Saint☆Young Men

שני זרים מחליטים לבלות את חופשתם ביפן. הם שוכרים דירת חדר זולה ויוצאים לעשות דברים. הם עושים דברים בסופרמרקט. הם עושים דברים בברכת השחייה. בלונה פארק. ברחוב. בקיצור, זה סרט כזה על שום דבר. אלמלא פרט אחד קטן שעושה את ההבדל: שני הזרים הם מייסדי הנצרות והבודהיזם.

לפעמים כל מה שסרט צריך הוא רעיון מוצלח אחד. Saint☆Young Men (הכוכב בכותרת משום מה הכרחי) הוא כזה: ללא נוכחותם של ישו ובודהה, זה היה סרט Slice of Life גנרי על שני חבר’ה שעושים שטויות. אבל העובדה שהם ישו ובודהה (אני חוזר: ישו ופאקינג בודהה!) מביאה אותם למצבים שלא מתקיימים בסדר יומו של טיפוס ממוצע. בודהה למשל לא מסוגל להתעורר בלי קבוצה של בעלי-חיים שנאספים בחיקו. זה אולי נחמד בטבע, פחות נחמד במרכז טוקיו. ישו, מנגד, הופך כוסות מים ליין מבלי לשים לב, עניין מעיק למדי כשצמאים.

עלילה, כמו שהזכרתי, אין. הסרט מחולק אפיסודית לארבעה חלקים, כל אחד מהם מתאר סיטואציה אליה נקלעו השניים. באחד מהם, לדוגמה, מקבל ישו תדמית של בכיר ביאקוזה לאחר שסיפר לעבריין, בתמימות, על מעלליו המטורפים לפני 2000 שנה. זה יותר מצחיק ממה שזה נשמע. סיפור אחר מתואר מנקודת מבטם של שלושה פרחחים שאוהבים להציק לבודהה בגלל הנקודה על מצחו. לאחר שהם נענשים, הם מחליטים לעקוב אחרי בודהה בפסטיבל מקומי ולהוציא לפועל את תכניתם הגדולה ביותר. זה לא מסתיים בטוב.

הסיפור שסוגר את הסרט הוא לדעתי המצחיק מכולם; ישו מתרגש מאווירת חג המולד, רק שאין לו מושג שהחג מסמל את יום הולדתו (הוא חושב שחוגגים לסנטה קלאוס או משהו). בודהה מנצל זאת כדי לארגן לו מסיבת הפתעה, רק שעד אז הוא מוכרח להסתיר מישו את משמעות החג האמתית.

סיפורי הסרט מועברים בחינניות – ההומור, על אף שמצחיק, אינו מוקצן. הסרט מתנהג באופן ראליסטי הרבה יותר מסרטים שהגיבורים שלהם הם לא ישו ובודהה. באופן אישי הרגשתי כי רפרנסים רבים עברו לי מעל הראש בגלל חוסר היכרות עם המקור, בעיקר בכל הקשור לבודהה; אני ממליץ בחום, לפני שאתם מפעילים את הסרט, לפתוח וויקיפדיה (או, לחלופין, לקרוא את המנגה “Buddha” של אוסאמו טזוקה. מבטיח בעצמי להתפנות לזה ביום מן הימים). 

הייתי רוצה לספר שיש ערך מוסף לכל החוויה; כיצד קונספט הדת נתפס במאה ה-21 מנקודת מבטם של אבי הנצרות והבודהיזם, אך הסרט לא עוסק בסוגיות הללו, לא מעבר לאנקדוטות שנועדו להצחיק במקום להטיף (כמו בודהה שלא מורשה להשתתף בטקס בודהיסטי מקומי כי הוא לא חבר במקדש). העובדה שגיבורי הסרט הם ישו בודהה היא מקרית… באותה מידה הם יכלו להיות ג’ינגיס חאן ושרה גיבורת ניל”י (אני מוותר על זכויות היוצרים אם מישהו מכם מעוניין להסריט משהו כזה). האם העובדה שאין נמשל עם אופי סטירי הוא משהו שעובד לרעת הסרט? לאו דווקא. הסרט מתיימר להיות פשוט מא’ ועד ת’, וכל הטפה הייתה פוגמת ברוח השטות אליה באנו מוכנים.

יוצרי Saint☆Young Men עצמם לא באו עם יומרות גבוהות: אזכורים אזוטריים מחייהם של ישו ובודהה חוזרים על עצמם כמה וכמה פעמים (בדיחת היין מיצתה את עצמה בפעם ה-50) בעוד שאלמנטים חשובים יותר מחיי השניים (צליבה, מישהו?) לא זוכים כלל להתייחסות. אולי לא רצו לפגוע ברגשות המאמינים? אם זה לא היה סרט יפני, הייתי עוד מאמין לכך.

העובדה שהוא אינו ארוך ומחולק לסיפורים שמסתיימים מהר הופכים את Saint☆Young Men לסרט שלא ישפיע על חייכם בשום דרך – אבל הוא בטח שלא יזיק. הוא יעניק לכם שעה וחצי (או שעתיים וקצת, יש OVA כתוספת) של כיף טהור.


הטוב: רעיון נחמד שמבוצע היטב; לא מעט רגעים משעשעים.
הרע: בלי ערך מוסף.
והמכוער: מאיפה ישו ובודהה בכלל יודעים יפנית?

ציון במדד OK סביר פלוס

[Saint☆Young Men [Saint☆Onii-san | יפן, 2013 | 89 דקות | Slice of Life, קומדיה, הברית הקוואית | מיראי מוריאָמה [הוא בכלל שחקן], גן הוֹשינוֹ [והוא בכלל זמר] | במאית: נוריקו טאקאוֹ [ביימה את הפרקים הממש עצובים ב-“Clannad”] | יוצרת מקורית: היקארוּ נאקאמוּרָה [“Arakawa Under the Bridge”]

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם