Psycho-Pass

Psycho-Pass מתרחשת בעתיד נטול מלחמות, אלא שכמו שכתב ב-‘קפקא על החוף’ הארוקי מורקמי – “אין מלחמה שתשים קץ למלחמות”‘ וכך מתנהל גם עתידהּ האוטופי של הסדרה. המלחמה היא שקטה, מתחוללת מתחת לאפם של האזרחים השאננים, והאויבים הם אנחנו. כל אחד מאיתנו עשוי להיות אזרח עוין בפוטנציה, ומי שמחליט על-כך היא תוכנת מחשב. אותה תוכנה קוראת את מצבו הנפשי, אישיותו וסבירותו של פלוני אלמוני לביצוע פשע, או בעגה של הסדרה: ה-“Psycho-Pass” שלו. לא, לא לחינם זה מזכיר את המילה ‘Psychopath’ (חולה נפש) – המרחק בין היותך מקוטלג כאזרח מן השורה ובין היותך מסוכן לחברה עשוי להשתנות ברגע, בין אם משום ששמעת שיר שחור, נפרדה ממך בת-זוג יקרה או שסתם עבר עליך יום רע. מי מאיתנו הרי לא חשב אי-פעם לבצע מעשי זדון? ה-Psycho-Pass עוצרת פושע מבעוד מועד, ובהתאם למקדם הפשע שלו, מחליטה התוכנה אם האדם ייכלא לצורכי שיקום (שיקום ממנו הוא כבר לא ייצא) או ימות במקום.

אוכפי החוק של המערכת הם צוות מיוחד שמורכב מ-Enforcers: אנשים שזוהו כבעלי מקדם פשע גבוה ועובדים במרדף אחר פושעים כמותם. מי שמפקדים על צוות הפושעים-הפוטנציאליים הם שני מפקחים שמוודים כי אף Enforcer לא ימלט או יבצע פשע; מדובר בעבודה מסוכנת, מלוכלכת וחסרת זוהר. אקאנה טסונמורי סיימה בהצטיינות את כל הבדיקות והמבחנים במגוון מגזרים ציבוריים ופרטיים, והיא יכלה לבחור כל עבודה רווחית ונוחה בה רק חפצה, אך היא בחרה להצטרף כמפקחת במשטרה, זאת בתקווה כי ציוניה הגבוהים יעזרו לחולל שינוי מהותי בארגון.

הסדרה תחילה מתמקדת באירועים נקודתיים ודילמות מוסריות שעולות כתוצאה מהשימוש ב-Psycho-Pass בתור אוכף צדק. הייתם רוצים לחיות בעולם אשר בגלל היסח דעת, עשויים להרוג אתכם בשל פשע שטרם ביצעתם? עיקר הדיון בנושא מתסיס כאשר אל הסיפור נכנס שוֹגוֹ מקישימה: טרוריסט שמתנגד למערכת הסיבּיל (זו שעומדת מאחורי ה-Psycho-Pass) ומשתמש באמצעים לא קונבנציונלים כדי להפיח חיים במהפכה. מולו ניצב קוגאמי, Enforcer שהיה בעברו מפקח אך בשל חקירה שיצאה משליטה, עלה ה-Psycho-Pass שלו ועל-כן סומן כפושע. קוגאמי הוא בלש נבון, כנראה החכם בצוות, ויש לו דעות ברורות כנגד מערכת הסיביל. לוֹ ולמקישימה שוגו יש אותן אידאולוגיות, אך השוני באישיותם של השניים ודרכי הפעולה הקיצוניות של שוגו מציבים את שניהם בקצוות השונים של החוק.

הסדרה לא מסתירה את המפוקפקוּת של מערכת הסיביל ומאידך לא מייפה את המציאות שהייתה יכולה להתקיים בלעדיה. אי אפשר להכחיש את העובדה שהשלום קיים, אך הוא שלום-מבוסס-פחד. לוּ שוגו היה מהפכן ללא חיבה יתרה לסדיזם, יתכן כי הייתי מריע לו במאבק. אולם הצגתו כאדם חולה רוח מצייר את רעיונותיו כחסרי עמוד שדרה, וכי האנושות מיסודה כמהה להשלטה של טוטליטריזם. זה לא המצב כלל, לא כאשר טסונמורי עוברת תהליך של הבנה עבור מי ומה  בדיוק היא עובדת. אלא שחוץ מלדבר גבוה, פעולותיה נכנעות למערכת, ואף שינוי מהותי לא מתרחש. אז מה בדיוק למדנו מכל זה?

הקונספט של הסדרה בפרקיה הראשונים דומה לזה של סדרת משטרה אמריקאית, רק בסגנון סייברפאנק. בכל פרק ישנו מקרה אחר כאשר ברקע מתחולל משהו גדול בהרבה, משהו שמוקדשים לו דקות מעטות אך כמו כדור שלג, הוא הולך ומתעצם לאורך הסדרה. החל משלב מוקדם זונחת הסדרה את קונספט המקרה-לפרק ועוברת להתמקד במערכה מול שוגו. מרדף החתול ועכבר בין שוגו ובין מאקישימה מניב תוצאות מפעימות: פרק 11 למשל, בו משחק החתול ועכבר הופך למשחק במובן המילולי. שוגו מוביל את קוגאמי למרדף קטלני שנועד לבחון את יכולותיו של קוגאמי כיריב, וזה גם הפרק הראשון בו הצוות מבין מי הוא בדיוק שוגו מקישימה ועד כמה הוא מסוכן. אך הפרק המוצלח בסדרה מבחינתי הוא פרק 16, הפרק בו המערכה מול שוגו מגיעה לשיאה. על אף שמאכזב לגלות בפרק כי שני האנשים החכמים במדינה מחליפים כחמישה משפטים בלבד לפני שהם הולכים מכות, אך הפרק המדובר דוחס לתוכו כמות רבה של מתח, דרמה והתפתחויות משמעותיות בעלילה. לצערי, הפרק הזה הוא גם שיא הסדרה.

ששת הפרקים שבאים לאחר-מכן מחווירים ביחס לנעשה בפרק 16, והרגשתי לא פעם כי העלילה נגררת שלא לצורך; עוד דיונים אודות חיוניותה של מערכת הסיביל ועוד דיבורים אודות טבעם של בני-האדם. עד כמה שאני מעריך את כתיבתו של גן אורובוצ’י (תסריטאי הסדרה המחונן ויוצרם של “Fate/zero” ו-“Madoka Magica“), זה מרגיש כאילו בפרקים מאוחרים הוא כבר סתם משוויץ; הרפרנסים ליצירות ספרותיות וקולנועיות, כמו גם הציטוטים הרבים של פילוסופים יווניים, כולם נשמעים מאולצים אחרי הפעם המאה. לוּ הייתה בפרקיה האחרונים ממשיכה הסדרה במתכונת של הפרקים הראשונים, הייתי מסופק יותר (ויש לפחות 2 קצוות עלילה שהסדרה משאירה פרומים ואליהן אפשר לחזור). 

אי אפשר לקרוא לסדרה הזו אכזבה. אפילו אותם פרקים אחרונים הן יצירות מופת בהשוואה להיצע כיום בשוק האנימה. הפרק האחרון סוגר את העלילה הראשית של העונה בצורה מספקת ומותיר פתח עבור עונה שנייה. בדרך כלל, כאשר סדרה מוצלחת לא זוכה לעונה נוספת, ניתן להתייחס לעונה הראשונה כיצירה שלמה. אך אגיד לכם את האמת: בלי עונה שנייה ארגיש מרומה. העונה הראשונה מדהימה, אין על כך ספק, אלא שהיא משולה לנמשל ללא משל; התשתית העלילתית מבוססת היטב, אך מה בסופו של דבר ניסתה הסדרה להגיד – זאת קשה לי להבין. לומר ש-“למערכת בסגנון האח הגדול יש גם יתרונות וגם חסרונות” זה לראות את גן אורובוצ’י יושב על הגדר. דרושה עונה נוספת אשר תציג את המלחמה שתסיים (אולי) את כל המלחמות.


הטוב: סדרת האנימה החכמה, השנונה, המותחת, המעניינת והמושקעת ביותר מהשנים האחרונות.
הרע: סיום ואמירה לא קונקלוסיביים, תחוויר ללא עונה שנייה.
והמכוער: מישהו אמר “דו”ח מיוחד“?

ציון במדד OK – סביר פלוס פלוס פלוס

Psycho-Pass | יפן, 2012-2013 | 22 פרקים | סטודיו Production I.G | מדע-בדיוני, סייברפאנק, מותחן, גן אורובוצ’י | קאנה האנאזאווה [סאיה מ-“Sket Dance”], טוֹמוֹקאזוּ סֱקי [ברנדון היט מ-“Gungrave”], טאקהירו סאקוראי [סוזאקו מ-“Code Geass”], קנג’י נוז’ימה [האיש הרע מ-“Blooc-C”], קינריוּ ארימוֹטוֹ [וואטייה מ-“Chihayafuru”], אקירה אישידה [גאארה מ-“Naruto”], יאיוֹי איטוֹ [קוקו הקמטייר מ-“Jormungand”], מיוּקי סאוושירוֹ [סא’אקו בּוּסוּג’ימה מ-“Highschool of the Dead”] | תסריט: גן אורובוצ’י | במאי: נָאוֹיוֹשי שיאוֹטאני

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם