Rurouni Kenshin

נוּבּוּהירוּ וואטסוּקי הוא כנראה הראשון שהראה כי יש בסמוראים קצת יותר מחרב וקוספליי מגניב. סדרת המנגה שכתב – "Rurouni Kenshin" – מגוללת את מסעו של הימורה קנשין, סמוראי רצחני שחזר בתשובה ומתגורר כיום בדוג'ו. סדרת האנימה עלתה לשידור כבר ב-1996 ונמשכה עד 1998, אם כי את מותה היא מצאה הרבה קודם.

"קנשין" מתרחשת בשנות המייג'י המוקדמות. אלה היו השנים בהן יפן החלה להתקרב למערב והפיתוח התעשייתי הראה את ניצניו. אך יפן המסורתית, זאת של תקופת האדוֹ (והבאקומטסו בפרט) סירבה לדעוך: למרות שנאסר על סמוראים להסתובב עם חרבות מצא קנשין פרצה בחוק; הוא סובב את הלהב של חרבו, לכן אף מכה שינחית לא תהרוג.

קנשין שלנו נמצא בדרכים כעשור, מנסה לשכוח את עברו בתור ה"בּאטוסאיי" אשר זכור היטב כצבא של איש אדם. כעת, עם זהות חדשה, מנסה קנשין לכפר על עברו, עניין לא פשוט לנוכח העובדה שכל בוקר מול המראה הוא נתקל בצלקת הגדולה שיש על לחיו, זכר לעידן הישן.

בעודו מבקר בטוקיו נתקל קנשין בקאורו, צעירה ובעליה הגאים של דוג'ו מקומי אותו ירשה מאביה. אחרי תקרית ובה מציל קנשין את קאורו מידי קבוצת בריונים המונהגת בידי אחד שמתחזה לבאטוסאיי האגדי, מצטרף קנשין לדוג'ו כדייר-זמני קבוע למדי. לא לוקח זמן רב בטרם מצטרף אליהם יאהיקו, ילד גנב ויתום שקנשין מציל, וסאנוסוקה – חייל בצבא פרטי לשעבר ושכיר חרב בהווה (ועוד איזו חרב). יחדיו הם עוברים הרפתקאות משעשעות לכל המשפחה.

או שלא.

25 הפרקים הראשונים של הסדרה עוקבים אחרי המנגה באופן עקיף. כלומר, מספיק לקרוא את תקצירי הפרקים כדי לתהות האם מדובר בסדרת שונן או שמה סיטקום: "הדוג'ו נלחם נגד לוחמי סומו", "קנשין והחבורה נוסעים לחופשה ביוקוהומה כשלפתע הרכבת נשדדת", "סאנוסוקה עורך מסיבה", "החבורה הולכת לקרקס", "החבורה נוסעת לקרוז", "החבורה נלחמת בפיראטים" וכו' וכו'. כלומר מלבד הפרקים שחופפים את המנגה ומצעידים את האנימה קדימה, אין משמעות לחלק הזה של הסדרה.

זאת, כמובן, עד שמגיעים לקיוטו.

הכל מתחיל כאשר סאייטו, קפטן לשעבר בשינסנגומי שעובד כיום עם המשטרה, חוזר ונלחם מול קנשין, וזה מצידו כמעט משחרר את הבאטוסאיי שהסתתר במשך 10 שנים עמוק בתוכו. הממונה על סאייטו מודיע לקנשין כי שישיאו, מי שירש את קנשין לאחר שזה חזר מדרכיו הרעות, עדיין חי על אף שניסו לשרוף אותו בעודו בחיים, וכעת הוא אוסף צבא על-מנת להדיח את הממשל הנוכחי. היחיד שיכול לעצור את המפלצת הזו הוא קנשין, ובשביל כך מוכרח קנשין לפתוח מחדש את ההיסטוריה אותה הוא קבר מזמן, ולחזור להיות הבאטוסאיי.

הסיבה שהסאגה התפרסמה כל-כך היא לאו דווקא התפנית הדרמטית שהסדרה לקחה. על-אף האפלה מסביב, "רורוני קנשין" ממשיכה לשמור על ארשת פנים קומית עם דמויות אבסורדיות שמצטרפות למסעו החדש, כמו מיסאו, נערת נינג'ה צעירה השייכת לאוניוואבאנשו, וסאיג'וּרו – המאסטר משכבר הימים שגידל את קנשין ולימד אותו כל מה שהוא יודע, אליו קנשין הגיע על מנת ללמוד את החלק האחרון והמכריע ביותר בשיטת הלחימה של קנשין: ה-Hiten Mitsurugi Ryu.

שישיאו, בדומה לאויב שונן אכזרי טיפוסי, לא מראה קמצוץ מהיכולת שלו עד הקליימקס הגדול בסדרה, הרי בשביל זה יש לו צבא לוחמי עלית: Juppongatana ("עשר חרבות") שמורכב מעשרת הלוחמים הטובים ביפן. המסע אל שישיאו הולך להיות קשה יותר ממה שנדמה היה, בעיקר כאשר קנשין ואחרים נתקלים בסמוראים כה אכזריים וכה חזקים עד שתוהים איך לעזאזל אפשר לנצח את שישיאו אם הם בקושי מתמודדים עם חבורת הבריונים שלו. הסיפור נעשה מעניין אף יותר כשלרוב האויבים יש סיפור מרתק מאחוריהם, מה שיצר, מבחינתי לפחות, מצב בו אפשר לעודד את שני הצדדים.

הדמויות הרבות, הסיפור העמוק והאלמנטים הבולטים של השונן שמצעידים את הז'אנר צעד קדימה, הם-הם שיצרו את את החלק הזה בסדרה לכל-כך מרתק וטוב, עד שבסיומו של כל פרק לא חיכיתי שניה עד לפרק הבא, וכך יצא שסיימתי את הסאגה המרתקת תוך פחות משבוע. בדרך-כלל כשיש עלילה גדולה מסוג זה, מחכים בעיקר לסוף המכריע. אך זו הייתה אחת מאותן פעמים בהן נהניתי מהדרך אל הסיום לא פחות. אך לא הכל ורוד בארץ השמש העולה-מאוחר ושוקעת-מוקדם – לאחר חלק ראשון בינוני וחמוד וחלק שני ומרכזי שהפך לאגדה, הגיע החלק השלישי: הפילרים.

מה הדבר המנחם כשנתקלים בסאגת פילרים מייגעת? האמירה החוזרת ונשנית "זה יגמר מתישהו". ובכן, לא בקנשין; סאגת קיוטו הדביקה פערים עם המנגה ובהפקה בלית ברירה נכנסו למוד של פילרים. רובם בינוניים להפליא, אך הם נראים הרבה יותר רע כי דקה לפניהם הורגלנו לקרבות אפיים אחד אחרי השני. יש אמנם מספר פרקים חביבים, אעיז לומר טובים (כמו פרק הזוי בו סנוסוקה מבטיח לצָייר שהתאהב בקאורו כי הוא ישדך לו אותה אם יצליח להכות את קנשין), אך הסגות הקצרות לא משתוות לשום דבר שהסדרה הראתה קודם. עלילות המשנה החלו לעסוק בנושאים מסטיים שאינם מתאימים לרוח הסדרה, ולא אזכיר אפילו את מגוון המקוריות חסרות המעוף.

הפילרים לא הסתיימו אך הסדרה כן. רק בפרק 95 נותקה "קנשין" ממכונת ההנשמה אליה הייתה מחוברת, וזה אפילו לא קרה בפרק שמרגיש כמו סיום. מדוע הוחלט לא להמשיך את הסדרה גם לאחר שנוצר פער עם המנגה? אין לי מושג. אולי המוניטין נהרס בשלב הזה, אך בשורה התחתונה: שסדרת האנימה של קנשין מצאה את מותה ב-1998, שנה לפני סיום המנגה. אלא שכמו באגדות, "קנשין" שבה לתחיה כאשר סטודיו Deen יצרו את סדרת ה-OVA בת ארבעת החלקים "Rurouni Kenshin: Tsuiokuhen" [או במערב: "Samurai X: Trust and Betrayal"], והיא עשתה את הלא יאמן: הסדרה הקצרה הפכה ליותר פופולרית מסדרת האנימה המקורית, כולל סאגת קיוטו. ה-OVA, שמבוססת על סאגה מאוחרת במנגה, מגוללת את סיפורו של קנשין מהילדות ועד תום ימיו כבאטוסאיי, והיא חושפת את עברו הטרגי. הסגנון העליז של הסדרה נזרק לטובת סגנון ריאליסטי ובוגר בהרבה. לא סתם סדרת ה-OVA לבדה נחשבת לאחת מעשר סדרות האנימה הטובות בכל הזמנים, אך זה כבר נושא לביקורת אחרת…

הטוב: סאגת קיוטו.
הרע: כל השאר.
והמכוער: שישיאו.

ציון במדד OK – סביר פלוס פלוס

Rurouni Kenshin | אקשן, הרפתקאות, דרמה, רומנטיקה, צלקת | 95 פרקים | 1996-1998 | סטודיו Gallop, סטודיו Deen | מאיו סוּזוּקואזה [מלכת השלג מ-"Snow Queen"], קן נאריטה [סשומרו מ-"Inuyasha"], מאסאנורי איקדה [הקריין, "Yu-Gi-Oh"], יוֹשיטו יאסוּהארה [קנג'ירו אוטה מ-"Space Battleship Yamato"], טוֹמוֹ סאקוראיי [מיילין מ-"Macross 7"], מיקי פוג'יטני [צ'וּן-לי -מ-"Streer Fighter: The Movie"], יוּג'י אוּאֱדָה [טאקשי [ברוק] מ-"Pokemon"] | במאי: קאזוּהירוֹ פוּרוּהאשי [Hunter x Hunter המקורית] | יוצר מקורי: נובוהירו וואטסוקי [Buso Renkin]