קצרים זה הכי, אחי

עונת שידור ממוצעת מביאה עמה מינימום שתיים כאלה: סדרות אנימה קצרות, כאלה שיגזלו מכם 3 דקות מזמנכם לפרק. עונת שידור ממוצעת מביאה עמה מינימום שתיים כאלה: סדרות אנימה קצרות, כאלה שיגזלו מכם 3 דקות מזמנכם לפרק. בעוד שהרבה מהסדרות הללו מוצלחות וראויות לאהבת הקהל כמו סדרות באורך מלא, הרגשתי כי לכתוב על כל אחת מהן ביקורת נפרדת זה כמו לעמוד שעתיים במטבח כדי להכין טוסט גבינה.

אבל לעמול כדי להכין שלושים פרוסות טוסט גבינה, זה כבר משהו אחר. כל הסדרות הקצרות שראיתי בעת האחרונה (או לפחות אלה שזכרתי אותן) מובאות בפניכם בכתבה אחת לנוחיותכם.


Kyou no Asuka Show
[Today’s Asuka show]

אחת הסדרות הקצרות החביבות עלי. במרכז האנימה (והמנגה עליה כן כתבתי ביקורת) נמצאת אסוקה, נערת תיכון קלולסית שרואה את החיים קצת אחרת; היא תוהה, למשל, מדוע בגדי-ים נהוג ללבוש רק בים (הממ…), ולכן היא מחליטה להגיע ללימודים, ביום הכי גשום בשנה, כשהיא לבושה בבגד-ים. חלק נכבד מפרקי הסדרה עוסקים באדם זר שאיכשהו אסוקה נכנסת (ויוצאת) מחייו באותה מהירות, כמו האדם בתחנת האוטובוס שגילה כי הקצה התחתון של חצאיתה של אסוקה דבוקה בטעות לתיק הגב שלה, מה שחושף את תחתוניה (וביפן כמו ביפן, גם לזה תמצאו פיגר). האם השומרוני הטוב מגלה לה? זאת תדעו בפרק הראשון מתוך עשרים.


Gokujyo

קומדיה נוספת בכיכובה של תלמידת תיכון, אם כי ההפך הגמור מאסוקה החביבה; אָיה היא מוחצנת, גאוותנית, ולא הבן-אדם הכי נחמד בסביבה. נוסף על הכל היא תחרותית בקטע אחר, ומכניסה את חברותיה לכיתה למצבים לא נוחים שמסתיימים – פעמים רבות – במישהי שמאבדת את בגדיה בפומבי. כן, איה צריכה להיות בכלא. אבל במקום זאת היא זמינה ב-12 פרקים (וספיישל) אותם הייתי ממליץ לראות רק אם הורדתם את הסטנדרטים שלכם למינימום.


Plastic Nee San

סדרת רשת לא פשוטה לעיכול, ובמרכזה עומדת תלמידת תיכון (נו מה לעשות?) שבונה מודלים מפלסטיק. ההומור בסדרה רנדומלי, פרוע, וולגרי ופרודי, והשיחות של הגיבורה עם חברותיה הן תענוג מתמשך. או לא מתמשך: את כל 12 פרקי הסדרה ניתן למרתן בחצי שעה. 


Inugami-san to Nekoyama-san

סדרה מאוד… הממ… חייתית; נקוֹיאמה היא ביישנית ומופנמת, ואוהבת בעלי פרווה שעושים ‘ווּף’. אינוּגאמי היא נירוטית ושלומיאלית, ואוהבת בעלי פרווה שעושים ‘מיאו’. כשהשתיים נפגשות הן מרגישות ביניהן חיבור מידי. ועל זה כל הסדרה. חיי לא השתנו בעקבות הצפייה בה, וכנראה שגם חייכם לא. אם אתם סוגדים לחתולים או כלבים, אולי תיהנו מבדיחות-בעלי-הפרווה יותר ממני.

(אני סתם מקנא שאין דמות שאוהבת שרקנים)


+Strange

אני חושב ששם הסדרה מעיד עליה הכל. זו סדרה על סוכנות בילוש שלוקחת על עצמה עבודות ממגוון סוגים. זה רק התקציר הרשמי שלה, בפועל מדובר באוסף של אנשים מכיתה טיפולית שלא הייתי סומך עליהם לשמור על החבר הדמיוני שלי. וכן, זה היסטרי כמו שזה נשמע. 24 פרקים המתפרסים על פני שתי עונות יספיקו לכם כדי לומר ‘מה לעזאזל ראיתי עכשיו’ ו-‘אני רוצה עוד’.  


Kantoku Fuyuki Todoki
[Insufficient Direction]

אשתו על הידאקי אננו יצרה מנגה על החיים של השניים, או לפחות גרסה מוקצנת של חייהם (כך אני מקווה). האנימה, המבוססת על המנגה המדוברת, מתארת את הקושי של האישה להיות נשואה לאוטאקו כבד כמו אננו, שכל מה שמעניין אותו אלו סדרות אנימה ואוסף הפיגרים שלו. הפספוס היחיד הוא שלא הביאו את הידאקי אננו לדבב את עצמו (מה? זה לא שאין לו קריירת דיבוב). סך הכל מדובר בסדרה עם קונספט תמוה שהצליחה לעמוד בפני עצמה ולא רק בזכות הדמויות הידועות שלה.

אבל אם אתם מחפשים סדרה דומה אבל יותר טובה… 


Danna ga Nani wo Itteiru ka Wakaranai Ken
[I Can’t Understand What My Husband Is Saying]

קאורו היא עובדת משרד צעירה שנשואה לאוטאקו כבד (אך לא אחד שיצר סדרת אנימה מיתולוגית בשנות ה-90). הסדרה פחות סלפסטיקית (זה מונח קיים כי החלטתי שזה מונח קיים) מזו הקודמת, ועוסקת בנושאים בוגרים כמו הבאת ילדים, חיי חברה ורומנטיקה. בנוסף, היא נשענת לא רק על זוג גיבוריה אלא על קאסט של דמויות משנה מוחצנות יותר מהגיבור האוטאקו.


Mangaka-san to Assistant-san to The Animation 

הסדרה הארוכה ביותר בכתבה: 13 דקות לפרק. כן, יכולתי לכתוב עליה ביקורת נפרדת, אבל לא מצאתי מה לומר עליה. כלומר כן מצאתי, אבל זה לא מספיק למלא 10 פסקאות, או אפילו 5, ובטח הייתי מברבר על דברים שאינם קשורים לסדרה. כמו שאני עושה עכשיו.

אז הסדרה היא על מנגקה חולה-מין שמכור לתחתוני נשים. כשהוא מקבל עוזרת חדשה, הוא מבקש ממנה להיות עבורו השראה. אל תדאגו, היא מסרבת – זו לא סדרה מהסוג הזה. אם כי לרעת ‘Mangaka-san’ אעיד שמתרחשים בה הרבה מקרי ‘אופס, בטעות החלקתי על החזה שלך ברגע שיצאת מהמקלחת’. זה לא Bakuman, אתם לא תלמדו מהאנימה דבר וחצי דבר על כתיבה של מנגות. לכן אל תחפשו תירוץ כמו ‘בשביל העלילה’. היו כנים עם עצמכם. 


Trava 

חזרנו אחורה בזמן, לשנת 2002. מדובר בסדרת OVA בת 4 פרקים, גם היא בת 13 דקות לפרק, והיא מספרת על טייס חלל מדופלם בשם טְראבה וחברו המכונאי שינקאי, שמוצאים בכוכב לכת מסתורי צעירה שאיבדה את זיכרונה. העלילה מעניינת, אך מעניינת ממנה זו האנימציה. הייתי מתאר לכם כמה היא אבסטרקטית ומיוחדת, אך במקום זאת אגיד מילה אחת: Redline, סרט הקולנוע עטור השבחים ש-Trava הוא בעצם סיפור צד שלו (או, טכנית, Redline הוא סיפור צד של Trava כיוון ש-Trava הגיע 7 שנים קודם). אם אהבתם את הסרט, אין סיבה שלא תתחברו גם לפרויקט הקצר והנהדר הזה. 


Yami Shibai

אנתולוגיית אימה של TV Tokyo. סגנון האנימציה של Yami Shibai בולט בנוף האנימה, כיוון שזהו הומאז’ ל-קאמשיבאי [紙芝居], אמנות סיפור-סיפורים עתיקה באמצעות גזירי נייר ומגילות. לוקח קצת זמן להתרגל, אך הסגנון תורם לאווירת האימה. במרכז כל פרק עומד אדם תמים ומסכן שעד סוף אותו פרק תתקוף אותו מפלצת, תרדוף אותו רוח, או שתשתלט עליו ישות רעה כלשהי. הפרקים מפחידים, אבל רק בעונה הראשונה. העונה השנייה (והשלישית שמשודרת בימים אלה) לא עומדות בסטנדרטים הגבוהים של העונה הראשונה; המפלצות נהיות מגוחכות יותר וה-‘Jump Scare’ מפסיק לעבוד אחרי הפעם העשרים. ולמרות זאת, בכל הקשור לאימה, Yami Shibai היא עדיין אחת המובילות. 


Kowabon

אנתולוגיית אימה נוספת, אם כי הרבה פחות מוצלחת (אפילו ביחס לעונות הלא-טובות של Yami Shibai). גם הסדרה הזו נשענת על גימיק, או שני גימיקים למעשה.  הראשון: Kowabon מתרחשת מנקודת מבט של מצלמות. בין אם אלה מצלמות אבטחה, מצלמות רשת או סמארטפונים. בניגוד לסרטים כמו “פעילות על טבעית”, הסביבה כאן היא לרוב סטטית ועיקר הפעילות היא בזירת התרחשות אחת. הגימיק השני הוא ‘Rotoscoping’, שיטת אנימציה בה צילמו שחקנים בשר ודם בלוקיישנים אמתיים, ו-‘הלבישו’ על זה אנימציה. באמצעות השחקנים והקטע עם מצלמות האבטחה, ניסו בהפקה ליצור סדרת אימה אותנטית ככל האפשר – אך לצערי לא רק שהיא לא מפחידה, במרבית הפרקים דווקא צחקתי. אם אתם מחפשים קומדיה טובה, לכו על זה.


Kagewani 

אנתולוגיית אימה נוספת ואחרונה, רק ש-Kagewani מביאה לשולחן סיפור מתמשך שמקשר בין הפרקים האינדיבידואלים. טומוקאזו סוגיטה מדבב את בָּנְבַּה (לא במבה. בנמה), מדען שחוקר מקרים מסתוריים ובהם מפלצות תוקפות אנשים ברחבי יפן. אף אחד לא יודע מה הן ומהיכן הגיעו, אך גורמים עוינים רוצים לשים את ידיהם על המפלצות הללו. על אף שיש סיפור מקשר, מרבית הפרקים עוסקים במקרים נקודתיים של מפלצת חדשה שתוקפת את הדמות הראשית באותו פרק. Kagewani מעניינת בזכות הסביבות הרבות בהן היא מתרחשת: מפלצת בהרים מושלגים, יצור ענק מתחת למים וטורף קטלני בחצר בית ספר הם רק חלק קטן ממגוון אזורי המחיה של הרעבים העל-טבעיים. סגנון האנימציה מזכיר את זה של Yami Shibai, וביחס לסדרות האימה האחרות שהזכרתי, הפרקים של Kagewani מעט ארוכים יותר, בני 7 דקות, מה שמאפשר בנייה אפקטיבית של מתח. למרות שלא כל הפרקים מפחידים – אלה שכן, הצליחו לעורר בי צמרמורת קלה.


לקריאה נוספת:
 סייבורג זה הכי, אחי
• על טבעי זה הכי, אחי

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם