(Shokugeki no Souma (Food Wars

בעודי כותב שורות אלו אני בולס בורקס גבינה בן יומיים שחיממתי מחדש במיקרו. עבורי זה כרגע הדבר הכי טעים בעולם; אני אוהב בורקסים, אני אוהב גבינה, לכן אני מוכן להעלים עין מקצת עובש בצבע… סגול? עובש אמור להיות סגול? נו טוב, *nom* *nom* *nom*

אל תסתכלו עלי ככה; הרי מי לימד אתכם להכין סושי? חוץ מזה שהשקשוקה שלי היא הטעימה בחיפה, פריטטה שהכנתי יכולה לעבור אודישן במאסטר שף, ואין רוסי שלא יזיל ריר למראה הכיסונים הנהדרים שלי. אך מה לעשות, לא תמיד יש זמן, רצון או כוח לבשל, שלא לדבר על הכלים שצריך לעשות אחר-כך (ועל זה משום מה אף פעם לא מדברים בסדרה).

Shokugeki no Souma, אם לא הבנתם עד עכשיו, היא אנימה על בישול. לפחות כך היא מציגה את עצמה. בפועל, כנראה שתלמדו נהיגה מונעת בזכות GTA לפני שתכינו משהו אכיל בעקבות האנימה הזו. כיוון שבראש ובראשונה זהו סיפור שונן. את הרסנגן והקאמהאמהא מחליפים סכין ומזלג, אוּלם הקונספט זהה; החזק מנצח.

סומה, צעיר בן 15 שנשלח ללמוד באקדמיית טוטסוקי היוקרתית, חשב תחילה כי מדובר בבית ספר בישול שדומה למתנ”ס הקהילתי הקרוב לביתכם. מאז שהיה קטן, עזר סומה לנהל מסעדת פועלים מצליחה השייכת לאביו, לכן הוא חשב שאת שלוש השנים במוסד הזניח הוא יעבור בהצטיינות. אך לא זניח ולא שמן זית; נסו להיזכר בטירונות שלכם. כעת דמיינו אותה קשה פי 10. כעת דמיינו שהיא נמשכת 3 שנים. כן, זו אקדמיית טוטסוקי – היכן שגסטרונומיה היא דת והתנור הוא אלוהים. האקדמיה לא מחנכת טבחים, אלא מעצבת שפים ברמה עולמית. מתוך אלף תלמידי השנה הראשונה, רק קומץ ישרוד עד סוף השנה השלישית.

לאה נאור כתבה באחד משיריה “אֵיךְ יוֹדְעִים, אֵיךְ יוֹדְעִים מַה יָפֶה, מַה טָעִים, מַה נָעִים? טוֹעֲמִים וְנוֹגְעִים, מְרִיחִים וְשוֹמְעִים ורוֹאִים”. ובכן, לאה נאור בבירור לא צפתה ב-Shokugeki no Souma; אוכל טעים זה אוכל שמביא אותך לאורגזמה. אם טעמת משהו ולא הגבת מיד כמו כוכבת פורנו – האוכל הזה שווה לתחת. ככל שהסדרה מתקדמת, הסופרלטיבים לתבשילים נהיים מתוחכמים יותר; תגובות בנות 5 דקות או יותר המתארות את המרקם של המעדן, אילו תבלינים סודיים חבויים בו ומה הם גורמים לך להרגיש (“הו, הייתכן שהטעם החמצמץ שאני מרגיש זו… עמְבה? הו, העמבה הזו… היא מזכירה לי שמי הלילה באחו בו רובצים סוסי פוני”), כל זאת בזמן שבגדיו של הטועם נהיים לפתע מטרד ממנו חייבים להיפטר. ואם אתם לא לבד בבית כשאתם צופים בסדרה, שימו אזניות אחרת תצטרכו להתנצל.

אין רגע בסדרה הזו שאינו מוקצן ומופרך מיסודו. ובכל זאת צפיתי בסדרה הזו בהנאה רבה (ולרוב על בטן ריקה. הו, איזו טעות). סומה פוגש טיפוסים רבים באקדמיה, כל אחד מתמחה באלמנט קולינרי אחר (בשר, תבלינים וכו’). היריבים שפוגש סומה לאורך הדרך מהווים את המנה העיקרית של הסדרה; כל אחד מביא עמו סיפור אישי, צבעוניות וסגנון בישול ייחודי.

מילים דומות אי אפשר להעיד דווקא על חבריו של סומה, שעובר להתגורר במעון בו דרים 8 תלמידים נוספים. מתוך השמונה, רק לשניים מהם יש אופי של בן-אדם עם מוח מתפקד; אישיקי, אחד מעשרת התלמידים המובילים בטוטסוקי, מהווה סוג של מורה דרך עבור סומה. הדמות האחרת זו מגומי, כנראה הבת הראשית בסדרה. מגומי היא תלמידה חסרת בטחון שגדלה בכפר דייגים בצפון והיא עוברת את השינוי המשמעותי ביותר לאורך העונה; ממישהי שמסתמכת על סומה שיציל את עורה, היא נהית בשלנית בזכות עצמה. זה לא שאני לא אוהב את סומה, אני כן, אך הוא גיבור שונן בנלי – סומה הוא בשלן מנוסה כבר מהפרק הראשון, ואת הקשיים בהם הוא נתקל לאורך הדרך הוא פותר יחסית בקלות. עם מגומי זה לא המצב, ועקומת הלמידה שלה היא הדרסטית והמעניינת ביותר.

התלמידים האחרים במעון, חבריהם של סומה ומגומי, הם בעלי אופי חד-ממדי, כאלה שמוגדרים באמצעות גאג שחוזר על עצמו. אין לי מושג איך הם שורדים פעם אחר פעם משימות אותן מגומי וסומה (המוכשרים יותר) צולחים כמעט בקושי.

כיוון שסומה מעוניין להתברג בין התלמידים המובילים במוסד, הוא קורא תיגר על ימין ועל שמאל. בכל המקרים עליו למצוא דרך יצירתית להביס את יריבו בדו-קרב של בישול; זו הדרך היחידה (למעט פינג-פונג) לפתור סכסוכים ולהתקדם בהיררכיה הבית-ספרית. זה אולי נשמע מגוחך, אבל בחיי שזה עובד; פרקי “הקרבות” מצחיקים, מותחים ולעתים גם מרגשים. מה שכן, לא מוּבן לי כיצד אלף בני נוער מבשלים מאכלי גורמה על בסיס יומיומי ואף לא אחד מהם מעלה תמונה לאינסטגרם. טוב, כמו שאמרתי, זו סדרה מופרכת.

סטודיו J.C Staff, לרוב אחד הבינוניים בתעשייה, השקיע מאמצים רבים כדי לגרום לאוכל להיראות טעים אפילו באנימציה. למעשה, האנימציה פועלת כאן לטובתה של הסדרה: היא מאפשרת להָראות את השמנים הנוזלים באטיות על תבשיל חדש, להתרכז באדים הפורצים ברעש מתוך סיר לוהט, ולשים דגש מקרוב כיצד הלשון נוגעת לראשונה באוכל החם. הסטודיו השתמש במיטב הטריקים העומדים לרשותו כדי להפוך אותנו לרעבים יותר מהכלבים של פבלוב. ואילו הצבעים העזים של המרכיבים הופכים אותם לאטרקטיביים יותר מבמציאוּת; ביצים, סוכר, דגים ואפילו מלפפונים. ואני שונא מלפפונים, אבל בחיי שהם נראים טוב ב-Shokugeki no Soma.

זו אולי לא הסדרה המתוחכמת של העשור, אך היא בהחלט אחת המהנות שיצא לי לראות בשנה החולפת. אפשר להאשים אותה בהרבה דברים – סקסיזם בראשם – אבל היא עשויה לגרום לכם להתעניין יותר במזון טעים. נכון שבגללה תשרפו את המטבח, ואולי תהרגו את החתול, אבל לפחות בזכותה תקומו ותנסו לבשל.

או שתחממו בורקס.


הטוב: יותר טובה ופחות מטומטמת מכל ריאליטי בישול כזה או אחר.
הרע: מתאימה גם למי שמחפש פורנו רך.
והמכוער: לא מומלצת לטבעונים.

ציון במדד OK – סביר פלוס פלוס

[Shokugeki no Soma [Food Wars | יפן, 2015 | 24 פרקים | סטודיו J.C Staff | שונן, קומדיה, מיצי קיבה | יוֹשיטסוּגוֹ מאטסוּאוֹקָה [קיריטו מ-“Sword Art Online”], מינאמי טאדהאשי [סוֹרה מ-“!Aikatsu”], ריסָה טאנְדָה [קאוֹרי מ-“Shigatsu wa Kimi no Uso”], שיזוּקָה אישיגָאמי [הנרוּ מ-“Tribe Cool Crew”], נאטְסוּמי האנאְה [הארוּאיצ’י מ-“Ace of Diamond”], טאקהירוֹ סאקוּראי [שוגו מאקישימה מ-“Psycho Pass”] | במאי: יושיטוֹמוֹ יוֹנטָאני | יוצר מקורי: יוֹאוּטוֹ טְסוּקוּדָה


לקריאה נוספת: 
 Yakitate!! Japan [ביקורת על סדרת האנימה הראשונה שנכנסה לנו לקיבה]

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם