Samurai Champloo

גם בתום 5 השנים שחלפו מאז שצפיתי לראשונה בסמוראי צ’אמפלו [Samurai Champloo], אני יכול להגיד בוודאות: יש טובות ממנה, אך אין טובות כמוה.

“סמוראי צ’אמפלו” עוקבת אחר שלישייה ביזארית למדי; מוגן [Mugen] הוא נווד מופרע בעל סגנון לחימה קצת שונה, או שלחילופין: הוא יודע לעשות ברייקדאנס עם חרבות. לעומתו, ג’ין [Jin] הוא סמוראי שקט שנלחם באופן מסורתי. כלומר, באופן מסורתי הוא יודע לחתוך אנשים לשניים מבלי למצמץ. הצלע האחרונה בשלישייה היא פוּ [Fuu]: נערה בת 15 שמבקשת מהשניים שיעזרו לה מרקו-סטייל (למצוא את אביה שנעלם). השלושה יוצאים לדרך כאשר המטרה הסופית אולי מתנופפת לה ברקע, אך אלה האנשים והמקומות בהם החבורה נתקלת בדרך שהופכים את הסדרה למה שהיא – מגניבה. 

לא ניתן להצביע על דבר אחד מוצלח בסמוראי שמפוּ. זו אולי הקומפוזיציה בין דמויות מופרעות לעלילה שלא לוקחת עצמה ברצינות שנותנות לה מימד אחר שלא קיים בסדרות אנימה נוספות. כבר בראשית הסדרה מזהירים היוצרים שדיוק הסטורי לא תמצאו פה (למרות שודאי ניחשתם לבד שהיפ-הופ לא הומצא ביפן הפיאודלית). כך לדוגמא באחד מהפרקים המוצלחים-יותר בסדרה, יוצאת הקבוצה בטורניר בייסבול מול האמריקאים הראשונים שהגיעו ליפן.


כיאה לבן-אדם שהמציא את “קאובוי ביבופ”, גם ב-“צ’אמפלו” נלקח סגנון מוזיקה שנעשה חלק בלתי נפרד מהסדרה. ההיפ-הופ על כל מרכיביו הופכים את הסמוראים בסדרה לסמוראים עליהם היינו רוצים ללמוד בבית-הספר, כאלה שיפרצו בברייקדאנס או בבאטל ראפ באמצע קרב. זה כמובן הזמן להודות לנוּגָ’אבֵּס* [Nujabes] – אחד המפיקים המוזיקליים האגדיים שלקחו את עניין הסאונדטראק ברצינות, וזה מה שהפך לחלק המשפיע ביותר בסדרה (נו, זה וכל השאר).

עד היום חלק מהפרקים משוננים אצלי היטב בראש, וזה כולל את המחוות לז’אנרים נוספים וההומור האופייני לסדרה, שאולי לא יקרוץ לכל אחד, אבל יפיל מהכיסא את כל חובבי הסלאפסטיק. עלילות המשנה, חלקן נפרשות על פני יותר מפרק אחד, כל-כך מוצלחות עד שלא נשארו לי קלישאות להרעיף עליהן. אפילו מוֹמוֹ [Momo], הסנאי המעופף של פוּ, נחשב לפי דעתי לאחד החיות החמודות והמועילות בהסטוריית החיות החמודות והמועילות (זאת בניגוד לקופיפו אחד שכולנו מכירים). כנראה שחסרונו היחיד הוא שהוא קיבל שם של זמר מזרחי כושל.


אך למרות כל זאת, מה שמשאיר את הסדרה שלמה זו הציפייה הדרוכה לקראת סופה. המסע למציאת אביה של פו, המכונה “הסמוראי שמריח כמו חמניות” (או איך שאני קורא לו: הסמוראי ששכח להתקלח). אחרי למעלה מ-20 פרקים ולא מעט תחנות ביניים (כולל פרק ריקאפ מיותר), אפילו הצופים שהגיעו הרעבים ביותר כבר שבעו. הרצון לדעת מי הוא סמוראי החמניות, והאם פו תמצא אותו, בוער יותר מתמיד. סאגת הסיום, שנפרשת על-פני שלושה פרקים, היא יותר ממה שכל אחד מאיתנו יכול היה לבקש: היא מספקת שילוב של אקשן ואדרנלין, בנוסף לתשובות להן חיכינו וסיום הולם לסיפור. סמוראי צ’אמפלו יכולה לעשות בית-ספר לאיך צריך לסיים סדרה.

יחסית לסדרה מ-2004, האנימציה והגרפיקה לא נופלות מהרבה סדרות שיצאו בהמשך השנים. חוץ מזה שאלמנט פס-הקול נחשב אצל וואטאנאבי לדבר חשוב לא פחות מהסדרה עצמה (כמו שהוא יביא לידי ביטוי לא רק בקאובוי ביבופ, אלא גם ב-Michiko e Hatchin לאחר מכן). לא יוצא לי להגדיר הרבה סדרות כ-‘חובה’, אבל אם מאסתם בסמוראים שלוקחים את עצמם ברצינות כמו קנשין, או כאלה שתפתחו איתם רומן של למעלה מ-200 פרקים כמו בגינטאמה, “סמוראי צ’אמפלו” היא הכתובת, ביצ’ז.


הטוב: סגנון מופרע והומור מופרע עוד יותר המבוצעים בידי דמויות מופרעות אפילו יותר.
הרע: קצת קצת קצת מהפרקים באמצע.
והמכוער: מוגן.

ציון OK – סביר פלוס פלוס פלוס

בלה בלה Samurai Champloo | אקשן, הרפתקאות, קומדיה, דרמה, Homie | סטודיו Manglobe | גינפיי סאטו, קאזויה נאקאי, אייאקו קאוואסומי | 2004 | במאי ויוצר: שיניצ’ורו וואטאנאבי

*נוג’אבס (שם אמיתי: ג’וּן סבּה) נהרג השנה בתאונת דרכים קטלנית בטוקיו, בן 36 היה במותו.

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם