Persona 5


נקי מספויילרים. לא נקי מבולשיט.


להגיד שחיכינו "לא מעט זמן" ל-Persona 5 זה אנדרסטייטמנט. במידה וההמתנה החלה עבורכם עת שחרורו של Persona 4 (אי אז במחצית השנייה של 2008), אזי מי שעשה את צעדיו הראשונים בכיתה א', מתחיל כיום אוטוטו את לימודיו בתיכון (ואם זה מדכא אתכם, נסו לדבר עם מעריץ Kingdom Hearts מבלי שיבכה). ובכל זאת, אף אחד מאתנו לא הרגיש מחסור בפרסונה. המפתחת Atlus דאגה לפמפם את הפרנצ'ייז באמצעות שתי סדרות אנימה ל-Persona 4, חידוש לויטה של Persona 4, שני משחקי מכות של Persona 4, משחק שוויפטי של Persona 4 ואינספור סדרות מנגה… של Persona 4. אוקי, אז Atlus לא דאגו לפמפם את הפרנצ'ייז. הם דאגו לפמפם את Persona 4 (ומדי פעם נזרקה עצם ל-Persona 3). שמעו, אני אוהב את Persona 4. באמת. אבל אשקר אם אגיד שהחבר'ה מאינבּה לא יצאו מכל החורים. בשלב מסוים (כשהוכרז משחק הפצ'ינקו) תהיתי אם ל-Atlus יש בכלל כוונה להמשיך את הסדרה הראשית.

לכן כשסוף סוף הוכרז הכותר המיוחל *הכניסו כאן בדיחת חורף 2014* הגיע ההייפ לשיא, ועל P5 לעמוד בציפיות – ציפיות שתפחו בהדרגה מאז 2008 והגיעו לממדי ענק בחודשים האחרונים. ועם הציפיות תפח גם האורך; את כתוביות הסיום ראיתי רק אחרי 104 שעות ואגודל שבור. מי שירצה לשחק במרתון רציף יאלץ להיפרד מארבעה ימים ולרכוש כמוסות ויטמין D וחיתול.

וזה שווה את זה. 

♦ טוקיו בלוז

הגיבור של Persona 5 הוא אתם, ובגלל שהוא אתם – אתם יכולים לקרוא לו איך שמתחשק לכם. לשלי קראתי דרגומיר בננה. כמו גיבורי פרסונה לפניו, עובר דרגומיר למקום חדש בו ישהה במהלך שנת הלימודים. את טטסומי פורט איילנד (P3) ואינבה (P4) הבדיוניות מחליפה טוקיו האמיתית לחלוטין (עד שיוכח אחרת). לצערו של דרגומיר, הוא לא עובר לטוקיו בנסיבות נעימות; הוגש נגדו כתב אישום כוזב באשמת תקיפה, וכעת הוא מעביר תקופת מבחן בעיר הבירה. מדוע דווקא שם? כי רק בעיר נמצא התיכון היחיד שהסכים לקבל את העבריין המסוכן שהוא אתם. עם הגעתו מתנחל דרגומיר בעליית גג של בית קפה שכונתי שמנהל סוג'ירו, מכר וותיק של הוריו ובעל תואר בפולי קפה (אם תואר כזה היה קיים).

את ההבדל בין P5 לקודמיו מרגישים מהרגעים הראשונים בטוקיו: בניגוד לקבלת הפנים החמה לה זכו קודמיכם, כמעט כולם מתייחסים לדרגומיר כמו אל רוצח חתלתולים נאצי: סוג'ירו מזכיר לא פעם ולא פעמיים כי פשלה אחת ודרגומיר עולה על הרכבת הביתה, ואפילו בתיכון הוא זוכה ליחס מחפיר. לכן אין זה פלא שדרגומיר מתחבר עם תלמידי שוליים, אנשים מוּקצים שהחברה שופטת לא בצדק. הראשון הוא ריוג'י, באד בוי חמום מוח. אפילו המורה של דרגומיר מזהירה אותו מפניו. השנייה היא אן ("ליידי אן" בשבילכם), נערה חיננית גזרה הסובלת משמועות על דברים שהיא עושה אחרי שעות הלימודים.

מגוון מקומות הבילוי במשחק גדל משמעותית; את עיקר זמנכם תבלו בשכונות כמו יונגן-ג'איה (המבוססת על סאנגן-ג'איה) ושיבויה (המבוססת על שיבויה). מקומות חדשים יפתחו בפניכם במהלך הקמפיין, מקומות בהם תוכלו לרכוש מתנות, לשחק בארקייד, לדוּג, לבלות במייד קפה, לראות סרט, לשדרג את ארסנל הנשקים, לצאת לדייטים, להירגע באמבט, לחבוט בכדורי בייסבול ועוד ועוד ועוד. כסף תוכלו להרוויח בארבעה מקומות עבודה שונים (ובלי תיאום עם מס הכנסה. הארדקור), שזה אמנם פחות מההיצע ב-P4, אך לפחות כאן מאפשרים לכם לעבוד כברמן. בדומה לכותרים הקודמים, P5 ידרוש מכם ניהול יעיל של זמן. לעלילה יש תאריך תפוגה – סוף שנת הלימודים – אך כל פעילות כאן שורפת זמן. החלטתם שהגיבור מוכרח לשחק משחק וידאו בחדרו? מיד אחרי זה פיפי ולישון. הלכתם איתו להתפלל במקדש? הנה הלך כל אחר הצהריים.

כמות פעילויות הצד ב-P5 גדולה מכל ההיצע של משחקי העבר, אך מסגרת הזמן השנתית לא התרחבה. זה אומר כי ב-Playthrough הראשון לא תוכלו לחוות את כל מה שיש למשחק להציע (אלא אם תיעזרו בגוגל). חמור מכך: אם למחרת ממתין אירוע שמתניע את העלילה, או במידה וחזרתם מארמון כלשהו [תכף אדבר עליהם] – תוכרחו באיומים ללכת לישון, ואין לכם (כמעט) מה לעשות נגד זה.

♣ על ארמונות וקוגניציה

אפליקציה מסתורית מופיעה בסמארטפון של דרגומיר עם תחילת לימודיו, אפליקציה המובילה את דרגומיר וריוג'י ל-Metaverse, ממד מקביל הנוצר על-ידי קוגניציה (קחו אוויר); תופעת ההכרה האנושית המושפעת מתהליכים מחשבתיים ותפיסות עולם אינדיווידואליות, ומתבטאת בהתגשמות פיזית בצורת 'ארמון' [Palace] – צינוק תת-הכרתי שנועד לבטא פרספציה מעוותת. בקיצור, ב-Metaverse נמצאים הדאנג'נים של המשחק. הארמון הראשון למשל נוצר על-ידי קאמושידה, מורה לכדור-עף שהביא את בית-הספר להישגים, אך בפועל מתעלל בחברי הקבוצה ומטריד מינית. רק לאנשים בעלי תפיסת עולם מעוותת יש "ארמון", ומכיוון שקאמושידה רואה עצמו כמלך הבלתי מעורער של בית-הספר — ואת תלמידיו כנתינים — ה-"הארמון" שלו הוא… ובכן, אשכרה ארמון, סטייל ימי הביניים. "ארמונות" נוספים בהם תבקרו עם התקדמות הסיפור הם מוזיאון, בנק, פירמידה ועוד – כולם מייצגים את התת-מודע של יוצריו, ומכולם ניתן להיפטר ובכך לגרום לאדם מאחוריהם להודות בפשעיו ולהפסיק להיות דושבאג.

בחזרה לדרגומיר. הוא וריוג'י (ומעט אחרי זה אן) מגלים כי באמצעות האפליקציה המסתורית הם יכולים לצאת ולהיכנס ל-Metaverse, וכך הם יוצרים את ה-"Phantom Thieves of Hearts" – גנבים שמטרתם "לגנוב" את לבם של הרקובים ולהביא סדר אל החברה המושחתת. הרעיון של קוגניציה וארמונות הוצג למעשה כבר ב-P4 תחת שמות ידידותיים לגיימר הממוצע, אך P5 מעניק הגדרות מפורשות למצגת הפסיכולוגיה הזו שנקראת 'Persona'. 

דרגומיר וחבריו יכולים ב-Metaverse (וב-Metaverse בלבד) להשתמש בפרסונה שלהם. וכן, הכוונה לארכיטיפ של קרל יונג – ובדומה לקוגניציה, גם הפרסונה מתבטאת בהתגשמות פיזית של יצורים (המושפעים מקשת רחבה של מיתולוגיות) הנלחמים בשמך. נלחמים במי? בצללים, כמובן – החלק באישיותנו שרובנו מעדיפים להדחיק, ואחראי על רגשות שליליים. הצללים במשחק מיוצגים, איך לא, על-ידי התגשמות פיזית של יצורים המאכלסים את הארמונות ועושים כל שביכולתם להרוג אתכם. אפשר להביס צל ולהרוויח כסף ו-EXP, או להפוך אותו לפרסונה ולצרף אליכם.

בניגוד לדאנג'נים של P3 ו-P4, הארמונות של P5 אינם מתחוללים באקראי; כל פינה וכל דלת לא נמצאים שם במקרה, מה שהופך את החקר למתיש ורפטטיבי פחות משהורגלנו אליו. הפאזלים אמנם לא קשים במיוחד, אבל אני מעריך את הגיוון. כמו כן, היפרדו לשלום מריצה אינסופית במסדרון עד שנתקלים בשד; מעתה אפשר לארוב ולתקוף אותם בהפתעה, וזה אחל'ה פיצ'ר… כשהוא עובד. פעמים רבות (מכפי שאני מוכן להודות) העמלק האמיתי היה פינת שולחן שלא הסתירה אותי בזווית המתאימה, וכשהשתחררתי כדי לתקן זאת – האויב תקף אותי קודם (בחלקים מאוחרים של המשחק – אויב שתוקף ראשון עשוי להיות ההבדל בין חיים למוות).

הקרבות עצמם ידידותיים לשחקנים חדשים; אי אפשר לטעות לגבי החולשות והחוזקות של כל צל מולו אתם נלחמים, ובמקרה הצורך – לחיצה על R1 תשלוף מיד פרסונה מהארסנל עם מתקפה שהאויב מולכם חלש נגדה. זה אפקטיבי ומשעמם כמו שזה נשמע, ולכן השתמשתי בפונקציה הזו בערך פעמיים. אלמנט חדש נוסף שהתווסף הוא הרובה. לכל אחד מחברי הצוות שלכם יש נשק חם (או רוגטקה) עם מספר מוגבל של כדורים. הרובים אינם חזקים בתחילת המשחק, לכן אני ממליץ לשדרג אותם כשיש לכם אופציה (בייחוד את של אן. עד סוף המשחק היא נהיית רמבו).

מערכת הקרב מבוססת תורות (רואים, Final Fantasy? גם ב-2017 זה עדיין בסדר) אז אפשר לקחת את הזמן ולחשב את הצעד הבא שלכם. או, אם אתם OP, אפשר ללחוץ על כפתור "הילוך מהיר" ולסיים קרב בחמש שניות. קחו רק בחשבון שהסיכוי לשרוד את כל קרבות הארמון עם כפתור "הילוך מהיר" אינו גבוה במיוחד, כי כל ארמון מותאם לרמה בה נמצאים גיבורינו.

ממנטוס זה כבר סיפור אחר.

ממנטוס זו התשובה של P5 למי שהתגעגע למבוכים רנדומליים (מה שלומך?). זה למעשה "ארמון" תת קרקעי של הקולקטיב בטוקיו, ומושפע מהלך-הרוח בציבור. ב-P4 ישנם עשרות קווסטים שאף אחד לא טרח לעשות ("לך קנה לי ביצים" או משהו כזה), ואטלוס הבינו זאת. לכן הקווסטים ב-P5 שולחים אתכם לממנטוס, שם עליכם "לשנות את לבם" של כל מיני פושטקים קטנים ללא ארמון משל עצמם. ממנטוס נראה ומרגיש אינסופי (קצת כמו טרטרוס ב-P3), ובכל פעם שתתקרבו למה שנראה כמו סוף – יתגלה בפניכם אזור תת-קרקעי עמוק אף יותר. אפילו אם מחשיבים את קרבות הבוס, האויבים בממנטוס לא חזקים במיוחד. אבל אם תפס אתכם 'מלאך המוות', עדיף לכם מראש להרים ידיים.

מבין כל החברים שמצטרפים ל-"Phantom Thieves of Hearts" – בארמונות ובממנטוס ניתן להילחם רק בצוות של ארבעה. אתם כמובן יותר ממוזמנים לשחק ברוטציה, אבל הרבה יותר זול לשדרג נשקים ושריון לארבעה חברים קבועים (במקרה שלי: ריוג'י, אן ומאקוטו כפרה עליה). ואני לא יכול להדגיש זאת מספיק, אבל תשתדלו להגיע למקסימום Confidant עם כל חבר בצוות שלכם.

♥ מראה ורודה

זה אומר שצריך לדבר עכשיו על מערכת ה-Confidant?
מי שזוכר לטובה את ה-Social Links (קשרים סוציאליים?) מ-P3 ו-P4, ישמח לשמוע כי הם חוזרים, הפעם תחת השם "Confidant" ("איש סוד", אבל זה נשמע לא משהו). בעת שהותכם בעולם האמיתי, תוכלו מיוזמתכם (ובפעמים מסוימות לא מיוזמתכם) להיכנס לקשרים עם חברים קרובים, מכרים ואנשים שהיו זרים לחלוטין עד לפני רגע. כל קשר שכזה הוא נרטיב בפני עצמו, ובמסגרתו תכירו לעומק את הבן-אדם, תעזרו לו להתגבר על פחדיו ולבסוף גם תבתקו את בתוליו (בחלק מהמקרים…). בניגוד למערכת ה-Social Links, פיתוח ה-Confidants יפתח עבורכם בונוסים שיעזרו לדמות שלכם בקרב, או לחלופין יעניק הטבות בעולם האמיתי. כך למשל Confidant שלא אנקוב בשמה תהיה מוכנה לעשות לכם מסאג' בעת שובכם מארמון או ממנטוס – מה שיאפשר לדמותכם לצאת באותו הערב החוצה ולא ללכת לישון מרוב עייפות (כזכור, זמן הוא מצרך חיוני במשחק).

כל פרסונה במשחק משויך אל ארקנה (זוכרים קלפי טארוט? אז זה) וכל Confidant משויך לארקנה. דמותה של אן משויכת לארקנת "האוהבים" ["Lovers"], לכן אם תיכנסו עם אן ל-Confidant ותדאגו לטפח את הקשר – כל פרסונה המשויכת ל-"האוהבים" תקבל חיזוק משמעותי ב-Velvet Room.

אה, אז עכשיו צריך לדבר על ה-Velvet Room?
מי שלא מכיר, זה קונספט שעובר ממשחק למשחק. מעין חדר מסתורי על הגבול בין מודע לתת-מודע ובמרכזו יושב טיפוס מפוקפק עם אף ארוך בשם איגור. ב-P5 ה-Velvet Room הוא כלא (ירידה ברמת החיים מהלימוזינה של P4), ובו, תחת הדרכתו של איגור, תוכלו ליצור פרסונה על-ידי שילוב זוג פרסונות או יותר. גם ללא מדריך ניתן ליצור שילובים נהדרים ואף לחזק את הפרסונות שברשותכם. עם זאת, במידה ויש לכם כוונה להשלים את אינדקס הפרסונות – לא הייתי ממליץ לגשת למלאכה בלי אינטרנט.

כאמור, יצירת פרסונה המשויך לארקנה עמה יש לכם Confidant יתן בּוסט. האם הבוסט משמעותי או לא תלוי בשלב בו ה-Confidant נמצא. עמיתכם הנאמן העדיף לשחק ללא עזרת גוגל, והצלחתי עד סוף המשחק להגיע למקסימום Confidant עם 8 דמויות (לא כולל אלה שמתפתחים אוטומטית כחלק מהסיפור), והייתי ככה קרוב (דמיינו שהזרת והאגודל קרובים) מלסיים Confidant רומנטי במיוחד עם פוטאבה-צ'אן. (כמעט) 9 מתוך 17 אופציונליים זה לא רע. קחו בחשבון כי בניגוד לרוב הדיאלוגים במשחק הרגיל, במהלך Confidant עליכם לשקול היטב את המשפט הנכון, כי אם ה-Confidant לא יהיה שמח ממה שאמרתם, הקשר יעלה לאט והזמן שלכם יתבזבז.

בזבוז נוסף של זמן עשוי להתפנות לפיתוח הכישורים שלכם. דמותכם מתחילה את המשחק עם כמות מינימלית של ידע, קסם אישי, מיומנות, נעימוּת ואומץ, וכדי לחזק אותם עליכם לעשות… ובכן, מה שבא לכם. למידה בספרייה תעלה את הידע, צפייה בסרט אימה עשויה להגביר את האומץ, טיפול בצמח שלכם בבית מעלה את האדיבות וכו' וכו'. אין פעילות-צד שאינה תורמת לכישורים שלכם, אך כמעט כולם שורפים זמן, ופה עליכם לבצע תִעדוף. לדוג למשל מעלה את המיומנות שלכם, וזה גם נשמע כיף. אך גם להכין בחדרכם כלים (עבור המסע בארמון) מעלה את המיומנות. מצד שלישי, ריוג'י בדיוק התקשר והוא מת לבלות איתכם, ואתם קרובים לסיים את Confidand עמו. מצד רביעי, יש כבר איזה 3 בקשות פתוחות בממנטוס והכסף שתצברו שם עשוי לעזור.

אפילו בחיי האמיתיים לא ניהלתי לו"ז באדיקות שעשיתי זאת ב-Persona 5, וכל יום שחלף לו בלוח השנה צבט קצת בלב. המשחק נבנה באופן כזה שהדרך האופטימלית לשחק בו היא באמצעות +New Game; להתחיל מחדש אחרי שסיימתם, אך הפעם עם הכישורים שהרווחתם והפרסונות מהאינדקס שלכם. אולם המשחק ארוך (הזכרתי כבר ש-104 שעות?) ואני לא רואה את עצמי נוגע בו שוב בשנים הקרובות. אבל אמרתי את זה גם על P4 לפני שעברתי אותו שנית.

Persona 5 הוא מהות הסדרה בכללותה. בעוד המשחקים הקודמים רקדו סלואו עם פסיכולוגיה אנליטית, Persona 5 **** לו ת'צורה. אני לא בטוח אם זה המשחק "האפל" בסדרה כמו שעשו ממנו – דברים אפלים יותר קרו ב-P3, ובמידה מסוימת גם ב-P4 – אך הוא בהחלט הבוגר בחבורה, האחד שעוסק בנושאים שמשחקי וידאו לרוב לא מתקרבים אליהם. דברים כמו תת-מודע קולקטיבי ומקומנו בחברה; גיבורי המשחק הם אנשים מוּקעים, סובלים, כאלה שנעשה להם עוול בעוד העולם סביבם ממשיך להסתובב. P5 בוחן את השפעות השחיתות ורומז (לא בעדינות) כיצד אנו מוכנים לסבול יחס מחפיר מהאנשים למעלה. זה הסיפור הכי פוליטי בסדרה, והנפשות הפועלות בו קשורות לשלטון ביפן, מה שלא היה מתאפשר לו P5 התרחש בעיירה דמיונית נוספת.

Persona 5 אמור היה לעסוק בתרמילאים סביב העולם, אך בעקבות אסון פוקושימה הפך הסיפור לבלדה לאומית. האסון חשף עד כמה עדין הוא מארג השלטון ביפן, על גבול ההתפוררות. אתם כגיבור מגיעים לטוקיו ומגלים מציאות עגומה, כזו בה רוב המבוגרים חרא של אנשים, ובני גילכם ניזונים משמועות באינטרנט כמו ערפדים צמאי דם.
בכנות? השעות הראשונות של המשחק מדכאות. כולם רעים אליכם מדוכאים, והמצב נראה לא משהו. וזה היופי במשחק השואב אתכם לתוכו במשך 100 שעות ומעלה; אט אט הוא מוציא אתכם מהדיכי. אתם פוגשים חברים, מתגברים על צרות ויחדיו מצילים את העולם. לכן כשהופך P5 למדכא פחות, ההומור בו מגיע ממקום אישי, והחברים שלכם אמיתיים יותר מכל דמות ב-P3 ו-P4 על מגוון האיידולים והלוחמים המחתרתיים שבהם. Persona 5 מוכיח כי אפשר ליהנות מאסקפיזם ולחטוף במקביל סטירה מהמציאוּת.

♠ סטייל ומסביב

לכן הבחירה בתמה של "Phantom Thieves" נראית כה מתאימה; גיבורי המשחק לא "בלשים" וגם לא מה-שהם-לא-היו-ב-Persona-3, אלא גנבים: הם נכנסים לארמונות כדי "לגנוב" לבבות ולהביא לשינוי חיובי בחברה. הקונספט אולי נשמע נאיבי, אך שאלות מוסר עולות עקב כך: מי קבע שמותר לזרים לכפות על אדם שינוי באישיותו, נורא ככל שיהיה? והיכן עובר הגבול? אתם אולי הגיבורים פה, אך לא תמיד זה מרגיש כך.

ארסן לופן מהווה את עיקר ההשראה במשחק, הן גיבור סדרת האנימה הידועה והן גיבור ספריו של מוריס לבלאן (על שמו נקרא בית הקפה בו אתם גרים במהלך שנת הלימודים). הפרסונה הראשונה והעיקרית של הגיבור הוא ארסן, מי שללא ספק קובע את הטון של Persona 5. אך אנו ביפן, וגם ללופן השלישי יש השפעה ניכרת על המשחק, כולל הסאונדטראק (אסיד ג'אז) והאריזה הגרפית; מהתפריטים ועד סגנונות הלבוש. זה הכותר הסטייליסטי בסדרה ללא תחרות, והוא מוכיח שגם ללא גרפיקה בתקציב AAA ניתן ליצור משחק שנראה פנומנלי.

וכל הסטייל הזה רץ נהדר.
אני יודע שזה לא משחק עם דרישות גרפיות מסובכות, אך אני שמח (בהתחשב באורכו) שלא נתקלתי בבאג אחד, אין שום ירידה בקצב הפריימים וזמני הטעינה מהירים עד אפסיים. ויותר מכך: שליש מהזמן העברתי על הפלייסטיישן ויטה באמצעות Remote Play. אמנם ל-Persona 5 אין גרסה ניידת, אך Atlus השקיעו באופטימיזציה של הכפתורים, ולכן חוויית המשחק על המסך הקטן אותנטית כמו זו של הגדול. כל עוד הויטה וה-PS4 שלכם חולקים רשת Wi Fi, ניתן ליהנות מ-P5 גם באסלת השירותים בבית.

נדיבות נוספת מצד Atlus תמצאו בגזרת הדיבוב: מי שחפץ בכך יוכל לשחק ב-P5 עם הדיבוב היפני המקורי, דיבוב שמכיל קאסט אולסטאר, כולל טומוקאזו סוגיטה, מאמורו מייאנו ונאנה מיזוקי (אפילו את ג'וּן פוקויאמה הביאו כדי לומר את 3 השורות של הגיבור), אולם – ואני אפסיק להתנצל על כך – העדפתי לשחק באנגלית. בגזרת הדיבוב המערבי משחקי Persona לא מזלזלים בקהל; אנשים מוכשרים כמו קסנדרה מוריס, מקס מיטלמן, אריקה האלצ'ר, מאט מרסר, ואהבתי החדשה צ'ראמי לי (מאקוטו) עושים כאן עבודה נהדרת. אם הם הסיבה שהמשחק שוחרר במערב 7 חודשים אחרי יפן, אני לגמרי בסדר עם כך.

קונספט שהחל בגרסת הויטה של P4 חוזר הפעם משויף: מערכת האונליין. בכל יום (שאינו מקדם את הנרטיב) תוכלו בלחיצת כפתור לדעת מה עשו אחרים, וכך לתעל את אחר הצהריים שלכם (ולצחוק על שחקנים שעוד תקועים בארמון שכבר עברתם). כמו כן ניתן לקבל עזרה בקרב שהסתבך. העזרה המדוברת אינה ההבדל בין חיים למוות, אך הפיצ'ר בהחלט חביב. וזה לא מסתיים פה: ה-Velvet Room מאפשר לבצע שילובים עם שחקן אנונימי אחר (אם כי לא יצא לי מכך משהו ששווה להזכיר). אבל עזבו אתכם מעזרה בארמון ושילובים – ההצדקה הטובה מכולן למערכת האונליין היא העזרה בכיתה. כאשר המורה שואל אתכם שאלה לא פשוטה בנושא היסטוריה / מתמטיקה / שפות / וואטאבר – במקום לנחש או להשתמש במדריך, אפשר פשוט לבדוק מה ענו אחרים. אם 92% מהשחקנים ענו תשובה 'C', תהיו בטוחים שהתשובה היא לא B.

זה לא משחק Persona אם אין בו עשרות קטעי אנימה (האמת שזה כן, אחרת פרסונה 1 ו-2 לא נחשבים). בתור חובב אנימה קיוויתי למספר רב של קטעי קישור, ואם אפשר אז ארוכים ככל הניתן. קיוויתי… והתבדיתי. Persona 5 מבשל סצנות האנימה על אש נמוכה, אך השמירה האדוקה הזו הופכת את קטעי האנימה הקיימים למיוחדים (בעיקר אלו שמופיעים לקראת הסוף). מי שרוצה לראות את הפוטנציאל של Persona 5 כאנימה לכל דבר ועניין, אני ממליץ בחום לצפות בספיישל "The Day Breakers" (עלילתו מתרחשת בין הארמון השני לשלישי), וזו רק שאלה של זמן עד שתוכרז סדרת אנימה מסודרת (ובתקווה מוצלחת מסדרת האנימה של Persona 4 Golden).


אני מפחד לקרוא לו "משחק מושלם" כי שום דבר לא מושלם, אך Persona 5 קרוב לכך. הסיפור הוא המורכב בסדרה והדמויות כתובות נהדר. הארמונות בנויים לעילא ויש המון דברים שניתן לעשות בטוקיו – יש שיגידו יותר מדי דברים. אם להצביע על חיסרון משמעותי אחד, אז המשחק מתאמץ להחדיר את המאה ה-21 לסיפור באמצעות אפליקציה להעברת מסרים בה משתמשים הגיבורים, וזה בסדר גמור – אולם אין כמעט יום שעובר בו לא תאולצו לעבור כמות רבה של הודעות. זה היה בסדר לולא היו מדסקסים באותן שיחות על דברים שאנחנו כבר יודעים. לפחות 5% מתוך 100 השעות ביליתי בקריאה אינטנסיבית.

אולם מה שאזכור מ-Persona 5 הוא לא הסמארטפון אלא החוויה; תחושת חוסר האונים של גיבורינו; הרגשת השמחה כשמכשול הופך לנחלת העבר; אנחת הרווחה כשמגיעים לנקודת שמירה מיוחלת; הזהירות שנוקטים כשאוזלים נקודות ה-SP; והזיעה בידיים כשאחוזי הכוננות של האויב גבוהים במיוחד. אין הרבה משחקים שמצטיינים הן במשחקיות והן במה שסביב, ודאי לא לאורך 104 שעות.
גם אם לא שיחקתם במשחקי פרסונה בעבר, P5 הוא נקודת פתיחה טובה. למזלם של החדשים (ולצער הוותיקים), אין אזכורים למשחקי העבר, או לפחות לא אזכורים ישירים; אם תצפו בטלוויזיה בבית הקפה תוכלו לקבל רמזים אודות חלק מגיבורי P4 ו-P3, ואני מניח שאף אחד לא החמיץ את הפוסטרים של ריסה וקאנאמי בשיבויה (את ריסה אפשר אחר כך לתלות בחדר שלכם… אוקי, לא ניסוח מוצלח). וכמובן שאי אפשר בלי מקום אחד לפחות בו ניתן לשמוע את "Every day's great at your Junes".

(לא מאמין שלמדתי לאהוב את הג'ינגל הנוראי הזה)

מתי אשחק שנית ב-Persona 5? אני לא יודע. כרגע אין לי חשק, כי המשחק הנהדר הזה הוציא ממני את כל האנרגיה. אבל אחרי שנים רבות של המתנה — ועוד שנים רבות של המתנה ל-Persona 6 שלפנינו — אין מאושר ממני שהפנים של מאקוטו (וכל השאר…) יעטרו את הפרנצ'ייז לשנים הקרובות.


Persona 5 | יפן, 2016 (במערב: 2017) | RPG, סימולטור וואצאפ | Atlus | ג'וּן פוקויאמה [ללוש מ-"Code Geass"], מאמורו מייאנו [לייט מ-"Death Note"], נאנה מיזוקי [הינטה מ-"Naruto"], איקוּאה אוטאני [פיקאצ'ו], טומוקאזו סוגיטה [גינטוקי מ-"Gintama"], רינה סאטו [שוּרה מ-"Ao no Exorcist"], אָאוֹי יוקי [אסוּי מ-"Boku no Hero Academia"], הארוקה טומאטסו [אסונה מ-"Sword Art Online"], סויצ'ירו הושי [ליאו מ-"Kara no Kyōkai"], מאסאנה טסוקאיאמה [זוֹקֵן מ-"Fate/zero"], אקי טויוסאקי [אקאנה מ-"Kuzu no Honkai"], ז'ואוז'י נאקאטה [אלוקארד מ-"Hellsing"], זנדר מובוס, מקס מיטלמן, אריקה האלצ'ר, קסנדרה מוריס, מאט מרסר, צ'ראמי לי, אריקה לינדבק, זאנטה הואין, רוֹבי דיימונד, דיוויד לודג', קארי קראנן, ג'יימיסון פרייס | לחן: שוג'י פאקינג מגורו | תסריט ובימוי: קאטסורה האשינו


לקריאה נוספת:
 Persona 4 Golden [ביקורת]
 Persona 4: Dancing All Night [ביקורת]

• Persona 3 The Movie: Chapter 1, Spring of Birth [ביקורת]
• Persona 3: Chapter 2, Midsummer Knight's Dream [ביקורת]
 Persona 4 The Golden Animation [ביקורת]

• שלטון הפרסונה בדרך

לקריאה נוספת
3 תגובות
  1. איתי גיל אומר/ת

    איך זה נקי מספויילרים שאתה מספר לאנשים מה יהיו המטרות שלהם במשחק ועוד בסדר כרונולוגי? 😀

    1. רם קיץ אומר/ת

      טוב, אתה יודע – הדברים האלה פומפמו גם בטריילרים אינספור פעמים.

  2. […] הנה קליק לביקורת של רם על אחד מהם, ועל הדרך ביקורת שלו לפרסונה 5 ולפרסונה 4. באותה נשימה אומר שאני ממליץ על פרסונה 3 לא […]

התגובות נעלות