Ryuugajou Nanana no Maizoukin


דקותיה הראשונות של Ryuugajou Nanana no Maizoukin – או Nanana בקיצור – הבטיחו לקהל הצופים גרסת אנימה לאינדיאנה ג’ונס. יותר שמח ממני לא היה, כיוון שטרילוגיית אינדיאנה ג’ונס היא האהובה עלי בעולם הטרילוגיות (מה סרט רביעי? אין דבר כזה). אלא שהבטחות לחוד ומציאות לחוד, ו-Nanana מוכנה להעניק את מה שהבטיחה, רק שצריך לעבור קודם במספר תחנות מייגעות.

או בקיצור: כדי להגיע אל פסל הזהב העתיק, מוכרחים לחצות בור נחשים.

עלילת הסדרה לוקחת אותנו אל אי מלאכותי שנבנה כמקום בו צעירים יוכלו לממש בו את מלוא הפוטנציאל שלהם. אם המשפט הזה מזכיר לכם ימי הורים בבית הספר, אז כן: האי מורכב למעשה מבתי ספר, כאשר 80% מהתושבים הנם תלמידים.


ג’וּגוֹ יאמה הוא צעיר שעובר אל האי לאחר שנוּשל על-ידי אביו. בחדר המעונות הזול בו הוא מתגורר מוצא ג’וּגוֹ דיירת נוספת, נאנאנה ריוֹגאז’ו, שלא עושה כלום חוץ מלאכול פודינג ולשחק משחקי וידאו (אני יודע מה אתם חושבים, החיים הטובים. אני מסכים אִתכם). להיפטר מנאנאנה בלתי אפשרי כיוון שהיא למעשה רוח רפאים של נערה שנרצחה לפני 10 שנים. רוחה משוטטת בפלנטה בתקווה לגלות מי הרוצח שלה, וג’וג’ו כעת עוזר לה. מפה לשם מצטרף ג’וגו למועדון ההרפתקאות של בית הספר, ויחדיו הם צדים אחר אוצרות שמוחבאים באי ונקראיםNanana Collection” – על שם נאנאנה שמצאה אותם לראשונה כשהייתה חלק ממועדון הרפתקאות אגדי בשם Great 7.

בקלות זו יכלה להיות סדרת הרפתקאות שמתמקדת בחיפוש האוצרות. בשביל מה לסבך עניינים? אבל Nanana לא מממשת חצי מהפוטנציאל שלה ופונה לדרמה אישית, אופרות סבון וקרבות שונן גנריים. בכל פעם שדיברו בסדרה על התקופה בה נאנאנה הייתה בחיים (כמו שמראים בתחילת הסדרה), מיד חשבתי כיצד עדיף היה לאנימה להתמקד בתקופה ההיא, כשהרפתקאות וחיפוש אוצרות היו גולת הכותרת.


לכל זה לא עוזרת העובדה שחברי מועדון ההרפתקאות הם אנשים לא מעניינים. ג’וגו, כגיבור, הוא נער ממוצע בעל שכל ישר וחוסר כריזמה. אפילו כשמתגלה היסטוריה אפלה אודותיו, נותר ג’וגו פרוטגוניסט משעמם לחלוטין. אך לא משעמם כמו רוב חברי המועדון; אנשים אינטרסָנטים, אגואיסטים, או סתם כאלה שנמצאים שם כי מישהו שהם אוהבים הוא חבר במועדון. היחידה שעוד שווה לצפות בסדרה בגללה היא טנסאי איקיוּ, בלשית צעירה וגאונה, מוחצנת אך מלאה באמוציות. מדובר בפִספוס גדול שלא היא גיבורת הסדרה.

גם את נאנאנה אני מחבב, ואם היא הייתה הגיבורה של הסדרה – הנושאת את שמה – הייתי שמח אפילו יותר. אך נאנאנה לא מורשית לעזוב את החדר של ג’וגו, מה שמותיר אותה על תקן מנטורית שלא מופיעה בכל פרקי הסדרה. 


לטובתה של האנימה יאמר שהיא נראית טוב: היא מלאה בצבעים ושמחת חיים, הדמויות מעוצבות באופן חינני והפס-קול… לא רע… נראה לי. לא זכור לי שסבלתי ממנו, אז אני מניח שהוא בסדר.

זה לא יעזור ל-Nanana. המנה הזו לא הותירה אותי עם חשק לעוד, אם כי גם לא השאירה טעם מר בפה. זו ככל הנראה הסדרה הכי ‘בסדר’ של עונת אפריל 2014. אפילו אם כבר תבוא עונה שניה, אני מעדיף לא להמשיך לחצות איתה את בור הנחשים; לא בטוח שפסל הזהב שווה את זה.


הטוב: איכות הפקה טובה; רעיון טוב.
הרע: לא ממומשת היטב; דמויות בנליות.
והמכוער: אם נאנאנה אוכלת פודינג, היא גם מחרבנת אותו? ואיך בכלל נראה קקי של רוח רפאים?

ציון במדד OK – סביר

[Ryūgajō Nanana no Maizōkin [Nanana’s Buried Treasure | יפן, 2014 | סטודיו A-1 Pictures | הרפתקאות, דרמה, אקשן, על טבעי, רומנטיקה, קומדיה, בני נוער רצים | 11 פרקים | יוּקי אוֹנוֹ [טאיגה קאגאמי מ-“Kuroko’s Basketball”], קאנה אסוּמי [מאריקה מ-“Nisekoi”], רוּאי טאנאבּה [איי נישימוּרה מ-“One Week Friends”] | במאי: קאנטה קאמיי | תסריט: הידיוּקי קוּראטה [היוצר של R.O.D, כמובן!] | יוצר מקורי: קאזוּמה אוֹטוֹרינוֹ

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם