר, ונראים בערך כך: מכונית מוציאה מקדח מהגלגלים ומנסה לפנצ’ר מכונית שניה, מכונית שניה מוציאה מגן פלדה מיוחד וחותכת בחזרה את המכונית הראשונה, מכונית ראשונה מזנקת באוויר ומוציאה פצצות מרגמה, מכונית שניה משתמשת בניטרו ומאיצה, כשהיא מותירה אחריה מלכודת שמן. זה הכל יופי טופי והאמת מהנה למדי לפעמים, אלא שהבעיה היא כאשר אין מירוץ שכזה ואז צריך לסבול את הדמויות. הדמויות בסרט מעצבנות, כשהבולט מכולם (ויסכימו איתי כל מי שצפו בסרט) הוא אחיו הקטן של ספיד.

אם עד עכשיו היה שם רע לילדים קטנים ומעצבנים בסרטי קולנוע, הרי שהוא מציב להם רף חדש. הילד גרם לי לעשות משהו שלא חשבתי שאני אעשה: לחבב את דקוטה פנינג ומקולי קולקין (בימים שלו כילד לא מסטול). כל גיחה שלו ושל הקוף המעצבן על המסך גררו ממני קריאות תסכול, עד שבשלב מסויים העדפתי להריץ קדימה את כל החלקים בהם הוא פתח את הפה (אלא שאז נזכרתי שאני צופה בסרט בשידור טלוויזיה רגיל ונאלצתי לסבול בשקט). גם המשפחה האמריקאית-פולנית של ספיד לא יותר טובה מהמשפחות האמריקאיות המלוקקות שרואים במרבית הסרטים, ואני יודע שההתנהגות שלהם נובעת מסגנון הרטרו של הסרט, אבל כמה אפשר? אני מזדהה עם רקס שהחליט לנטוש אותם, בהחלט אפשר להבין אותו.

את העלילה ניתן לקרוא מקילומטרים, אבל אני כן אודה שהיו לספיד רייסר מספר קטן (קטן מאוד, פצפון) של רגעים חביבים. כריסטינה ריצ’י בתפקיד טריקסי [Trixie], החברה של ספיד, דואגת לתקן את הקטסטרופה שמותיר אחריו האח של ספיד. מירוצי המכוניות ברוטליים ומגניבים ומשכיחים לרגע שיש מאחוריהם עלילה דבילית. גם הקרבות (יש פה נינג’ה!) לעתים כל-כך מטומטמים שהם טובים, ובאמת שאין צורך לקחת אותם ברצינות. שיר הנושא של הסרט, “GO, Speed Racer, GO”, הוא עיבוד מחודש עם חלקים מסדרת האנימה, והאמת…שיר לא רע בפני עצמו, סיום מתקתק לסרט מר.

“ספיד רייסר” יכול היה להיות סרט טוב אם רק הייתה לו עלילה פחות מטומטמת, היו מחליפים את מרבית השחקנים והסגנון הויזואלי לא היה זועק “הצילוווו”. הסרט לא עושה צדק עם תעשיית האנימה – אני מפחד לדעת מה יחשבו צופים תמימים שיפתחו דעה סטראוטיפית על אנימה רק כי הסרט מטומטם. מי שיבוא עם מינימום ציפיות וגרסת DVD אותה ניתן להריץ קדימה בחלקים מעצבנים, עשוי לסבול פחות. “ספיד רייסר” גורם ללייב אקשן של דרגון בול להיראות קצת יותר טוב, אבל לפחות הוא עדיין רחוק מהזוועה שנעשתה לגוקו וחבריו.


הטוב: המירוצים מספקים (קצת) הנאה, שיר נושא טוב.
הרע: עלילה מטומטמת.
הרע: דמויות מעצבנות.
הרע: במיוחד האח הקטן.
הרע: הסגנון הויזואלי מעיק לעיניים.
הרע: האח הקטן באמת מעצבן.
הרע: אבל כאילו…ממש מעצבן.
והמכוער: הוא לא רק מעצבן, הוא גם מכוער.

ציון OK – סביר מינוס מינוס

Speed Racer / ספיד רייסר | ארה”ב 2008 | 135 דקות של גיהנום | אקשן, מירוצי מכוניות, רוע לב | הפצה: אולפני וורנר | אמיל הירש, כריסטינה ריצ’י, מת’יו פוקס (כן, ההוא מאבודים) | בימוי: אנדי ולארי ואשובסקי

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם