Rainbow: Nisha Rokubou no Shichinin
"Get busy living, or get busy dying" / מתוך 'חומות של תקווה'
•••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••
"Rainbow" נפתחת בנסיעה גשומה באוטובוס, נסיעה שלא ידענו לאן הובילה. וכזה היה כל פרק בסדרה – מסע מטלטל שאת התחנה הסופית שלו ניתן רק לנחש. האוטובוס האזרחי המדובר אוכלס בידי שישה אסירים קטינים שעשו את דרכם למתקן כליאה לנערים; כולם עם מטען נפשי שונה שהוביל אותם לפה, כולם בדרך להפוך להפוך לחברים הטובים ביותר שאדם יכול לבקש.
הסדרה היא עוף מוזר שלא עונה על ההגדרות הקלאסיות של 'אנימה', ובכל זאת היא ללא ספק הסדרה המעניינת ביותר בשנה האחרונה. הפקתה היא אחד ההימורים הגדולים שנעשו כאן לאחרונה. לא פשוט ליצור סדרה המתרחשת בתקופה אפורה מאוד של יפן – שנות ה-50 (המאופיינות בעוני וצלקת שעוד לא הגלידה אחרי המלחמה) – ולקוות שהיא תתקבל בהבנה. אבל ההימור הצליח, ובענק.
כאמור, גיבורי הסדרה הם שישה בנים השותפים לתא מספר 6, שם הם פוגשים את סאקוראגי, אותו הם מכנים עד שארית הסדרה 'אן-צ'אן' [אח גדול]. סאקוראגי הוא הגבר שנשים חולמות להיות איתו ובנים רוצים להיות כמוהו: הוא גבוה, חזק, יפה, נאמן, קשוח, חכם, מדהים, ואני בטוח שאם הייתה לו הזדמנות להראות זאת, הוא גם יודע לבשל. לאחר שהשישה חוטפים ממנו מכות נמרצות, מציע להם סאקוראגי את הסיגריה היחידה בתא, והם מבינים שהוא הכין אותם לחיים מאחורי סורג ובריח. מפני שאם החיים מהם כל אחד הגיע נחשבו לגיהנום, המגורים במקום החדש יוכיחו להם שהם עוד לא ראו כלום. בתור התחלה, הסוהר הראשי אישיהארה, אדם לא שפוי ומכוער, מעוניין למרר לסאקוראגי את החיים. הוא הופך לחולשה את הנאמנות של סאקוראגי לחבריו כאשר הוא מתעלל בדרכים הכי סדיסטיות שניתן בילדים הצעירים: הלכאות חוזרות ונישנות, לילות בצינוק, מרתונים של לילה בכיף ועוד. אבל אישיהארה הוא ציפי שביט לעומת סאסאקי – רופא בית הכלא. רופא אמרתי? רופא כמו שד"ר מנגלה רופא. בין תחביביו הרבים הוא נוהג לבחון את פי הטבעת של נערים צעירים בעזרת השמקלה שלו (ולא כדי לבדוק טחורים), וכל מי שיעמוד בדרכו – כמו סאקוראגי – יקבל את 'עונשו' בכל האמצעים הדרושים, כאשר המוות הוא המוצא המתבקש.
"קשת בענן" מחולקת ל-2 חלקים, כאשר עד פרק 11 מדובר בסדרה אותה תיארתי למעלה. מהפרקים הבאים לוקחת האנימה תפנית עלילתית חדשה שיש שיגידו שהורידה את רמת הסדרה. אני אומר בולשיט. זה שהחלקים הסדיסטיים והמחרידים מוחלפים בטון עלילתי פחות צורם, לא הוריד את ההנאה שלי מהסדרה ולו לרגע. המטרה הראשונית של "Rainbow" הייתה להראות תהליך שעובר על גיבורי הסדרה, והתהליך הזה לא יכול להתבצע אם לכל אורך פרקיה תישאר הסדרה דרמה מלנכולית.
למדתי אט אט להתחבר כמעט לכל אחת מהדמויות. הגיבור החביב עלי, ואני בטוח שעל רבים מהצופים מהצופים גם, הוא ג'ואי. זה לא הבלונד והעיניים הכחולות, או החיוך הכובש בהם הוא ניחן. זה הרקע ממנו הוא הגיע (יתום שעבר התעללות מינית סדרתית וחולם על איחוד עם אחותו הצעירה) שהפך אותו לאחת הדמויות המיוסרות ביותר. גיבורה הרשמי של הסדרה הוא מינאקאמי מריו: מנהיג החבורה. טוב הלב שלו והרצון לסכן את חייו עבור חבריו מעניקות לו את תואר 'החבר הכי טוב בעולם', ובצדק. אבל הבולט מכולם הוא כמובן נוֹבּוּרוֹ (רומי פאקו האגדית), גמד נוירוטי המכונה 'צב'. נובורו איבד את משפחתו בהפצצה על הירושימה וחולם להרוויח הרבה כסף. איך אפשר להגיד שהוא לא מגניב?
קצרה המקלדת שלי מלספר על 'הטאי', 'בארמוטו' ו-'קאבאג", כולם חשובים לעלילה, כולם מקבלים את אור הזרקורים שלהם בשלב כזה או אחר, ולכולם כינויים מקטנטנות. אוסיף ואגיד שאין דמות אחת מיותרת בסדרה. כל אחד מהם תורם לפבריקה והדינמיקה בינם לבין עצמם, וזו הסיבה שהתרגשתי כל פעם מחדש כשראיתי את הנאמנות שהם מגלים לחבריהם.
מלבד סיפור יוצא דופן, ניחנת הסדרה באיכויות נוספות; פס הקול לא מפסיק להתנגן, והוא כנראה האשם המרכזי בהרבה מהפעמים שרציתי להוציא ממחטה. הגרפיקה והאנימציה הן פשוט תענוג לעיניים, ולמרות שניתן היה לשפר מספר סצינות פה ושם, בסופו של דבר בתור אנימה היא משוייפת להפליא. טוקיו של שנות ה-50 נראית מציאותית ביותר, והעיצוב של המרכז בו הם שוהים בהחלט עושה חשק לא לבקר שם… אף פעם. הפתיח "We're not alone" [של Coldrain] והסיום "A FAR-OFF DISTANCE" [של Galneryus] הפכו להיות בין השירים המושמעים ביותר בנגן שלי אחרי צביקה פיק.
הסיבה ש-Rainbow" כל-כך מוצלחת היא שמדובר לא רק בסדרה שמביאה למסך התעללות קשה לצפיה, אלא גם בסדרה עם המון אופטימיות. למרות הסבל הרב, מצליחים כל אחד מהגיבורים לשמור על החיוך והנאמנות. מי שיבוא לסדרה בראש צר, יחפש הרבה על מה להתלונן; על חוסר האמינות, על 'אחוות הגברים' שמתחילה להישחק ושאחרי כל הצער והסבל – דברים באים לידי פתרון בקלות לעיתים מתסכלת. אך מי שיחפש עולם לברוח אליו ימצא ב-"Rainbow" פיסת חן שקל מאוד להתמכר אליה. בפרק 11 לדוגמא הייתי צריך להחזיק לעצמי את היד כדי שלא תרעד, ובפרקים רבים אחרים אודה שהזלתי דמעה, לפעמים מהתרגשות, לנוכך ההתרחשויות על המסך. אפשר רק לקנא בחבורה הזו שאיבדה הכל בחיים, אבל זכתה בחברים נהדרים.
הטוב: הסדרה הטובה ביותר של השנה.
הרע: לא כיסתה את כל המאנגה.
והמכוער: האף של אישיהארה.
ציון במדד OK – סביר פלוס פלוס פלוס
Rainbow: Nisha Rokubou no Shichinin | סיינן, דרמה, מתח, אימה, אקשן, רומנטיקה, "אן-צ'אאאאן!!" | 2010 | 26 פרקים | סטודיו MADHOUSE | במאי: הירושי קוג'ימה | יוצר מקורי: ג'ורג' אבּה
בתור אחת שראתה את האנימה, הסיקור מדויק להפליא. הזדהתי עם כל הדברים שכתבת כאן, קלעת בול למחשבות שלי.
אנימה פשוט מאסטר פיס ויוצאת דופן. הרבה פעמים במהלך הסדרה חשבתי לעצמי ״לא, אל תעשו לי את זה, יש לי לב חלש!״ מרוב המתח שהיוצרים גרמו לי להרגיש והם עשו חתיכת עבודה מעולה.
התחברתי מאוד לסאקוראגי מהרגע הראשון וכאב לי שהוא היה צריך למות בסוף כזה מזעזע שגורם לחשוב ״למה?״ אבל עם זאת.. עדיין נהניתי מכל רגע באנימה ונסחפתי איתה. בכללי, התחברתי לכל הרעיון של אחוות הגברים וכל אחד מהנערים שם פשוט מקסימים וכל אחד בדרך שלו.
מומלצת מאוד ומרגשת עד דמעות. סיקור מעולה!