(Space Battleship Yamato (Live Action

אם עד כה “חלוצי החלל” [Space Battleship Yamato] היה עבורכם שם שאתם לא בטוחים אם הוא של משחק נינטנדו ישן או סדרת טלוויזיה, כנראה שנולדתם מאוחר מדי. אל תרגישו רע מדי, שותף אני לצרה שלכם.

“חלוצי החלל” היא לא עוד סדרת אנימה – היא אבן דרך. מקלטי הטלוויזיה ביפן שידרו את הסדרה לראשונה באוקטובר 1974, שמונה שנים אחרי פרק הבכורה של ‘מסע בין כוכבים’ ו-3 שנים לפני הפרמיירה של ‘מלחמת הכוכבים: תקווה חדשה’. לכאורה, אין שום קשר בין סדרת האנימציה היפנית ההיא לבין אופרות החלל מהמערב, אך ההשפעות של אחת על השנייה על השלישית ניכרות לאורך השנים. ‘חלוצי החלל’ היא רק במקרה סדרת אנימציה, הרי בתקופה ההיא להפיק סדרת לייב אקשן בחלל היה עסק יקר (ואפילו האנימה שהופקה קוצצה לא פעם בשל קשיי תקציב). לאורך שלוש עונותיה והסרטים שביניהם, הציגה הסדרה אלמנטים לא קלים לעיכול: פרידה, מוות, ייאוש והקרבה. לאורך השנים נעשו ניסיונות לא מעטים להחזיר את הפרנצ’ייז הידוע למסכים, האחרון שבהם הוא הסרט SBY: Resurrection. אך כרגיל, זו התערבות המערב שהשפיעה יותר מהכל.

יהיו אלה סרטי “הרובוטריקים” או הריבוט של “מסע בין כוכבים” – גרסאות כיסוי קולנועיות לסדרות מד”ב נוסטלגיות הן שם חם במערב. אז מדוע גם לא ביפן? לכן ממש מתחת לאפם של המעריצים, נרקח סרט הלייב אקשן “Space Battleship Yamato”, עיבוד עתיר תקציב לסדרה המקורית מ-1974 (עם אלמנטים גם מהסדרה השנייה). התקציב: 23.9 מיליון דולר. המטרה: לעשות עם הסדרה המקורית חסד. התוצאה: לפניכם.


בן 10 בלבד הייתי כאשר ראיתי בקולנוע לראשונה את “מלחמת הכוכבים: אימת הפנטום“. את תחושותיי בעת הצפייה אני זוכר עד היום – היה זה הסרט שפתח אותי לעולם שהדלת אליו הייתה עד כה סגורה; חלליות, כוכבי לכת, יצורים שונים ומשונים, כולם נרקמים בתוך סיפור עלילתי גדול מהחיים (הייתי בן 10, שקט). תחושה זו חזרה רק פעמים ספורות לאחר-מכן. נדמה שבמהלך השנים, הזיקה שלי למד”ב מתחילה בסרטי “מלחמת הכוכבים” ומסתיימת בצפייה חד-פעמית באחד הבלוקבאסטרים הקיציים בקולנוע או ב-V.O.D.

לא מזמן נהיתי שוב בן 10: Space Battleship Yamato, גרסת 2010, הוא אחד מסרטי המד”ב המהנים, המגניבים והטהורים באיכותם שראיתי מזה שנים. עזבו אתכם שהלקסיקון שלי בתחום דל יחסית למה שהייתם מצפים, כך שהביקורת שלי חסרת השוואות ראויות. תיאלצו הפעם לסמוך על מילה לא משוחדת של מי ששוב נהיה ילד קטן.

סיפור הסרט – ועל הדרך גם סיפור הסדרה – מתרחש בשנת 2199. כדור-הארץ מצוי במציאות דסטופית במסגרתו החיים בפלנטה נהפכו למסוכנים, זאת בשל פלישת חייזרים מהכוכב גאמילאס שזיהמו כל חלקה ירוקה בפלנטה. על חברי צוות ספינת-החלל ‘יאמאטו’ מוטלת התקווה האחרונה: להגיע אל כוכב הלכת איסקנדר, בו – כך על-פי תשדורת שקיבלו מהכוכב – נמצא התקן שאמור לפתור את בעיית הזיהום (ולצערי לא מדובר בתותח ספריי-ריח ענקי). אף אחד לא יודע עד כמה אמין המידע והאם בכלל מדובר במלכודת? אך חודשים ספורים בלבד נותרו למין האנושי לשרוד בטרם החיים בכדור-הארץ יסתיימו. מה יש להפסיד? אל צוות הספינה מצטרף קוֹדאי [טאקויה קימוּרה], טייס לשעבר שאחיו נהרג לא מכבר בזמן שההוא הגן בגפו על הספינה וצוותה. קודאי לא לבד: אליו מצטרפים חברי צוותו מימים ימימה, רובם שמחים לשרת שוב את מפקדם לשעבר. כתבתי ‘רובם’ מפני שמי שנוטרת טינה היא יוּקי מוֹרי [מייסה קוּרוֹקי], הכועסת על קודאי שנטש בזמנו את הטייסת. שרשרת הכעס אגב לא מסתיימת: קודאי מצידו מאשים את מפקד ה-‘יאמאטו’, קפטן אוֹקיטה [טסוּטוֹמוּ ימאזאקי], בכך שנטש את אחיו של קודאי למות. אופרת חלל כבר אמרתי?

לפני הצפייה לא קראתי על הסרט שום פרט, זאת על מנת שלא יהיה לי מושג עד כמה רחוק תימתח העלילה. הסרט עצמו בנוי על מנת להתחלק למספר חלקים, כל אחד מהם מותח ומעניין בפני עצמו, אך חשוב יותר מהכל: אף אחד מהחלקים הללו לא נראה כמו עבודת ‘בואו נגמור עם זה ונמשיך הלאה’. לכן בכל פעם שהסרט חוצה עוד מייל רווי יצרים ואקשן, יכול היה הסרט להסתיים בעודי מרגיש שבע ממה שהרגע ראיתי. מזל שזה לא קרה, מפני שכל אסון, מכשול וקרב אינטנסיבי יותר מזה שהיה לפניו. כל החלקים בסופו של דבר מתחברים יחדיו כמו פזל, כך שלדוגמה הפגיעה בתותח א’ שהתרחשה בשלב מוקדם של הסרט, תשפיע מאוד על דבר מה שיקרה בנקודה ב’. אתם ודאי לא מתרשמים, הרי מדובר באחד החוקים התסריטאים הישנים בספר, אך יוצרי הסרט משכילים ליצור מהאודיסאה המטורפת ההיא בחלל סיפור אחיד ולא מבלבל, אך עם זאת גם עמוק. אותה פגיעת תותח משפיעה דווקא ברגעים פחות צפויים – וזה מה שהופך את האלמנטים המתוסרטים בסרט למרתקים יותר.

כמובן שכל העסק אינו יצירת מופת שייקספירית (אם כי במהלך הצפייה מצאתי מספר הקבלות למחזות של שייקספיר, אך כל מי שיש לו מספיק זמן יוכל לבצע ניתוח שייקספירי גם לשקע ותקע). הסרט אינו מחדש רבות בתחום הדיאלוגים, רובם הושאלו מעולם הקלישאות; נאום חוצב מגיע קצת אחרי נאום חוצב יותר, ואפילו המשפט הקלסי “Don’t you die on me” מבליח להופעת אורח. הדמויות עצמן לא הכי עגולות שתמצאו בתחום המד”ב. אלמנט ‘האח-של’ או ‘הבן-של’ הוא שטיק שמיציתי כבר ב-“אווטאר” ו-“מסע בין כוכבים”. ויש עוד: נכון שאמרתי שהסרט מותח מאוד, מכיל טוויסטים מעניינים ופיתולים בעלילה, אך ברמה הכללית הסיפור מאוד לינארי ולעתים צפוי. לרוב תדעו מראש איזו דמות עומדת למות, מה עובר בראשו של קודאי כאשר הוא שותק ומתי ספינת החלל (שוב) תותקף. מצד שני – מדובר בעיבוד לסדרה מהסבנטיז, עיבוד שמבטיח לשמור על נאמנות למקור. לאיזה תחכום בדיוק ציפיתי?

ואכן, הסרט נאמן מאוד למקור… גם בתחום הוויזואלי. קרבות-החלל מהסדרה המקורית עברו שדרוג פירסט קלאס לא מהעולם הזה, תרתי משמע, זאת תוך שמירה על אותנטיות (ביחס לסדרה כמובן, לא ביחס למציאות). 80% מהסרט צולם לפני מסך ירוק, ואם כאשר אומרים לכם ‘מסך ירוק’ אתם עדיין חושבים על מערכונים של ארץ נהדרת, צפו בסרטון הזה לפני שתמשיכו לקרוא. האפקטים בסרט הם, כך אומרים, מהחדישים ביותר בעולם הקולנוע – וזה ניכר היטב. הקרבות לא נופלים מסרט של ‘סטארטרק‘ שיצא שנה לפניו, וכמו-כן מכיל Space Battleship Yamato מספר שוטים מרהיבים של החלל החיצון בו משייטת ה-‘יאמאטו’ דרך משחקי מצלמה מרשימים. לפעמים אני תוהה האם בהוליווד משקיעים 90$ מיליון דולר על אספקת המבורגרים לכל החיים עבור כל צוות ההפקה? מפני שבעוד התקציב של יאמאטו עומד, כזכור, על כ-24$ מיליון דולר, תקציב אותו סרט סטארטרק עליו דיברתי עומד על 150$ דולר.

פס-הקול הוא אלמנט נוסף שמפתיע לטובה. הלחן לא נופל מרבים מסרטי המד”ב האחרים, אם כי ללא מנגינה זכירה שנלווית לסרט. אתם יודעים על מה אני מדבר: כאשר אתם קוראים משהו שקשור ב-“מלחמת הכוכבים”, “מסע בין כוכבים”, “סטארגייט” ודומיהן, רוב הסיכויים שמתנגנת לכם מנגינה מתוך הפרנצ’ייז. עם הסרט הזה זה לא יקרה, ובכל זאת יש לו משהו שאין לסרטי מד”ב אחרים שהם לא ארמגדון: סטיבן טיילר. סולן אירוסמית’ מבצע את שיר הנושא של הסרט, “Love Lives“. על אף שמילות השיר מתכתבות פחות עם הסרט הזה ויותר עם סרטים של ג’ניפר אניסטון, עדיין מדובר בשיר לא רע בכלל. בכך ממשיך טיילר את מסורת האמנים המערביים שמבצעים שירים לסרטי אנימה או סרטים מבוססי אנימה (סוזן בויל ו-“Welcome to the Space Show“, ססיל קורבל ו-“The Secret World of Arrietty“, רד הוט צ’ילי פפרז ו-“Death Note” ואתם יותר ממוזמנים להזכיר לי דוגמאות נוספות).


לא מדובר בסרט המד”ב הטוב ביותר שקיים, אך הוא מצטיין בהחזרת אותה נפש חבויה בי המשתוקקת לראות חלליות מתפוצצות. ללא שום קשר לסדרה, מצליח הסרט לספר סיפור מהתחלה ועד הסוף הסגור, מה שמותיר שום חשק, פתח ורצון לסרט המשך שיעמוד בצילו של זה הראשון, אך עושה המון חשק לצפות בו שוב. ממילא המותג עוד לא מת, ובאפריל הקרוב ישוב לסיבוב נוסף עם הפרויקט השאפתני (לו שותף גם יוצר אבנגליון הידאקי אננו) “Space Battleship Yamato 2199”, רימייק לסדרה המקורית. עד שזה יקרה – צפו בלייב אקשן. כאילו…עכשיו. כן?


הטוב: סרט מסע בחלל בעל רבדים עמוקים; לא ניגרר מעבר לרצוי; אפקטים ויזואליים מרשימים.
הרע: קו עלילה לינארי ולעתים צפוי.
וההיכן אתה: סרט מד”ב שהחלליות בו לא משמיעות קולות בחלל.

ציון במדד OK – סביר פלוס פלוס

Space Battleship Yamato [חלוצי החלל] | יפן, 2010 | 131 דקות | מד”ב, הרפתקאות, דרמה, אקשן, רומנטיקה, התקפות קמיקזה | טאקויה קימורה, מייסה קורוקי, טסוטומו ימאזאקי | סיפור: לייג’י מאטסומוטו, יושינובו נישיזאקי | תסריט: שימאקו סאטו | במאי: טאקאשי ימזאקי | מבוסס על סיפור אמיתי

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם