נו, פוגודי | על תור הזהב של האנימציה הסובייטית

תחום האנימציה עבר כברת דרך ארוכה ב-100 השנים האחרונות, ויוצרים רבים הטביעו בו את חותמם: האחים פליישר, אולפני פיקסאר, אחמד וסלים ועוד. ולפני שאקבל מייל נזעם, לא שכחתי את מדיום האנימה העשיר בסרטים פורצי דרך שחלקם לא פורנו תמנונים.

אולם ענף אחד שמר על עקביות חסרת פשרות בכל הנוגע לאיכות, תחום שרבים יודעים עליו אך מעטים הקדישו לו מחשבה: ברוכים הבאים אל עולם האנימציה הסובייטית של המאה ה-20. כילד שגדל במשפחה בלרוסית (מה? חשבתם שנולדתי עם שם כמו "רם קיץ"?) נחשפתי לסרטים מאוירים דוברי רוסית שפתחו לי את השער לעולם האנימה; גיבורי ילדות כמו צ'יבורשקה, נו פוגודי, אנטושקה ואחרים הופיעו על צג הטלוויזיה בבית ילדותי בתדירות גבוהה, אולי גבוהה מדי אם תשאלו ילד כמוני שהעדיף את ערוץ הילדים.

כיום המצב שונה ולמדתי להעריך את אשר נכפה עלי; בעת התקפי נוסטלגיה, משוטט אני ביוטיוב, תר כמו ג'אנקי אחר מנה של 'נו, פוגודי'. אני יודע כי "אנימציה סובייטית" היא לא הנושא הכי סקסי לכתבה, אך למדתי כי השפעתם של אותם סרטים גבוהה משנדמה לכם – ואפילו ליפן יש חלק משמעותי בסיפור.


 * לפני שאתחיל, הבהרה קצרה: הכתבה הזו אינה דוקטורט בנושא, ומלבד הידע האישי התבססתי על כמות מקורות מועטה באופן מביך, בערך תריסר. ישנם אספקטים רבים מכדי לדון עליהם בכתבה אחת, ולדעתי אף עשרים כתבות לא יספיקו. המטרה היא לגרות את יצר הסקרנות ולגרום לכם לתת הזדמנות לעולם שרבים לא מכירים.


 הכל התחיל כש…

ניצניה הראשונים של האנימציה תוצרת רוסיה מתועדים על-ידי היסטוריונים אל השנים 1906 עד 1909, אז יצר אלכסנדר שיראייב – רקדן בלט וכוראוגרף של תאטרון מרינסקי – סדרת סרטוני אנימציה עם בובות בשיטת סטופ-מושן. שיראייב יצר עשרות סרטים שכאלה, רובם בנושא החביב עליו, ריקוד, ואילו מיעוטם סרטוני סלאפסטיק ופעלולים. שיראייב יצר אותם כתחביב ולכן הסרטונים לא ראו אור עד אמצע שנות ה-90 – יובל אחרי שנפטר –  כאשר היסטוריונים חטטניים גילו את תחביבו של הרקדן הידוע (מצחיק, כי לאחר מותו של וולט דיסני גילו שהוא רקד בלט. אוקי אוקי, הוא לא. אבל בא לי שהעובדה הזו תהיה נכונה).

עד שנמצאו סרטיו של שיראייב, לימדו ספרי ההיסטוריה על לאדיסלאו סטרביץ (84% שכתבתי את שמו לא נכון). סטרביץ הוא רוסי ממוצא פולני אשר נחשב – בלשון עבר – ליוצרו של הסרט הראשון בשיטת סטופ-מושן. סטרביץ הינו ביולוג ולכן בעזרת חרקים מפוחלצים הכין האיש סרטונים למטרות חינוכיות, אולם עד מהרה הבין את הפוטנציאל הגלום במדיום, ומשום כך התמקצע בסטופ-מושן וחרקים – יש שיאמרו באופן אובססיבי: אחת מעבודותיו המוקדמות היא קומדיה שחורה על משפחת ג'וקים (מזל שלא היה אז מרצ'נדייז). על עבודתו המהפכנית עם חרקים מתים ומצלמה זכה סטרביץ לעיטור כבוד מהצאר.

ב-1917 עלו הקומוניסטים לשלטון והתמורות הפוליטיות לא היטיבו עם סטרביץ. במקומו פרח יוצר אחר, אלכסנדר פטושקו שמו. בתקופת שלטונו של סטלין לא זכתה האנימציה לָחיבוק לו זכה סטרביץ, אך זה לא מנע מפטושקו ליצור סרטים נהדרים, אע"פ שאנימציה-נטו הם לא. בין יצירותיו תמצאו את "גוליבר החדש" (1935) הנחשב לאחד הסרטים הראשונים בעולם באורך מלא, וללא ספק מהמורכבים שבהם: פטושקו השתמש בלא פחות מ-3000 בובות עבור הסרט. בהמשך הקריירה המשיך פטושקו לשלב אנימציה ולייב אקשן, והוא נחשב לקולנוען הראשון תוצרת בריה"מ שביים סרט בצבע ("פרח האבן", סרט פנטזיה עם שחקנים אמתיים מ-1946). על עבודותיו הרבות הוא זכה לכינוי "וולט דיסני הרוסי" – אם כי וולט דיסני לא הפיק סרטים בסטופ-מושן עם בובות, ואחרים מעדיפים להדביק לו את הכינוי "וויליס אוברייאן הרוסי" (על שם קולנוען הסטופ מושן האמריקאי שיצר, בין היתר, את קינג קונג עבור הסרט המקורי מ-1933).

סויוזמולטפילם: אנימציה בחסות המדינה

פריחתה של התעשייה החלה באמצע שנות ה-30, ועליה כן חתום וולט דיסני. ב-1933 התקיים לראשונה במוסקווה פסטיבל סרטי אנימציה מהמערב, וכפי שאתם משערים – מיקי מאוס היה שם להיט, והפלא ופלא: שלוש שנים בלבד לאחר מכן הוקם אולפן סויוזמולטפילם (אשר בהתחלה נקרא "סויוזדייטמולטפילם", עם המילה 'ילדים' בתוכו).

זהו, לא בובות ולא סטופ-מושן (אם כי הם עוד ישובו, אך על זה בהמשך) – סויוזמולטפילם הוקם במטרה ליצור סרטים בסגנון דיסני. מה שהחל מסדנאות קטנות ומפוזרות הפך לאולפן האנימציה הדומיננטי במדינה, הרבה מכך בזכות התמיכה הממשלתית הישירה — תמיכה שהגיעה לאחר פטירתו של סטלין ב-53'. מחליפו, ניקיטה חרושצ'וב, רצה לעורר את ברית המועצות מבחינה תרבותית וסויוזמולטפילם סיפקו את הדרישה.

מבקר האמנות האנגלי ג'ון ראסקין אמר כי "האיכות לעולם איננה מקרה; היא תמיד תוצאה של מחשבה תחילה", והעם הרוסי ידע זאת טוב מכולם; במדינות אחרות עם תעשיית אנימציה, השתמשו האולפנים ב-5 איורים עבור כל שנייה, ואילו בברית המועצות נהנו מ-12 ולעתים גם 24 איורים עבור אותה יחידת זמן. תוכלו לראות זאת למשל בסרט 'נילס הולגרסון' (או 'הילד המכושף') מ-1955; שימו לב לתנועת הדמויות החלקה שלא הייתה אופיינית מחוץ לדיסני. הדוגמה הזו נראית נפלא גם בסטנדרטים של ימינו, ואפילו היא מחווירה בהשוואה לסרט "מלכת השלג" (1957) הידוע. גדול במאי האנימציה ביפן, הייאו מיאזאקי, סיפר על תקופה מכריעה בחייו בה שקל לנטוש את עולם האנימציה, אך לאחר שצפה ב-"מלכת הקרח" הבין כי סרטים
כאלה יכולים לגעת בנפש האדם (מיאזאקי עצמו החזיר לסרט גמול דרך אולפני ג'יבלי שעזרו להפיץ את "מלכת השלג" בשנת 2007 ביפן).

שנות השישים הביאו תמורות נוספות בתעשייה בכלל ובסויוזמולטפילם בפרט. "סיפור הפשע" (1962) של הבמאי היהודי פיודור קיטרוּק סימל את תחילתו של גל סרטים סאטיריים וסוראליסטיים, ובכך למדו קברניטי התעשייה כי יש מקום לסרטי אנימציה שאינם ממקור ספרותי-קלאסי. באותה תקופה, היד החופשית שניתנה לאנימטורים הפכה את סויוזמולטפילם לאחד מאולפני האנימציה המגוונים בעולם. אנימטורים צעירים נהרו אל שעריו הפתוחים לכל בעל כישרון.

עלייתן של הקלסיקות

1969 הביאה עמה את הקלסיקות הידועות מכולן. אחת מהן זו "נו, פוגודי!" (בתרגום חופשי: 'חכה חכה'). סויוזמולטפילם הפיקו באמצעות סרטי "נו, פוגודי" את הגרסה שלהם לטום וג'רי, אם כי היוצרים טענו כי לא צפו מעולם בטום וג'רי, אלא הושפעו מדיסני של אחרי מלחמת העולם השנייה. בסדר, נניח. במקום חתול ועכבר, כיכבו באותם סרטים אילמים (ברובם) זאב וארנבת הנמצאים במרדף. לאורך השנים הופקו כ-20 סרטים קצרים בהם הזאב מפסיד פעם אחר פעם, ואת סרטם בנובי גוד (ראש השנה הרוסי) מ-1974 מקרינים גם במחוזותינו בכל סוף דצמבר, והוא כיום עבור העם הרוסי מה שספיישל כריסמס של צ'ארלי בראון עבור האמריקאים. בניגוד לטום וג'רי, טוויטי וסילבסטר או זאב הערבות ורוד-ראנר, גיבורי "נו, פוגודי" הם בעלי חיים מוּאנשים: הם לא גרים בטבע או שייכים לבני-אדם, אלא הם תושבי עיר גדולה (זוטרופוליס?), מה שהופך את המרדף ביניהם ל… ובכן, לא חוקי. כמו כן הזאב מוצג כאלכוהוליסט ומעשן כבד, כנראה במטרה ללמד ילדים לא להיות כמוהו. יש המרחיקים לכת וטוענים כי הזאב מייצג את ארה"ב והארנבת את הסובייטים, אך מדובר בשטויות. בלי קשר לאמת, בתור ילד תמיד עודדתי את הזאב.

1969 חשובה לא רק בגלל "נו, פוגודי" (ומלחמת ההתשה), אלא גם בזכות צ'יבורשקה. מספר שנים לאחר הקמת סויוזמולטפילם, אנימטורים צעירים ביקשו ליצור עדנה מחודשת לאנימציית הבובות שנשכחה מאז ימי הזוהר של אלכסנדר פטושקו. אחד מאותם יוצרים נלהבים הוא רומן קוצ'אנוב שביים סרטי ילדים, אך לנצח ייזכר על עבודתו עם צ'יבורשקה (זמן טריוויה: הוא גם ביים את הסרט "המסתורין של כוכב הלכת השלישי" מ-1982 ששודר בישראל לפני כמה שנים). ב-1969, באותה שנה בה יצא לראשונה "נו, פוגודי!", הגיח צ'יבורשקה אל המסך הגדול, דמות שהחלה את דרכה כספר ילדים אולם, בדומה למומינים, גרסת האנימציה נהייתה הדומיננטית. צ'יבורשקה כיכב סך-הכול בארבעה סרטים, האחרון שבהם יצא ב-1983, אך פניו (ובעיקר אוזניו) מזוהים עם סויוזמולטפילם כמו שטוטורו מזוהה עם ג'יבלי ומיקי עם דיסני. רוסיה אף משתמשת בו כקמע המשלחות למשחקים האולימפיים. ומה בעצם יש באותם סרטים שהפכו לפנינה תרבותית? התשובה היא שירים. אין הרבה מהם, אך השירים ממכרים ומכילים מסרים חברותיים.

ההצלחה של דיסני הובילה את סויוזמולטפילם ליצור קונטרה ישירה לאולפן האמריקאי. לצערי הם לא הקימו סויוזמולטפילם-לנד  (רגע! מסתבר שפארק כזה יפתח שעריו ב-2018), אך בד בבד עם צ'יבורשקה ונו פוגודי, הוציא האולפן גם את "פו הדוב" ו-"הרפתקאותיו של מוגלי" (אולי לא כתשובה ישירה לדיסני, אך התזמון מדהים). הגרסה הסובייטית של פו-הדב ["ויני-פוּך"] ידועה ברוסיה לא פחות מהגרסה הצהבהבה של דיסני. על אף שמבחינת אנימציה דיסני ניצחו בהליכה – הגרסה הרוסית מזכירה ספר-ילדים והיא בעלת אפיל רחב לילדים. "הרפתקאותיו של מוגלי" הוא פרויקט מסוג אחר – חמשת החלקים בני עשרים הדקות אוחדו ב-1973 לסרט שהצליח במדינות רבות, והוא נחשב לעיבוד אפל, בוגר, וחשוב מכול – נאמן למקור. 

יהיה זה פשע לא להזכיר את יורי נורשטיין, במאי אנימציה ממוצא יהודי שמוכּר בזכות סרטיו "קיפוד בערפל" (1975) ו-"סיפור של סיפורים" (1979). נורשטיין ידוע בפי רבים כ-"מיאזאקי הרוסי", ולמרות שביים סרטים נוספים, אותם שני פרויקטים קצרים הקנו לו מוניטין בינלאומי. בפסטיבל הסרטים האולימפי בלוס-אנג'לס שהתקיים ב-1984 זכה "סיפור של סיפורים" בתואר 'סרט האנימציה הטוב עולם' – וב-2002 הוא זכה בתואר שוב. "קיפוד בערפל" הוצג בפסטיבל האנימציה בטוקיו ב-2003 שם זכה גם הוא בתואר 'סרט האנימציה הטוב בעולם' מבין 150 מועמדים, ומיאזאקי עצמו שיבח את היצירה. אישית לא הייתי מרחיק לכת עם הסופרלטיבים, אך אי אפשר להכחיש כי הסרטים הללו נראים נהדר ומצליחים ליצור רגשות עזים בפרק זמן קצר.

הקשר היפני

מערכת יחסים מעניינת שררה בין תעשיות האנימציה של ברית המועצות ויפן. רבים למשל יודעים על הפופולריות של צ'יבורשקה בארץ השמש העולה: הוא כיכב בסדרת אנימה ב-2009 וכל ארבעת סרטיו דובבו ליפנית (והם נשמעים לא רע בכלל). אולם סרטי אנימה הוקרנו גם בברית המועצות בשנות השבעים, ובהם "הורוס נסיך השמש", "החתול במגפיים" ו-"ספינת הרפאים המעופפת", כולם סרטים עליהם עבד מיאזאקי כאנימטור ובלי קשר הם שווים צפייה. וכן, קיים סיכוי גדול שהסבים שלכם צפו במיאזאקי לפניכם. אין זו יד המקרה, סגנון סרטי האנימה של היפנים תאם היטב את רוח סרטי האנימציה הסובייטים, וההשפעה של תעשיית האנימציה הסובייטית על עולם האנימה היא נושא מצוין לתזה, אך לצערי טרם יצא לי לחקור את התחום (רק אמליץ לכם לצפות בסרטון שעוסק בנושא).

מערכת היחסים הזו הבשילה לכדי שיתוף פעולה בקו-פרודוקציה "הרפתקאותיו של לוֹלוֹ הפינגווין" (1987), סרט שהופק על-ידי שתי המדינות והוא אחד מסרטי האנימציה היפים של התקופה, והשפעות הדדיות תוכלו למצוא במספר סרטים נוספים. "הערפדים של גאונה" למשל הוא סרט מד"ב רוסי בסגנון אנימה מתחילת שנות ה-90, ואתם ודאי זוכרים את מד"ב האנימה והנאצים First Squad הביזרי מ-2009 (הנה הביקורת). אך הרומן הקולנועי בין שתי המדינות הוא לא מה שהיה פעם, משום שתעשיית האנימציה באחת מהן נפלה עמוק.

לכל דבר טוב יש סוף

השינויים הפוליטיים בברית המועצות בסוף שנות ה-80 לא אִפשרו לבמאים כמו נורשטיין לעבוד בסביבה התומכת אליה הורגלו. למעשה, הסוף של סויוזמולטפילם (בגרסתו המפוארת) הגיע עם פירוק ברית המועצות; כ-700 עובדי סויוזמולטפילם עבדו עד אז בממוצע על 20 סרטים בשנה, עם שיא של 47 סרטים ב-1973. אך עם התפרקות הגוש הסובייטי נכנסה סויוזמולטפילם לשוק הקפיטליסטי ואולצה מאז לעשות כסף על מנת לשרוד, מה שהוביל לפגיעה בחופש האמנותי.

האולפן חדל לקבל תמיכה מהמדינה והזכויות על ארסנל הסרטים נמכרו ללא הסכמת האנימטורים, אשר בתורם פוטרו או התפטרו. חלקם הקימו אולפנים עצמאיים וחלקם לא התאוששו עד היום. סויוזמולטפילם של שנות ה-90 ואילך היא נושא לכתבה אחרת ומשעממת בהרבה: ריבים משפטיים, הפסדים כספיים ופיצול האולפן, כל אלה העיבו על מעט הסרטים שהמשיכו לצאת. כיום האולפן לא במצב הנוראי שהיה בעשרים השנים הקודמות, אך הוא רחוק מימי הזוהר שלו. תעשיית הקולנוע ברוסיה נמצאת כעת במצב זהה למערב – סרטים עתירי תקציב יוצאים בקצב מסחרר, ה-CGI משתלט על השוק והחופש היצירתי נחשב למותרות. אפילו סרט חדש של "נו, פוגודי" לא יצא מאז 2006, ועל צ'יבורשקה אין על מה לדבר (מזל שליפן עוד אכפת). אבל אם זה מעניין אתכם, דיסני וסויוזמולטפילם הכריזו לא מזמן על שיתוף פעולה, שווה לעקוב.

אך האם כל זה משנה?  אנחנו נמצאים בעידן בו אנשים יוצרים לבדם סרטי אנימציה נפלאים, ואולפנים קטנים נותנים פייט לגדולים. הסגנונות נהיים מגוונים ומשוכללים, והקו בין מציאות לאנימציה הופך לדק יותר. תור הזהב של סויוזמולטפילם פתח את הדלת ליוצרים מוכשרים אשר השפיעו על הסביבה חוצת האוקיינוסים של ימינו; נראה כי הזאב והארנבת חיים בשלום לאחר שהבינו כי המרדף ביניהם מיותר. וזה בסדר גמור.


♦ עשרות מהסרטים הקלסיים של סויוזמולטפילם תוכלו למצוא בערוץ היוטיוב הנהדר (בתרגום ודיבוב לאנגלית).

לקריאה נוספת
1 תגובה
  1. […] מינימלי, בעוד תעשיית האנימציה הסובייטית, שהייתה מעצמה (כתבתי על זה פעם אם זה מעניין מישהו) זוכה להתעלמות מוחלטת. אבל היי, לפחות "ואלס עם באשיר" […]

התגובות נעלות