מה קורא | סדרות מנגה רצות שכדאי להרים

מאז ותמיד (סליחה, סליחה טעות שלי – מ-2003 בערך) אהבתי סדרות מנגה, אך הטיפוס השטחי שבי (שהוא אגב הדומיננטי) נטה להעדיף את המדיום עם האנימציה והצבעים. הגישה הזו שונתה לאחרונה כאשר גיליתי משהו מדהים: ידעתם… ש… מנגה אפשר לקרוא בכל מקום?

אני יודע, הלם!
בין אם זה בדרך לעבודה או *שיעול* *שיעול* במהלך העבודה — פרקים קצרים בשחור-לבן זמינים היכן שרק ארצה; בין אם זה בכרך קטן שממתין לי בתיק או באמצעי דיגיטלי (החיים הפכו לנפלאים מאז השקת יישומון / אתר MANGA Plus), וזאת בניגוד לסדרות אנימה בהן ניתן לצפות  רק באמצעות טלוויזיה בבית כשהאורות מוחשכים, וחלילה לא לפני שהאוכל מוכן (כי מי הטיפוס העלוב שצופה בסדרות בלי לנשנש משהו?).

אולם עד כמה שמנגה זה אחלה דבר, יש בעיה אחת עם המדיום: סדרות מנגה נוטות להימשך ולהימשך ולהימשך, ולכן רבות מהסדרות שאני קורא בימים אלה, ניתן יהיה לכתוב עליהן ביקורת רק בשנת 2080 פלוס מינוס. הפתרון? לרכז בפניכם את סדרות המנגה שאני קורא בימים אלה (סדרות רצות בלבד; אני קורא גם סדרות שהושלמו, אבל הן יחכו לביקורת משלהן).


Nami yo Kiitekure
[!Wave, Listen to Me]

מתי פעם אחרונה האזנתם לרדיו? בין אם זה פודקסטים או ספוטיפיי, אנו חלק מדור שמעדיף לבחור בעצמו לְמה להאזין ומתי. עם זאת, מה לעשות, לא קיים תחליף ראוי לאינטימיוּת אחד-על-אחד בזמן אמת, לדיבייטים אקטואליים עד רמת הדקה או הרנדומליוּת והטעויות (המשעשעות) בשידור חי. תור הזהב של הרדיו אמנם חלף, אך הקסם עדיין פה — כפי שנכחתי לגלות דרך Nami yo Kiitekure.

קוֹדה היא צעירה שננטשה על-ידי בן-זוגהּ. לילה של שכרוּת הוביל אותה, בדרך לא דרך, לשפוך זעמה בתחנת רדיו מקומית; המהלך המאוד גברת-מייזלי הזה השתלם לקודה, כי מנהל התחנה אהב את חוצפתה הוורבלית. מפה לשם, קודה עברה הסבת קריירה לרדיו.

המנגה עוסקת באספקטים הרבים בניהול תחנת רדיו, החל מהציוד הטכני דרך אופן ההגשה ועד מה שמאזינים רוצים לשמוע – מעין Bakuman רק למבוגרים, והיא עושה זאת באמצעות דרמה לצד הומור ציני. כאשר Nami yo Kiitekure אינה סדרה על רדיו, היא סדרה על מערכות יחסים, קריירה ופוליטיקה משרדית.

כיאה למנגה שעוסקת בפטפטנים מקצועיים – לקורא הממוצע תהיה עבודת קריאה לא פשוטה (אך גם לא נוראית), אולם האיור הנהדר של הירואקי סאמורה מפצה על הכל. אה, אופס, שכחתי לציין? זו מנגה של יוצר Blade of the Immortal. משמעות הדבר? המנגה הזו תימשך לא מעט שנים (בינתיים היא רצה “רק” 5), אבל הן יהיו שנים טובות.


Gokushufudou
[The Way of the House Husband]

וכעת לסדרה נוספת על מישהו שעבר הסבת מקצוע.

איש יאקוזה לשעבר (ואגדי בתחומו) פורש מחיי המחבטים, הזרתות הכרותות הקעקועים כדי להפוך לעקר בית. ו… זהו, זה הבסיס.

הפרקים עוקבים אחר חיי היומיום של העקר (אני עומד מאחורי הביטוי הזה), טטסו שמו, בין אם במהלך קניות בסופר או בעבודות בית. המנטליות היאקוזאית של החבוב גורמת למטלה הפשוטה ביותר להפוך להרסנית אך מצחיקה (מצחיקה מאוד).

סובייקטיבית, אובייקטיבית וקלובייקטיבית, זו אחת הסדרות המצחיקות שרצות כיום (אתם עצמכם בחרתם בה למנגת השנה 2018). פרקים מסוימים שלה – אלה שלא מתרחשים מנקודת מבטם של קולגות לשעבר – ניתן לסיים ב-3-4 דקות, זאת בזכות אופיו השקט וחסָר בועות-הטקסט של טטסו. מה שאני מנסה לומר הוא שזו אחלה סדרה לקרוא בשירותים.


Gleipnir

כי גם לי מותר לקרוא זבל.

שואיצ’י, תלמיד תיכון שדומה באופן מחשיד לריי מ-March Comes in like a Lion, מחזיק סוד: הוא מסוגל להפוך לבובת פרווה ענקית של כלב אליו מחובר רובה ענק לא פחות. למה? איך? מה? הוא עצמו לא יודע, אך כשייצור מוזר-לא-פחות מנסה לשלוח את שואיצ’י לעולם הבא, תלמידת התיכון קלייר – אשר גילתה את סודו – נכנסת  לתוך שואיצ’י (לא בקטע מיני אבל קצת כן בקטע מיני) ולמעשה שולטת עליו כמו ב-Mecha, רק שהרובוטים פה הם בני-אדם (רגע אחד – “להיות ג’ון מלקוביץ'” זה סרט Mecha?). שואיצ’י הוא גיבור עם מוסר ולכן יש לו בעיה עם כל הקטע הזה של “להרוג”. לקלייר, לעומתו, לא. תוך כלום זמן מצטרפים השניים לטורניר באטל רויאל (אותו מארגן חייזר) מול עוד אנשים כמו שואיצ’י.

זו הנחת היסוד של אחת הסדרות היותר-מטומטמות שאני קורא, אבל אשקר אם אגיד שהיא לא כיפית. Gleipnir היא סדרת באטל-שונן, ומכילה פרקי-קרב מוצלחים ואינטליגנטיים למדי. כאשר מנסה Gleipnir להרחיב את היריעה ולהפוך לקצת-יותר מסתם מנגה אודות מאסקוט רצחני, מתחילים לצוץ החסרונות: הרעים הם שבלונה גנרית של טיפוסים אדג’יים, וההסבר אודות מה לעזאזל קרה לשואיצ’י אינו מספק וגם די משעמם. קו העלילה המעניין היחיד פה הוא של קלייר, סיפור אשר דומה באופן מחשיד לטרגדיה (והמוטיבציה בעקבותיה) של סאסקה הצעיר מנארוטו.

קלייר והקרבות המוצלחים הם לדעתי מספיקים על-מנת להחזיק מים, ואם אין לכם כוח לקרוא – גרסת אנימה צפויה לעלות בהמשך השנה (ויהיה מעניין לראות אם יצנזרו את העירום והאלימות).


Samurai 8: Hachimaru Den
[Samurai 8: The Tale of Hachimaru]

אמנם יצאו בינתיים רק 3 פרקים (ּ+ פרולוג) אך “סמוראי 8” של יוצר “נארוטו“, מאסאשי קישימוטו, מסתמנת כאחת הסדרות החביבות בסביבה.

את הנינג’ות החליף קישימוטו בסמוראים, וכמו בנארוטו — אין לסמוראים שום קשר לסמוראים אמיתיים. הִיאצ’ימארו הוא ילד חולה שמחובר בכבלים לגנרטור-ענק אשר שומר עליו בחיים, אולם להיות יו-יו אנושי מונע מהיאצ’ימארו לצאת מעבר למרפסת ביתו. כאשר אותו בית מותקף על-ידי מה שאני יכול לתאר כסמוראים שהם סייבורגים אבל מהחלל (אם הבנתי נכון) — כוח מסתורי מציל את היאצ’ימארו ובעזרתו יוצא הילד הקטן למסע גדול מהחיים.

מודה, הסיפור טרם תפס אותי ב-100%, אך לזכות קישימוטו ייאמר שהוא יודע לברוא עולמות; עולם הפאנק הרובוטי של “סמוראי 8”, ממנו ראינו אחוז וחצי, עשיר ומגוון. המלחמות האפיות שמאפיינות את חציהּ השני של “נארוטו” טרם הדביקו את “סמוראי 8”, והמנגה מזכירה בינתיים את השונן הקלאסי והפשוט שהייתה נארוטו פעם (ואם להרחיק לכת, היא מזכירה את “דרגון בול” בתחילת דרכה).

עד שתבוא גרסת האנימה, 10 הסרטים, 80 משחקי הווידאו וסדרת ההמשך על ביאקימארו, הבן של היאצ’ימארו — יש לכם הזדמנות להתחיל את “סמוראי 8” כדי שתוכלו לומר בפרצוף מדושן “אני קורא אותה מאז שהתחילה”.


Yakusoku no Neverland
[The Promised Neverland]

בביקורת על The Promised Neverland ציינתי, ככה בקטנה, שהמנגה פי מיליון יותר טובה.

ואני עדיין עומד מאחורי מילים אלו. המנגה, אשר עוקבת אחר קבוצת יתומים שמגלים כי הם לא בדיוק במָקום הפסטורלי שהם חשבו שהם נמצאים בו, היא אחת הסדרות המוצלחות בסביבה. מרבית הקוראים יסכימו כי הסגה הראשונה (שכוסתה במלואה באנימה) היא הטובה והמעניינת מכולן, ועמיתכם הנאמן נוטה להסכים. יחד עם זאת, חלילה אני לא רומז שהמשך הסדרה אינו טוב, והסדרה נהדרת גם בפרקיה המאוחרים. ‘Neverland’ למעשה שינתה את הז’אנר שלה, וממותחן פסיכולוגי היא הפכה למסתורין-אקשן; שינוי ז’אנר במקרה שלה הוא מהלך שעדיף על פני נִסיונות כושלים בשחזור האלמנט שהפך סגת הפתיחה לטובה (Death Note נפלה בדיוק כך).

משום שאני אישית אוסף, פיזית, את ההוצאה Viz – אשר מוציאים כרך חדש אחת לחודשיים – הגעתי בינתיים רק עד סוף הווליום התשיעי (הפיתוי להמשיך דיגיטלית הוא גדול), אבל אני במתח לא פחות משהייתי בכל נקודת זמן אחרת בסדרה. זו סדרה נהדרת, ואתם מוכרחים לקרוא אותה אם יש לכם את ההזדמנות.


Boruto

להגיד לכם שסדרת ההמשך של “נארוטו” טובה כמו “נארוטו”? כן, אגיד את זה בכיף – אם ארצה לשקר. אבל היי, “בורוטו” לא סדרה רעה בפני עצמה; הבחירה להעביר את הפרנצ’ייז לפורמט חודשי נותנת לפרנצ’ייז רוח רעננה ומאפשרת לסיפור ולפיתוח הדמויות לקבל את הבמה הקדמית על-פני אקשן בומבסטי (שלצערי אינו מוצלח כמו האדרנלין שהזריק קישימוטו ב-“נארוטו”).

המנגה עוקבת אחר בורוטו, הבן של נארוטו שהוא, כזכור, חובב נדנדות שהפך לראש כפר נינג’ות. על אף שנארוטו יכול לשלוח שיבוט של עצמו לעבודה והוא עצמו יכול להישאר בבית, בוחר נארוטו  עצמו ללכת לעבודה ואת  השיבוטים לשלוח הביתה לבלות עם הילדים, מה שגורם לבורוטו להיות יבבן ומעצבן במשך 10 הפרקים הראשונים (אשר מכסים את סגת הסרט).

לאחר שמתבגר בורוטו ומתפתח בפרקים מאוחרים, הוא נהיה גיבור בסדר-כזה. אמנם הווריד בעין שלי קופץ בכל פעם שהוא לומד בפרק אחד יכולת שלקח לאביו 20 פרקים ללמוד, אבל הבטחתי לשפוט את הסדרה בזכות עצמה ולכן אפסיק; אני גם יכול להתלונן על כך שהאיוּּם החדש בסביבה, קבוצה מסתורית בשם קארה, היא העתק גנרי של האקאטסוקי — אבל שוב, אמרתי שלא אשווה יותר. אה ונארוטו סיים את הסדרה של עצמו עם כוחות של אֵל – למה לעזאזל הוא מתקשה מול אויבים סוג ג’? אוקי, אוקי… לנשום. הכל בסדר.

יודעים מה? לא, זה לא בסדר. המאייר של “בורוטו” סיפר שהוא והכותב נפגשו אולי פעמים ספורות בחייהם – וכשיד ימין מדברת עם יד שמאל רק באמצעות עורך בשונן ג’אמפ, אין פלא שהסדרה נראית איך שהיא נראית.

איפה הייתי?
אה כן, סדרה טובה סך-הכל.


Hunter x Hunter

ילדים, רוצים לשחק משחק? הביטו בפאנל מנגה טיפוסי של Hunter x Hunter מהשנים האחרונות, ונסו למצוא בין כל בועיות הטקסט פיסה של איוּר. בין הזוכים יוגרל טופי.

(במילים אחרות, אני אולי קורא את Hunter x Hunter אבל אין לי יותר מושג מה מתרחש שם)


המלצות מנגה משלכם, או דעתכם על הסדרות עליהן דיברתי, יתקבלו בברכה.

לקריאה נוספת
4 תגובות
  1. הוש אומר/ת

    איבדתי כל תקווה ברגע שראיתי שגולדן קאמוי לא פה

  2. TURI אומר/ת

    חשבתי שאתה עוקב גם אחראי המנגה של Attack on titan.

    1. רם קיץ אומר/ת

      המ… בערך… כן… לא.

  3. תימור אומר/ת

    ראיתי את הסדרה hajime no ippo פעם ראשונה רק לפני כמה חודשים בזכות ההמלצה פה, ושסיימתי את כל העונות גיליתי שהמנגה מאוד טובה ובניגוד לhunter x hunter קלה וזורמת לקריאה, ויש מלא פרקים, מאוד מומלץ למי שאהב את האנימה

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם