Sakurasou no Pet na Kanojo

ביקורת אורח של Painkiller.


אפתח בווידוי: אני לא החובב הכי גדול של קומדיות רומנטיות. לא יודע למה, אף פעם לא הצלחתי להתחבר יותר מדי לז’אנר. הסיבה שבחרתי לתת צ’אנס ל-Sakurasou no Pet na Kanojo היא אטסוקו אישיזוקה, במאית שאותה הכרתי בזכותNo Game No Life  ו-Hanayamata, ומיד התאהבתי. סאקוראסו היא האנימה הרצינית הראשונה שאותה ביימה אישיזוקה כבמאית ראשית, והוא גם הפרויקט המוכר והמצליח ביותר שלה עד כה. התוצאה הסופית לא מאכזבת, אפילו אותי, שממש לא נכלל בקהל היעד של הסדרה.

במרכז הסיפור עומד קאנדה סוראטה, נער רגיל לכל הדעות שנאלץ לעבור בעל כורחו אל בית המעונות “סאקוראסו” (Sakurasou) אשר ידוע לשמצה בהיותו חממה לתלמידי השוליים של בית הספר, זאת לאחר שאימץ לחיקו חתולת רחוב עזובה למרות האיסור על הכנסת בעלי חיים למגורי התלמידים. הוא בטוח שהחזרה אל מגורי התלמידים הנורמטיביים היא רק עניין של זמן, וכי הוא יוכל למצוא לחתולה בית חם בקלות, אבל שנה וכמה חתולים לאחר מכן, סוראטה מוצא עצמו תקוע בסאקוראסו והמעבר המיוחל רחוק מתמיד.

יום אחד, המורה האחראית על סאקוראסו מודיעה על בואה של בת דודתה, ציירת מחוננת ויפייפיה בשם שינה מאשירו שמגיעה מאנגליה ליפן במטרה להפוך למנגקה מפורסמת. אך מה שהמורה שוכחת לציין זה שמאשירו היא נערה מעט… “מיוחדת”.

במבט ראשון אפשר לחשוב שמאשירו במקור ממאדים; היא שקטה, אדישה, וכמעט שלא מודעת לאף נורמה חברתית מקובלת. הדבר היחיד שעשתה כל חייה היה אך ורק לצייר, ולכן אינה מסוגלת לדאוג לעצמה.

בכלל.

מי שאחראי מעתה לרווחתה הוא – ניחשתם נכון – סוראטה, מטלה לא פשוטה בכלל, כך מתברר: סוראטה מוצא את עצמו נאלץ להכין לה אוכל, להבריש את שיערה, ואפילו לבחור עבורה בגדים (החל מחולצה ומכנסיים וכלה בהלבשה תחתונה).

בין השניים מתפתחת מערכת יחסים ייחודית ומעניינת. סוראטה, נער ממוצע בכל תחום, נפגש לראשונה עם גאון. הוא רואה את הכישרון העצום שטמון במאשירו ומבין כי מדובר במשהו יוצא דופן ומיוחד. רוב האנשים היו נשברים ברגע שהיו מבינים את גודל הפער בין מאשירו לאדם הסטנדרטי, אך בשונה מקודמיו ב-“Mashiro Duty” (כינוי לחובת אחריות הטיפול הצמוד במאשירו), סוראטה מבין שעליו לעבוד קשה על מנת להגשים את שאיפותיו, והוא שואב ממאשירו השראה רבה. מאשירו, לעומת זאת, רואה בסוראטה אדם אכפתי, חבר טוב ודמות של מחנך ומדריך. למרות שזה לפעמים לא נראה כך, היא מודעת לעובדה שהיא “אגוז קשה לפיצוח” והיא מוקירה תודה גדולה לסוראטה שמצליח להתמודד איתה ועם הצרכים הלא רגילים שלה. היא רואה עד כמה קשה סוראטה עובד על מנת להשיג את מטרותיו, ומנסה לעבוד קשה גם היא על מנת להשיג את יעדיה שלה.

מערכת היחסים ביניהם, אשר לאורך הסדרה מתנדנדת על חבל דק בין קשר ידידותי לרומנטי, היא משקולת הנייר שמחזיקה את הסדרה. שני הנערים חווים תחושות ורגשות אותם לא חשו מעולם, ומבולבלים לאור המצב החדש ששניהם נמצאים בו. צירופה לסאקוראסו של אאויאמה נאנאמי – נערה מכיתתו של סוראטה אשר מאוהבת בו וחולמת להפוך למדבבת מפורסמת – מסבכת את העניין אפילו יותר והופכת את מערכת היחסים, שהייתה מסובכת מלכתחילה, למשולש אהבה של ממש.

משולש האהבה שבין סוראטה, מאשירו ונאנאמי הוא אמנם אבן היסוד שעליה מושתתת הסדרה, אך גם מערכות היחסים של שאר דיירי סאקוראסו מקבלות את הפוקוס המגיע להן.

קאמיאיגוסה מיסאקי היא תלמידת שנה שלישית וילדת הפלא של עולם האנימה. למרות שהיא עדיין בבית ספר, הנערה כבר צברה לעצמה שם בתעשייה בזכות סדרות האנימה שיצרה, סדרות שמתהדרות באיכות גרפית נהדרת. היא נערה פעלתנית, שובבה, מלאת מרץ ואדרנלין ונראה כאילו הדברים היחידים שהיא מסוגלת לקחת ברצינות הם הסדרות שהיא מייצרת, ושותפה, ג’ין, בו היא מאוהבת.

מיטאקה ג’ין הוא חבר ילדותה של מיסאקי ושותפה המקצועי, זה שגר בחדר 103 בסאקוראסו. ג’ין הוא בחור קוּל שמחליף חברוֹת כמו גרביים, ולא נראה כאילו הוא מתרגש מדָבר. גם הוא מאוהב במיסאקי, אך מאמין כי הוא לא טוב מספיק בשבילה ולכן דוחה את וידויי האהבה התכופים שלה על הסף (מה שלא מונע ממנה להמשיך ולנסות).

הדייר השישי והאחרון הוא אקאסאקה ריונוסקה המסתורי המתגורר בחדר 102. ריונוסקה הוא האקר היקיקומורי שמסתגר בחדרו ומקיים כל קשר עם העולם החיצון בעזרת תוכנת האינטליגנציה המלאכותית שכתב, דמות צ’יבי בבגדי משרתת בשם Maid-chan. הוא אדם ציני וישיר שלא מתבייש להגיד את האמת בפנים, מכוערת ככל שתהיה. היחידה שמוצאת התנהגות זו מעניינת ומושכת היא ריטה איינסוורת’, חברתה של מאשירו מאנגליה והקודמת לסוראטה בתפקיד ה-“Mashiro Duty“.

הסיבה בגללה הקדשתי (מה שהיה במקור) שלושה עמודי וורד כדי להסביר על הדמויות המרכזיות היא משום שמבחינתי הדמויות הן האספקט המוצלח ביותר בסדרה. Sakurasou no Pet na Kanojo מציגה קאסט רחב יחסית של דמויות, אבל לא מתפשרת בגזרת פיתוח הדמות על אף אחת מהן – לכל אחת אישיות מורכבת, מעניינת וייחודית, וכמו כן גם חלומות, קשיים ודילמות. גם דמויות שבמבט ראשון נראות כמו טייפקאסט גנרי מתגלות מהר בתור בעלות עולם פנימי רחב ורבדים רבים של אישיות. אישיזוקה עשתה עבודה מעולה ב-“לבנות” את הדמויות, צעד אחרי צעד, לאורך הסדרה, יד ביד עם התקדמות העלילה ועם קידום הנושאים המרכזיים שהסדרה מנסה לעסוק בהם.

הסדרה דנה בנושאים כמו הגשמת חלומות, כישרון מול עבודה קשה, התמודדות עם כישלון, וחיים בצִלו של אדם בעל כישרון יוצא דופן. סוראטה, שיודע כי לעולם לא יהיה כשרוני כמו מאשירו, מבין שעליו לעבוד קשה על מנת להגיע להצלחה, והדרך אליה רצופה בעליות, ירידות, מהמורות, הצלחות וכישלונות. נאנאמי, שעובדת במספר עבודות במקביל על מנת לממן את לימודי הדיבוב שלה, מגלה שלפעמים השקעה והתמדה לא תמיד מספיקים על מנת להגשים חלומות. מאשירו מגלה שכישרון גדול נושא עמו ציפיות גבוהות, ושלפעמים הוא עלול לפגוע בסובבים, גם בלי כוונה.

הנושאים הללו צפים במהלך הסיפור, שכולל סוגיות אישיות וקבוצתיות רבות – החל מהמשברים האישיים והדילמות הפנימיות של כל אחד מדיירי הבניין, וכלה באתגרים כמו יצירת פרויקט אנימה אינטראקטיבי לכבוד פסטיבל בית הספר, או הצלת בניין סאקוראסו מהריסה, אליהם נתרמים כל הדיירים. לכל אחד יש את דרכו המיוחדת להתמודד עם המצב, והסדרה מצליחה להכניס את הצופה אל העולם הפנימי של כל אחת מהדמויות, ולגרום לו להזדהות איתן, לשמוח בשמחתן וגם להיות עצוב ברגעי הקושי והמשבר.

גם מבחינה טכנית הסדרה לא מאכזבת, למרות שזו לא הנקודה החזקה ביותר של הסדרה. הסגנון הייחודי של אישיזוקה, שכולל שימוש בצבעים בהירים ובוהקים, לא ממש מופיע פה. אולי זה בגלל ש- J.C.Staffהם לא הסטודיו האיכותי ביותר שיש, אולי זה בגלל שהיא עדיין לא פיתחה את הסגנון הזה בעת יציאת האנימה, ואולי זה כי היא סתם החליטה שלא בא לה, לא יודע. ולמרות שאני מאוד מאוד אוהב את הסגנון הזה וללא ספק הייתי שמח אם הוא היה מופיע פה, הוא לא באמת חסר לי כי הסדרה ממילא מציבה את אור הזרקורים על הדמויות והעלילה, והתחום הטכני הוא על גדר המינימום בלבד. האנימציה נהדרת, אבל נהדרת בדיוק כמו שהייתי מצפה מכל סדרה אחרת מהשנים האחרונות, והפסקול נחמד אך לא זכיר במיוחד, ואף אחת מהמנגינות לא בלטה מבחינתי במהלך הצפייה. על הפתיחות והסיומות מצאתי את עצמי מדלג, למרות שבהרבה מקרים עשיתי את זה משום שרציתי כבר לראות את הפרק הבא.

לסיכומו של עניין, אני לא יכול שלא להמליץ בחום על Sakurasou no Pet na Kanojo. גם אם רומקומים הם לא כוס התה שלכם, אני חושב שכולם יכולים למצוא בה משהו לאהוב: היא מציגה קאסט רחב של דמויות נהדרות ונשארת מהנה ומעניינת לאורך כל אורכה; היא מתמודדת עם נושאים כאובים בדרך אנושית מאוד, מלאת חן וקסם; היא מאזנת בצורה מצוינת קומדיה ודרמה שמרגשת עד דמעות. אפילו פוקרפייס כמוני הצליח לצאת ממנה עם לב שבור וחיוך על השפתיים.

ציון: 9/10 (ציון במדד OK – סביר פלוס פלוס)

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם