Space Dandy

Space Dandy היא לא סדרה שניתן לבקר כמכלול. לאורך 26 פרקיה תראו 26 סרטים קצרים בני 20 דקות, כולם מז’אנרים וסגנונות אנימציה אחרים ולכולם קצב שונה. המכנה המשותף הוא דאנדי, אדם מגניב שהיחיד שחושב כך זה הוא עצמו. דאנדי משוטט בחללית שלו ומקווה לגלות חייזרים נדירים ולהרוויח עליהם כסף. הוא מלווה ב-QT, שואב אבק אינטליגנטי, ומיאו, ספק-חייזר ספק-חתול. אחריהם רודפת – ללא ידיעתם – אימפריה מרושעת שרוצה ללכוד את דאנדי, אלוהים יודע למה.

סדרת האנימה הזו היא למעשה מעוז ליצירתיות. סטודיו Bones נתנו יד חופשית לאנימטורים שלהם לעשות כרצונם, ללא שום הגבלה. כך יצא ששמות גדולים תרמו את חלקם לפרקים בסדרה. קיושיטה אושימה למשל כתב, ביים ואייר פרק שלם לבדו (!) במה שנראה כאגדה מספר ילדים ישן וקריפי (“The Big Fish is Huge, Baby“, פרק 18). הזדמנות דומה קיבל מאסא’אקי יוּאָסה [“Ping Pong”] באחד מפרקי הביזאר הגדולים שידע עולם האנימה [“Slow and Steady Wins the Race, Baby“, פרק 16). במידה ותציגו זוג רנדומלי של פרקים למישהו שלא מכיר את Space Dandy, הוא עשוי לחשוב שמדובר בסדרות שונות.

הסדרה אקספרימנטלית לא רק באנימציה, אגב. דווקא בתור סדרת קומדיה, Space Dandy יודעת לנגן על מיתרי העצב. יש בסדרה כמה מהפרקים מהעצובים ביותר שראיתי במהלך השנה האחרונה. הפרק בו QT מתאהב [“Even Vacuum Cleaners Fall in Love, Baby“, פרק 13] או הפרק שעוסק במוות [“A World with No Sadness, Baby“, פרק 21] לא יותירו בכם עין יבשה.

בואו נדבר על המוזיקה: Space Dandy בחלקה היא סדרה מוזיקלית. האחראי על הפרויקט, שיניצ’ירו וואטנאבי [Cowboy Bebop, Samurai Champloo], ידוע כאדם מוזיקלי שלא מתפשר על פס-קול טוב בסדרות שלו. לכן זו לא הפתעה ש-Space Dandy מכילה פרקים שהם כולם על טהרת המוזיקה. אחד הפרקים למשל נעשה בסגנון High School Musical ובו דאנדי וצוותו מגיעים לתיכון בו הפופולריות נקבעת לפי נאמברים מוזיקליים [“The Transfer Student is Dandy, Baby“, פרק 17]; בפרק אחר מקים דאנדי להקה עם גיטריסט מסתורי בשם ג’וני [“Rock ‘n’ Roll Dandy, Baby“, פרק 20]. הפרק הזה לוכד היטב את סגנון סרטי האינדי אודות להקות מתוסכלות, ואפילו מזכיר את BECK; אחרי ששרו ואחרי שניגנו, צריך גם לרקוד: בפרק שהוא כולו מחווה ל-‘גריז’, ‘ריקוד מושחת’ ודומיהם [“We’re All Fools, So Let’s All Dance, Baby“, פרק 22] נכנס דאנדי לגרוּב ומתחיל לזוז לפי קצב הדיסקו.

ברובה זו סדרה של Hit and Miss. היופי של האנימה הוא חוסר הידיעה המוחלט לגבי מה שמצפה לנו בדקות הקרובות, ולפעמים ההפתעה היא נעימה ולפעמים יש פרקים שמסתיימים ב-‘מה? זה הכל?’. פרק כמו האחד בו דאנדי ומיאו מגיעים לכוכב שמאוכלס על-ידי צמחים [“Plants Are Living Things, Too, Baby“, פרק 9] השאיר אותי רדום כמעט לכל אורכו. ובכל זאת, יחס ההחמצות הוא נמוך מאוד: רוב פרקי הסדרה מותירים אחריהם טעם טוב, וזה כולל את הפרקים השקטים. זכור לטובה הוא הפרק בו מגיעים דאנדי וחבריו לכוכב הבית של מיאו [“There’s Always Tomorrow, Baby“, פרק 10] ונתקעים בלולאת זמן. הפרק הזה הוא כנראה הדבר הכי קרוב שיש בסדרה ל-Slice of Life. פרק שקט נוסף, אבל מסיבות שונות לחלוטין, הוא הפרק בו תושבי היקום נהיים זומבים [“Sometimes You Can’t Live with Dying, Baby“, פרק 4].


Space Dandy לא מציבה לעצמה שום מחסום. היצירתיות פורצת דרך והסדרה עושה שימוש חכם בשילוב בין מדע למדע בדיוני. יש בסדרה סצנות כה מרהיבות עד שנזכרתי מחדש בכוחה של האנימציה. אני רק יכול לקוות שיותר סדרות ילכו בדרך הזו ויאפשרו חופש מוחלטת. אנחנו חיים בתקופה בה סדרות אנימה עובדות לפי נוסחאות ולא מצליחות לפרוץ את רף השגרה בשל הגבלות, או פשוט כי ‘זה לא פופולרי’. ל-Dandy לא אכפת מפופולריות: רעיונות מעניינים פורחים בה. ניתן רק לקוות שעוד סדרות אנימה ילכו בדרכה.


הטוב: כמו ביצת קינדר, אי אפשר לדעת מה תקבל בכל פרק.
הרע: ובכן, לא כל ההפתעות של קינדר שוות.
והמכוער: אני כן חושב שדאנדי מגניב והלוואי והייתי גזעי כמוהו.

ציון במדד OK – סביר פלוס פלוס

Space Dandy | יפן, 2014 | 26 פרקים | סטודיו Bones | קומדיה, מד”ב, פנטזיה, דרמה, אקשן, בייבי | ג’וּניצ’י סוּוואבּה [אָאוֹמינה מ-“Kuroko’s Basketball”], אוּקי סאטאקה [סתם מישהי], הירוֹיוּקי יוֹשינוֹ [יוסקה “בּוֹסוּן” פוּג’יסאקי מ-“SKET Dance”] | הורה מפקח: שיניצ’ירו וואטאנאבי [“Cowboy Bebop”]

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם