(Space Brothers (Live Action

“צעד קטן לאדם”

מוטה והיביטו נאנבה הם זוג אחים שנשבעו להגיע לחלל לכשיגדלו, זאת בעקבות מפגש עם מה שנראה כמו צלחת מעופפת. שנים לאחר מכן, בשנת 2025, רק אחד מהם בדרך להגשים את החלום. היביטו – האח הצעיר – נמצא רגע לפני טיסתו הראשונה לירח, טיסה שתהפוך אותו לאדם הצעיר ביותר שידרוך על הלווין הטבעי שלנו וגם היפני הראשון שיגיע להישג זה. ריספקט. מוטה, מהצד השני, לא קרוב להגיע לירח; הוא לא עשה כלום חוץ מאיזה תואר שלישי ועבודה כמהנדס כלי-רכב בתאגיד מוטורי. לאחר תקרית לא נעימה בעבודה בה הבוס של מוטה יורד על היביטו ומזלזל בהישגיו, יוצא מוטה להגנתו של אחיו הצעיר ומספר לבוס שלו מדוע – לפי דעתו – הוא טועה, זאת על-ידי נגיחה לבית החזה. מוטה מפוטר במקום.

היביטו מנצל את ההזדמנות לשלוח למוטה הזמנה למבחני מיון לסוכנות החלל היפנית, או בקיצור: Jaxa.

סדרת האנימה נמצאת בדרכה לסגור מעגל של 52 פרקים (עם אפשרות ליותר), כאשר נכון לכתיבת שורות אלו היא נמצאת בפרק 41. כמה מהעלילה הסרט מכסה? ובכן, את כולה. יש מי שיקראו לזה הישג מרשים, ויש מי שיגידו שמדובר באמביציה שירדה לטמיון. הדגש באנימה הוא לא המטרה – שבמקרה הזה היא לראות את מוטה בחליפת אסטרונאוט – אלא הדרך: משלב המבחנים — לשלב הראיונות — לשלב המבדקים הפיזיים — לשלב המבחן הראשי — לשלב הראיון הסופי — לשלב המבחן הסודי. מאות מועמדים מצטמצמים לבודדים בלבד. זוהי המהות של “Space Brothers” – עלילה שמתקדמת לאט ושמה את הדגש על הדרמה ויחסי האנוש.

הסרט, לעומת זאת, מתפקד כריקאפ מושקע במיוחד; פרקים 1 עד +40 מועברים בשעתיים וקצת של עלילה עם לא מעט קיצוצים כואבים על הדרך. הסרט של “Space Brothers” לא פה בשביל להראות את הדרך, אלא בשביל התוצאה סופית. מי שלא מכיר את העלילה המקורית ויבוא לסרט ללא שום ידע מקדים, ישים לזה לב בכל זאת; הסרט ממהר לסמן וי ולעבור לנקודה העלילתית הבאה. גם האנימה אגב לא חפה מכל פשע, אותה עלילה של 52 פרקים יכולה הייתה בקלות להצטמצם ל-37 ואפילו פחות. ישנם פרקים שלא מתרחשים בהם כלום, אך בזה כל היופי: הסבלנות שמשקיעים הצופים משתלמת בסופו של דבר. כאשר מוטה או מישהו מחבריו מתגברים על מכשול כזה או אחר, אני בתור צופה לא יכול למחוק את החיוך הדבילי מהפנים שלי. הדרך הארוכה שעברתי עם אותה דמות מגבירה את תחושת הסולידריות שלי עמה ברמות שקשה להסביר בטקסט. לסרט אין את היופי הזה, בטח שלא כלפי דמויות המשנה שבמקרה הזה הן לא יותר מפלקט. אחת מגיבורות הסדרה למשל היא סריקה, צעירה שחולמת להגיע לתחנת החלל הבינלאומית (ISS) כדי לפתח שם תרופה לאותו סוג הסרטן שהרג את אביה. אפילו שהיא לא הדמות הראשית, ניתן להרגיש כי יש בסדרה התמקדות בתהליך המדורג שהיא עוברת לצורך הגשמת החלום, ממש עד לנקודה בה אפילו בכיתי קצת. והנה לכם גרסת הסרט: “אה. למה אני רוצה להיות אסטרונאוטית? בשביל לפתח תרופה למחלה שהרגה את אבא שלי”. וזהו. סיפור הרקע שלה מתחיל ונגמר באותה נשימה.

זה משאיר אותנו עם הסיפור של מוטה והיביטו. אי אפשר לבקש כי בשעתיים של עלילה מוטה יעבור את אותו תהליך שהוא עובר בעשרים שעות, אך כן אפשר היה לבקש מבנה אחר לסרט. יש לא מעט קיצוצים כואבים בסרט, אבל רוב הסגות המרכזיות עדיין שם, אלא שהן פשוט הרבה יותר קצרות. אפשר היה במקום זאת למחוק סגות ולהתרכז יותר בעלילה בודדת. ממילא מצטלם בימים אלה סרט המשך. אפשר היה להאריך את סגת הסרטים ובכך להתמקד יותר בפיתוח האישי של מוטה.

עכשיו, כאשר הוצאתי הכל מהסיסטם, בואו אספר לכם למה בכל זאת מדובר בסרט טוב.
קודם כל מדובר בסרט היפני המושקע ביותר שיצא לי לראות. חלקים רבים ממנו אפילו צולמו ב-‘מרכז החלל קנדי’. בעצם עזבו את קנדי, לסרט יש הופעת אורח מאוד מרשימה: באז אולדרין בכבודו ובעצמו. גם לאנימה יש מסורת של הופעות אורח של אסטרונאוטים אמיתיים שמדבבים את עצמם, כולל שבירת שיא גינס – הדיבוב הראשון לסדרה או סרט שהתבצע מהחלל. נחמד לראות שהלייב אקשן לא הזדנב מאחור בתחום זה.

מעבר לכך, הסרט אולי נראה כמו ריקאפ, אבל ריקאפ נאמן מאוד: כמעט כל הדמויות נראות כמו מקבילותיהן מהמנגה, כולל מוטה והאפרו שלו (ואפילו זיפי השפם). ההישג המרשים ביותר הוא אפוֹ. אפו (על שם משימת החלל “אפולו”) הוא כלב השייך להיביטו, ואחרי הטיסה שלו לירח עובר למוטה. לרוב לא מדובר בהישג כזה מרשים להשיג כלב אמיתי שנראה כמו כלב מצויר, בתנאי שהכלב הזה הוא לא סקובי-דו או משהו. אלא שלאפו המקורי יש אופי מיוחד, אופי שעובר היטב גם לגרסת הכלב-האמיתי. אפילו סימן הפרווה הייחודי שלו בצורת לב הועבר בשלמותו. עכשיו כשאני חושב על זה, אני מקווה שהם לא קעקעו את הכלב המסכן בשביל זה.

המקור מלווה לעתים בפלשבקים מתקופת ילדותם של שני האחים. למרות שלא כל הפלשבקים פה (אפילו לא אחוז), נעשתה עבודה מצוינת בכל הנוגע אליהם. מעטים השחקנים היפנים שמשחקים טוב, ומעטים אף יותר השחקנים-הילדים היפנים שמשחקים באופן סביר. הכימיה בין שני השחקנים של צ’יבי-מוטה וצ’יבי-היביטו היא על גבול השלמות, כמעט והאמנתי שמדובר באחים גם במציאות (בדקתי. הם לא). החלקים היחידים בסרט שכן מורגשים טבעיים ולא נמהרים הם אותם פלשבקים מצוינים ששומרים על רוח העלילה. 

כל הסצנות שכן חופפות בין הסרט למקור, נאמנות כמעט אחד לאחד: מהדיאלוגים ועד העיצוב של הסט. כיוון שהאנימציה של האנימה היא… ובכן, סבירה ותו לא… זה מזכה אוטומטית את הסרט במדליה על המראה שלו. גם בלי השוואה לאנימה, הלייב אקשן נראה פשוט נהדר – ממעט הסרטים שיצא לי לראות בהם יש ירח (“אפולו 13”, “איירון סקיי”), “Space Brothers” מנצח בקטגוריית האמינות. הטופוגרפיה של הירח נראית מציאותית ומרשימה ביותר. באנימה ובמנגה נאלצים הגיבורים להסביר כיצד על הירח ישנה אשליה של מרחק כיוון שאין שם אטמוספרה: עצמים מרוחקים עשויים להראות קרובים יותר ממה שהם, ולהפך. בסרט לעומת זאת הגיבורים לא מסבירים משהו כזה, פשוט כי אין צורך: המצלמה עושה יופי של עבודה. לסרט יש שוטים מרהיבים ומהפנטים ביופיים, ולא רק על הירח, גם על כדור-הארץ (ובמקרה בודד ומרשים: של כדור-הארץ עצמו).

הסרט ממשיך את המסורת בה אומנים מערביים מבצעים את שירי הנושא. במקרה הזה, קולדפליי תרמו את שירם “Every Teardrop Is a Waterfall”, אותו שיר שגם מלווה את הטריילר הערוך למשעי של הסרט (אזהרה: מלא ספויילרים). מלבדם, פס-הקול של הסרט מוצלח במיוחד. רבות מהסצנות מלוות בנעימות סנטימנטליות או מעוררות השראה.

בתור צופה של המקור, זכיתי לתגמול הולם: כל האפקטים מרשימים פי כמה וכמה, ושיגורי החלל נראים הרבה יותר טוב בלייב מאשר באנימציה. ריקאפ? אולי, אך זה לא משנה את העובדה שמדובר באחד הסרטים היפים ביותר שנוצרו אי פעם. אם לא ראיתם או קראתם את המקור, תפנו אליו קודם. יש לכם סרט מאוד טוב לראות בסופו.


הטוב: מרשים ביותר מבחינה ויזואלית; נאמן למקור.
הרע: עלילה של עשרים שעות נדחסת לתוך שעתיים.
והמכוער: באז אולדרין, ב-2025, לא אמור להיראות בן 95?

ציון במדד OK – סביר פלוס

[Space Brothers [Uchū Kyōdai | יפן, 2012 | 129 דקות | דרמה, נאומים מעוררי השראה | שוּן אוֹגוֹרי [מריו מהאנימה של “Rainbow”], מאסאקי אוֹקאדה [נאוֹטוֹ מ-“Himitsu no Akko-chan”], שיניצ’י טסוטסומי [קודאי מ-“Space Battleship Yamato”], קוֹמיקוֹ אסו [לונה מ-“Casshern”], יושיאוֹ אינוֹאה [דאייסוּקה מ-“Yume no mani mani”], באז אולדרין [באז אולדרין] | תסריט: מיקה אוהמורי [“Detroit Metal City”, “Kaiji”, “Himitsu no Akko-chan”] | במאי: יושיטאקה מוֹרי | יוצר מקורי: צ’ויה קוייאמה [“Harujan”, GGG”] 

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם