Perfect Blue

alt

מִימָה היא הסולנית בלהקת הפופ היפנית !CHAM (בימינו קוראים לתפקיד שלה ‘איידול’) וכמו כל איידול טובה שמתקרבת לגיל הבלות (25), היא מחליטה שהעולם מוכרח לקחת אותה ברצינות. לכן פורשת מימה מחיי הנצנצים והחצאיות על מנת לפצוח בקריירת משחק. לא הרבה אחרי שהיא מתחילה את תפקידה הראשון בדרמת פשע, נקלעת הכוכבת הצעירה לסרט אימה מציאותי: מעריץ אלמוני לקח קשה את המעבר ומכנה את מימה ‘בוגדת’. זמן קצר לאחר מכן עולה עמוד למרשתת ובו נחשפים סודות אישיים מחייה של מימה. כאשר מנסה מימה להתעלם, אנשים איתם מימה עובדת נרצחים בזה אחר זה. 

Perfect Blue הוא סרט הביכורים של איזה אחד, סטושי קון שמו. סרט האימה הפסיכולוגי הזה שוחרר לקולנועים לפני 17 שנה (ושבוע, אם להתקטנן) וחולל מהפיכה: אף סרט אימה פסיכולוגי לא הופק אחריו (באנימציה יפנית, אם להתקטנן). יצאו מאז סרטי אימה. יצאו סרטים פסיכולוגיים. אך לא יצא אף סרט שיוצר סינרגיה בין השניים. לא כמו Perfect Blue.

קשה בצפייה ראשונה להבחין בכל הפרטים הקטנים שהופכים את הסרט הזה לנהדר; עבודת התאורה למשל. לא תאמינו, אבל Perfect Blue הוא סרט מאוד… כחול, במובן המילולי של המילה; במסורת היפנית, הצבע הכחול מסמל טוהר. מיחסים זאת לאיים הרבים שביפן המוקפים באוקיינוס, ועל כן נחשב הצבע לכזה המייצג רוגע ויציבות. כמו כן, זה צבע שמקושר בעיקר לנשים צעירות. כאשר בחורה ללא חתן לובשת יוקטה כחולה, היא חושפת לעולם את היותה טהורה.

במידה ואתם זרים לתרבות הפופ ביפן, כוכבות ‘איידול’ יפניות מנהלות אורך חיים סגפני; הן מנועות מלנהל מערכות יחסים ועליהן לתת למעריצים תחושה של – ניחשתם נכון – טהוֹרוּת. לפני שפרשה, נחשבה מימה לאיידול הטהורה המושלמת, או ה-“Perfect Blue” (על לא דבר) של יפן. אם כך, אין צורך להיות מופתעים מהעובדה כי רשימת החשודים במעשי הרצח סביב מימה נמדדת באלפים. סטושי קון מודע היטב לקונוטציה של הצבע הכחול ויוצר דווקא בעזרתו תחושה של בדידות; אין למימה על מי לסמוך ואין מקום בו תחוש בטוחה. כך בעצם יוצר קוֹן אמירה נגד תכתיבי החברה בכל הקשור לחייהן של כוכבות צעירות, ביקורת אותה הוא ביטא שנים רבות לפני שמפלצת הפופ היפנית גדלה.

alt

בין לבין, זה גם אחלה סרט להעביר איתו את הזמן. אם עוד יש לכם שאריות חלב על השפתיים, Perfect Blue הוא לא עבורכם; הסרט מלא בדם, יזע ודמעות (ואני שוב מתכוון במובן המילולי). אלימות גרפית ועירום הם חלק ניכר מארונית התצוגה, לכן אנשים חולניים כמוני ודאי ייהנו מהסרט אפילו יותר. אורך הסרט לעומת זאת אינו מרתיע – 85 דקות. הדבר מונע ממנו להיות נפוח מחשיבות עצמית, בעיה שבמאים שהושפעו מסטושי קון, דוגמת דארן ארונופסקי, לעתים שוכחים.

יחסית לבמאי שזהו סרטו הראשון, קוֹן עושה צעד נבון: חיקוי אחרים. “הציפורים” של היצ’קוק עולה מיד לראש, אך האלמנטים הפסיכדליים מזכירים סרטים של טרי גיליאם – לא במקרה, אחד הבמאים האהובים על קוֹן.

סרט אימה ללא פס קול מוצלח אפקטיבי כמו פיצה ללא גבינה. מיותר לציין כי גם בגזרה הזו מצטיין Perfect Blue – סרט אשר פס הקול שלו עובד לפי הספר. מוזר לגלות כי Perfect Blue הוא הסרט היחיד עליו עבד המלחין שלו, מאסאהירו איקומי.

לפני שהביקורת עצמה תהפוך לנפוחה מחשיבות עצמית, אסיים ואגיד כי זהו אחד מסרטי האנימה הטובים שראיתי. רק אחרי שצופים בסרטיו הבאים של סטושי קון מבינים כי מדובר בסוג-של גאון שמסוגל ללהטט בין מגוון רחב של ז’אנרים – החל מקומדיות אפלות ועד מותחני מד”ב. אני לא יודע אם אי פעם נזכה לראות את סרט הילדים שהחל לביים טרם פטירתו ב-2010, אך אם בכוונתכם להכיר את המורשת הנפלאה שהותיר אחריו האיש, Perfect Blue הוא סרט מוצלח להתחיל עמו את הדרך.

alt

Perfect Blue | יפן, 1998 | 85 דקות | אימה, מותן פסיכולוגי, AKBWTF | סטודיו Madhouse | ג’וֹנקוֹ איוָואוֹ [היקארי מ-“Neon Genesis Evangelion”], ריקה מאטסוּמוֹטוֹ [סאטושי מ-“Pokemon”], שינפאצ’י טסוּג’י [מאקארוב מ-“Fairy Tail”] | תסריט: סאדאיוּקי מוּראי (מבוסס על הספר “Perfect Blue” מאת יושיקאזוּ טאקגוּצ’י) | במאי: סטושי קוֹן [“Millennium Actress”, “Tokyo Godfathers”]

לקריאה נוספת:
 סאיונארה | מכתבו האחרון של סאטושי קון

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם