Persona 4: Dancing All Night
יש סיבה מדוע אני לא חסיד גדול של משחקי קצב: אני גרוע בהם. לולא הטייטל 'Persona' הניצב בחזית Dancing All Night לא הייתי מעיף מבט במשחק החדש מבית Atlus. אולם הכספומט המשומן הזה מסרב לתת לחבורת הנערים מאינבָּה לפרוש בשלווה – וכעת מגיע תורם לנוע על רחבת הריקודים.
כיוון שיש לי שמיעה מוזיקלית כמו לתנין יאור, בחשש גדול רכשתי משחק שפחדתי כי לא אסיים (הארנק והמצפון שלי שמחים שטעיתי). העלילה מתרחשת כחודש אחרי האפילוג של Persona 4 Golden. ריסה קוּג'יקאווה בדרכה לבצע קאמבק לקריירת האיידול שלה, ולשם כך היא מבקשת עזרה מחבריה; יחדיו הם מתכננים להופיע בפסטיבל מוזיקה שעתיד להתקיים בעיר הגדולה. הם לא לבד, אליהם תחבור קאנאמי מאשיטה, איידול פופולרית הנחשבת לממשיכת דרכה של ריסה שלנו.
בעיקרון יכלו Atlus לסיים כאן את הסיפור: זה משחק ריקודים, מי צריך עלילה? תופרים סיפור מצוץ מהאמצע על איזה פסטיבל והולכים לישון בזמן שחשבון הבנק מתנפח. הרי גם סימולטור מכסחות דשא עם השם 'Persona' היה נחטף מהמדפים באותה קלות. ופה אני מעריך את Atlus כסטודיו משחקים איכותי, כיוון שיש אינספור משחקי Persona שם בחוץ, וכולם מחזירים את התמורה לכספם של הגיימרים. 'DAN' אינו שונה באופן הזה – לאחר הקדמה ארוכה, כיאה ל-Persona, מתחיל הסיפור; הלהקה של קאנאמי נעלמת ובמקביל צצה שמועה כי מי שיבקר באתר הפסטיבל בחצות הליל, יעלם ל-'צד השני', מיד לאחר שיקפוץ וידאו בו נראית צללית של כוכבת איידול שמתה לפני שנים (מי שהתקין חוסם פרסומות ודאי ניצל). יוּ, הגיבור שאהבתי הרבה יותר בגרסתו האילמת, לוקח את העניינים לידיים; יחד עם החברים מאינבה, שכבר יודעים דבר או שניים על אירועים ביזריים שקורים בחצות, הם יוצאים לפתור את התעלומה.
שחקני Persona 4 ירגישו בבית: בכל הקשור לפרזנטציה, זה אותו המשחק. עיצוב הדמויות, קופסת הדיאלוג, הדיבוב וסגנון העלילה. אפילו "במת חצות" ו-"ערוץ חצות" הם בעלי קונספט זהה, כיוון ששניהם מתקיימים בממד המאפשר לצדדים האפלים של מבקריו להתפרץ בזעם. אך בעוד שב-Persona 4 חקרנו צינוקים שעות על גבי שעות, ויכולנו להסתובב בעולם שבחוץ ולרכוש חברים (ובנות זוג), אין ב-'DAN' את אותה המשחקיות, שכן זהו ויז'ואל נובל. חברכם היחיד הוא כפתור ה-X. בכל כמה פרקי זמן עוצר הנרטיב לטובת הפסקה פעילה: קרבות RPG שמוחלפים בריקודים (יש לכך הסבר, והוא אפילו הגיוני למרבה ההפתעה). לאורך שמונה שעות המשחק, תיתקלו ב-20 (ספרתי) סגמנטים בהם תצטרכו ללחוץ על תווים לפי הקצב.
מעריצי Persona שרק רוצים ליהנות מהסיפור יכולים להוריד את קטעי הריקוד לדרגת קושי קלה. ודאי חשבתם שכך פחדן כמוני שיחק, נכון? ובכן לא: נתתי הזדמנות לדרגת הקושי הנורמלית (הדרגה הקשה נפתחת רק בתום המשחק), בידיעה שתמיד אוכל לשוב לדרגה הקלה במקרה חירום. זה לא קרה אפילו פעם אחת – לקח לי מעט זמן להתרגל, אך מבלי ששמתי לב נהייתי רקדן עילאי, או לכל הפחות לחצן כפתורים מוכשר. המכניקה של מערכת הריקודים פשוטה מספיק כך שגם הדיוט כמוני מבין אותה.
זה לא מעיד על כך שמדובר במשחק ריקודים קל: במצב ה-"Free Dance" אפשר לשחק בשירים קשים יותר ובדרגת קושי גבוהה, חלקם יציבו אתגר עבור רקדני הג'ויסטיק המיומנים ביותר. יש הרבה מה לעשות מחוץ לסיפור המשחק (סיפור שלא יקרוץ למי שלא הכיר את Persona קודם לכן), כיוון שכל קטעי הריקוד מהעלילה (ומעבר לכך) זמינים באותו "Free Dance", ובווריאציות רבות ומגוונות; ניתן לרכוש עבור כל דמות פריטים, אביזרי לבוש ואפילו חליפות (כן, יש בגד-ים) שמעצימים את החוויה. אם עשיתם את מה שנדרש כשורה, חבר צוות רנדומלי עשוי להצטרף אליכם במהלך ריקוד. כיאה למשחק Vita, קיימת אפשרות להשתמש במסך המגע במקום בכפתורי הקונסולה (היה נחמד לוּ היו מספרים על הפיצ'ר הזה במקום לתת לי לגלות לבד). אותי אישית זה בלבל, אך מי מכם שמנוסה במשחקי קצב בסמארטפון עשוי למצוא את הדרך הזו נוחה יותר.
אם כבר ליצור משחק קצב על פי פרנצ'ייז מוכר, Persona זו בחירה הגיונית ממרבית המשחקים בשוּק. שוג'י מגוּרוֹ, מלחין הבית של Atlus, הוא אחד האנשים המוכשרים בתעשייה, ומלבד המשחקיות והסיפור, ידועה הסדרה בזכות פס-קול עשיר בשירים ממכרים. הרי יש סיבה מדוע נערך קונצרט שנתי דווקא ל-Persona ולא, נניח, ל-DOOM. בתור אחד שהשירים של מגורו מושמעים דרך קבע בנגן שלו, שמחתי לשמוע אותם שוב, בין אם בגרסתם המוכרת או ברמיקס. המשחק הזה, יותר מהכול, הוא מחווה לאלמנט שהפך את Persona לסדרה כה פופולרית. מי שמחפש תוכן חדש, ישמח לגלות שיש במשחק גם שירים חדשים וטובים לא פחות מאלה שהכרנו, כאשר על גבי אחד מהם ספציפית נבנית העלילה. ובחזרה לאותה עלילה…
ככל שמתקדם הסיפור הוא נהיה אפל וביזרי יותר. על אף ש-'DAN' לא מגיע למחוזות הקודרים של Persona 4, יש בו די והותר אלמנטים בוגרים ואפילו חיוניים, כאלה שתורמים להבנת היקום של פרסונה. הופתעתי מכך בעצמי: העלילה שופכת אור על אירועים ב-Persona 4 והיא אף עושה שימוש בקו עלילה בולט מ-Persona 3 (מצחיק יהיה לגלות בעתיד רפרנסים ל-Persona 5).
אל תתנו לנושא החביב של המשחק להטעות אתכם: עולם האיידול ביפן ידוע כתובעני וקשה, והסיפור לא מתעלם מכך. למעשה, הוא משתמש בפחדיהן של כוכבות האיידול כמנוף פסיכולוגי. השורה התחתונה של המשחק לא דומה לזו של Perfect Blue, אך זהו מסמך אנושי העוסק בנושאים כואבים כמו מעריצים מסוכנים, עבודה הפוגעת בבריאות ובנפש ואפילו התאבדות. מי שסביבה נסוב כל העסק היא קאנאמי מאשיטה (דמות שהוזכרה ב-Persona 4 אך מעולם לא נראתה). מבחוץ היא נראית כמו כוכבת איידול מתוקה כצמר גפן, מהסוג שחששתי שלא מתאימה ל-Persona, אך החשש מתבדה כשמתחת למעטה החביבוּת (והפאה המוגזמת) מתגלה נערה שלומיאלית, מפוחדת ובודדה המשתדלת לשמח את כולם. היא אחת משלושת הגיבורים של המשחק (יחד עם יוּ וריסה), והיא ללא ספק הדמות החביבה החדשה עלי מבין גיבורי Persona 4. רק חבל שהיא מופיעה בשלב כל-כך מאוחר בחיי הפרנצ'ייז.
ארבע האיידול האחרות לא מתקרבות לקרסוליים של קאנאמי, או של הגיבורים הישנים. פרקי המשחק שעוסקים בהצלתן הם המייגעים ביותר, אך הן כמעט לא מופיעות בשאר הזמן ועל-כך אני מודה לאיזנאגי.
כיוון שמדובר בויז'ואל נובל שלעתים חוטא בריקוד, Atlus השקיעו רבות על מנת לגוון – הדיבוב הוא מובן מאליו, אך ישנם גם רקעים דינמיים המעצימים את חווית הסיפור, ובדומה למשחקים הראשיים – רגעים חשובים בעלילה מועברים באמצעות סצנות אנימה (ולראשונה בתולדות הפרנצ'ייז, באדיבות סטודיו BONES שעשה עבודה נהדרת). נוסף על כך, רקדנים מקצועיים היוו מודלים למשחק ובהחלט שמים לב לתוצאה.
לא הרבה אומרים 'בא לי לשרוף כמה עשרות שעות, אשחק שוב ב-Persona 4'. מהבחינה הזו, ה-Replay Value של DAN גבוה יותר: בכל שלב ביום, בשבוע ובשנה אפשר להדליק את ה-Vita לסשן ריקודים קצר ורנדומלי. חובבי הז'אנר ימצאו כאן את אחד המשחקים הטובים בתחום, בעוד שחובבי Persona ישמחו לחוות מספר שעות משמעותיות בנעלי הריקוד של הגיבורים האהובים. זה אולי לא משחק השנה, אך הוא מהנה ומשכיח מאיתנו שיש עוד כמעט שנה עד Persona 5.
(כעת אני שוב מדוכא).
הטוב: משחק קצב מוצלח; משחק Persona מוצלח.
הרע: לא מיועד למי שלא אוהב Persona או משחקי קצב.
והמכוער: כנראה שגם המשחק הזה יקבל סדרת אנימה משלו.
ציון במדד OK – סביר פלוס פלוס
Persona 4: Dancing All Night | יפן, 2015 | Atlus | קצב, ויז'ואל נובל, ▲ O X ⬆ ⬅ ⬇ | במאי: קאזוהיסה וואדה
לקריאה נוספת:
• Persona 4 Golden [ביקורת]
• Persona 3 The Movie: Chapter 1, Spring of Birth [ביקורת]
• Persona 3: Chapter 2, Midsummer Knight's Dream [ביקורת]
• Persona 4 The Golden Animation [ביקורת]
• שלטון הפרסונה בדרך
[…] אור גם בצורת משחקי מכות ומשחקי קצב שעשויים נהדר. הנה קליק לביקורת של רם על אחד מהם, ועל הדרך ביקורת שלו לפרסונה 5 ולפרסונה 4. באותה נשימה […]