Soul Eater

על ידי רם קיץ פורסם ב אפר 1, 2009

קראו לי גאון, או סתם שוויצר, אבל כאשר לפני יותר משנה פורסם לראשונה הטריילר של סול איטר [Soul Eater] בלי שום היסוס אמרתי לעצמי: "רם, זאת הולכת להיות ה-סדרה של השנה הקרובה". מלבד העובדה המטרידה שאני נוהג לדבר לעצמי, מסתבר כי פחות או יותר צדקתי. על כל 51 פרקיה הצליחה הסדרה להשתחל לפנתיאון "הסדרות שכדאי לכל אוטאקו לראות".

גולת הכותרת של סול איטר הן הדמויות, שעושות את הסדרה לכל-כך טובה ומופרעת. לכל אחת יש את השגעון שלה, ואין רגע דל בו ימאס לכם מאחד הגיבורים. מאקה [Maka], התלמידה החרוצה והחכמה הפועלת על פי מה שצודק ונכון. בשלבים מסויימים הקפריזות שלה יכולים לעלות קצת על העצבים, אך מהר מאוד האופי הזה שלה הוא שמציל את המצב. סול [Soul] הפרטנר שלה, שהוא גם הנשק, טיפוס אחר לגמרי. תמיד מתלבש והולך מגניב, רוכב על אופנוע ושומר על אדישות. הניגודיות הזאת שלו יחסית למאקה היא שהופכת את הצמד הזה למגניב ביותר בסדרה.

אם חשבתם שהניגודיות בין סול למאקה היא משהו מיוחד, כנראה שלא באמת ראיתם את הסדרה. בלאק סטאר [Black Star] והנשק שלו טסובאקי [Tsubaki] הם אולי הווירד-קאפל של הסדרה. הוא גמד נוירוטי טיפש שנוהג לצעוק במקום לדבר, רוצה להביס את אלוהים ועל הדרך מנפח את האגו (הבלאו הכי גדול) שלו. היא לעומת זאת נערה שקטה, מופנמת, חכמה ובקיצור – כל מה שבלאק סטאר לא. יחד הם יודעים לתת פייט לא מהעולם הזה, ולדעתי האישית הם הפרטנרים הכי מגניבים בסדרה.

אחרון בשרשרת הגיבורים הוא Death The Kid. מצד אחד, בנו של שיניגאמי-סאמה (מנהל האקדמייה) וטיפוס חכם וחזק במיוחד שהתמזל מזלו וגם ירש את הקול של לייט מ-Death Note. מצד שני – פריק עם OCD בו הוא חייב שהכל יהיה סימטרי ומאוזן, והוא מוכן לשים את החיים שלו על כף המאזניים בשביל כך. צמד האקדחים שלו הן ליז [Liz] ופאטי [Patti] – צמד אחיות מברוקלין, והפכים מנוגדים בעליל. ליז היא גבוהה, די פחדנית אבל רציונאלית למדי, בעוד פאטי נמוכה, היפראקטיבית עם ביסלי במקום מוח. את השוואה בין גודל החזה שלהן תשאירו כבר ל-Death The Kid.

בסיס העלילה של האנימה לא מיוחד מזה של סדרות אנימה אחרות. קבוצה של נערים הלומדים במוסד מיוחד ונשלחים למשימות כאלו ואחרות. ההתחלה נראתה כסדרה במהלכה יאספו הגיבורים נשמות של Bad Guys ונשמה של מכשפה אחת, אך עד מהרה הקונספט הזה נזנח לטובת מלחמה מול כוחות זדוניים שרוצים להשתלט על העולם. יכול להיות שבמאנגה זה מה שבאמת היה, אך האנימה – בה העלילה הלכה לכיוון קצת אחר – התמקדה בנסיונות של הקבוצה לעצור את התכניות להחזיר לעולם את אשורה [Asura] – קישין (שד-אל), והיצור החזק ביותר בעולם הסדרה. רמז: זה לא הולך כל-כך טוב.

חוץ מהגיבורים, שאר הדמויות, רובם ככולם, משוגעים אבל חזקים. האויבים מגוונים למדי, ונעים בין מדוזה [Medusa] ואחותה אראקנה [Arachne], אחיות ששונאות אחת את השניה ולכל אחת צבא פרטי משלה ותכנית מגירה להשתלטות על העולם. עוד מופיעים: בלייר [Blair], שבשורה התחתונה היא הפאנסרבייס של הסדרה, חתולה עם כוחות קסם חזקים, מתהלכת בדמות בת-אדם (ואם זה אפשרי אז עם כמה שפחות בגדים). בין כל עשרות הדמויות של המכשפות, המורים, התלמידים בשיבוסן, הנשקים ועוד, הבולט ביותר במוזרות שלו הוא כמובן אקסקליבר [Excalibur] – בעולם שלנו, החרב האגדית של המלך ארתור. בעולם של סול איטר – היצור המעצבן ביותר שקיים. כל-כך מעצבן שלמרות שהוא מסוגל להעניק כוחות אדירים לבעליו, אף אחד לא רוצה בו. באנימה התפקיד שלו גדל במקור, ודווקא ברגע האמת – כלומר בפרקים האחרונים – הוא מראה שפיות (זמנית, לא לדאוג). על דבר אחד אבל כולכם תסכימו: אפשר לאהוב אותו, אפשר לשנוא אותו, אבל אי אפשר להתעלם ממנו.

בשנה בה בסדרה כמו נארוטו על כל סאגה מוצלחת מגיע פילר מוצלח פחות, או שעל כל מעריץ של בליץ' יהיו שניים שיתלוננו על קצב ההתקדמות, הגיעה Soul Eater ליישר את ההדורים. רמת ההפקה של הסדרה נשארה גבוהה…גבוהה מאוד אפילו…לכל אורכה. הקרבות דינמיים וזורמים. לא מדובר בסדרת שונאן רגילה, הדמויות לעיתים צריכות לעבור על מכשולים נפשיים ולאו דווקא פיזיים, או לסירוגין – להתגבר על מכשול נפשי בשביל לצלוח את המכשול הפיזי. חלקכם תמצאו את הדבר הזה מיותר, או מוגזם בפרקים מסויימים. גילוי נאות: גם אני פלטתי אנחה של "אוי לא שוב" כשראיתי את השד האדום של סול, או הזברה הענקית של בלאק סטאר, בפעם העשרים. אך בסופו של דבר הם שהפכו את סול איטר מסדרת שונאן בנאלית לסדרה בעלת נופך.

כדי לא לחפור יותר אגיע לעיקר: Soul Eater היא קרן השמש שתעשיית האנימה הייתה זקוקה לה. לא שהשנה האחרונה הפיקה סדרות רעות חלילה, ההיפך. אלא שפשוט חלף זמן מאז שנחת להיט לדורות הבאים. היא מסוג הסדרות שכדאי להראות לחברים שאתם רוצים להכניס אותם לביזנס. כל פרק הוא תענוג חדש, וגם מפרקי הפילר הקומיים נהניתי מאוד. חוץ מזה שפס הקול של הסדרה, שירי הפתיחה והסיום, יפזזו (יש מילה כזאת באמת?) כל אחד מכם. כעת נשאר לקוות לאיזו סדרת המשך, סרט או OVA. כי הדבר בהחלט אפשרי ורצוי.

הטוב: ארסנל דמויות מצויין. קרבות דינמיים מרהיבים. רמת הפקה גבוהה לכל אורך הדרך. עלילה טובה.
הרע: גיבובים פילוסופיים ונפשיים שקצת יוצאים משליטה לקראת אמצע וסוף הסדרה.
והמכוער: "Excalibur, Excalibur. From United King(dom), I'm looking for him. I'm going to California"

ציון במדד OK – סביר פלוס פלוס פלוס