Penguin Highway

אָאוֹיאמה הוא תלמיד כיתה ד’ שאם אני הייתי לומד איתו, כנראה הייתי גונב לו גולות או משהו. אל תשפטו אותי, כן? אבל אאויאמה ילד מעצבן. הוא מתאר עצמו כגאון, מה שאמנם נכון, אבל המודעות העצמית שלו חוצה גבולות; עשר שניות לתוך מפגש עם אאויאמה והוא יגרום לכם להבין כי ה-IQ שלכם ושלו לא באותה ליגה. אאויאמה מדבר כמו דמות של וס אנדרסון ומתנהג בהתאם, מה שהיה נסבל לוּ שאר הדמויות היו כמוהו. אבל לא, אאויאמה היחיד בסביבה שכזה.

אבל רגע, זה בכלל סרט על פינגווינים אז בואו נדבר על פינגווינים. הקיץ מעבר לפינה בעיירה פרברית מנומנמת, כאשר לפתע – פינגווינים! פינגווינים ברחוב, פינגווינים בפארק, פינגווינים במכולת, פינגווינים במקס סטוק ופינגווינים בכל מקום – ולאיש אין מושג מאיפה הגיעו. טוב, אולי “מאיפה” היא לא המילה הנכונה. כולם הרי יודעים שהם הגיעו מאנטרקטיקה או משהו כזה (ידעתם שאין פינגווינים בקוטב הצפוני?). השאלה הנכונה היא  איך בדיוק הם הגיעו, בעשרות פריטים, לעיירה נידחת ביפן – ועוד באמצע הקיץ? גם תלמיד גאון אחד בכיתה ד’ לא יודע מה התשובה, אלא שאת מנוחתו זה מטריד יותר מאחרים; אאויאמה מוכרח לקבל הסבר מדעי ויהי מה.

“Penguin Highway” מבוסס על ספר שכתבה טוֹמוֹהיקוֹ מוֹרימי. שמעו, יתכן ולא שמעתם עליה קודם, מודה כי גם אני לא, אבל אתם בהחלט מכירים את הרזומה מאחוריה – ספרים אחרים של מורימי עובדו לסדרות וסרטי אנימה ידועים: “Night Is Short, Walk On Girl” (שביים מאסאקי יוּאסה), “The Tatami Galaxy” (שביים מאסאקי יוּאסה) ו-“The Eccentric Family” (שביים מישהו אחר. יואסה היה עסוק בטח).

אתם ודאי מסתכלים על הרשימה ותוהים: “רגע אחד… כל היצירות האלה טובות אבל מוזרות. ממש מוזרות” ואני יכול להבטיח לכם כי זה תקף גם ל-“Penguin Highway” (שאת התסריט שלו ושל ‘Night Is Short’ עיבד אותו אחד). מה, באמת חשבתם שזה סרט על פינגווינים שמופיעים משום מקום? אתם כנראה חדשים בעסק, כי ככל שהסרט מתקדם הוא נהיה סוראליסטי להפליא ומלהטט בין מדע בדיוני לפנטזיה באופן שרבים לפניו ניסו ונכשלו. תבינו, זה סרט בו פחיות קולה הופכות לפינגווינים אם זורקים אותם חזק באוויר (אבל זה עובד רק ביום שמשי כי  מדע).

לצד המוזרוּת שבו, יתכן וזה סרט האנימה הכי ספילברגי שראיתי. ב-“ספילברגי” אגב אני מתכוון “אי.טי”: אאויאמה וחבריו מנסים לפתור תעלומה על-טבעית ולהגן על העופות המכוערים מפני מדענים בחליפות, מדענים שהגיעו לעיירה עם תכניות אחרות אך לא ברורות במיוחד (שלב א’: ללכוד פינגווינים. שלב ב’: ????. שלב ג’: Profit).

בין לבין מפתח אאויאמה קשר עם בחורה מסתורית צעירה שקשורה איכשהו לבעלי הכנף; הידידות שנרקמת בין השניים היא למעשה גולת הכותרת בסרט – היא מלמדת את הילדון שחמט וגם להיות קצת פחות פוץ. הוא לעומת זאת מלמד אותה… טוב לא נראה לי שהוא מלמד אותה משהו, אבל הנוכחות שלה עוזרת לאאויאמה לגלות את המיניות של עצמו (אה כן שכחתי לציין שעצרתי עם הדמיון ל-“אי.טי” בפסקה הקודמת).

חרף כל האקשן מסביב, “Penguin Highway” לוקח עצמו לאט. דמויות מוצאות עצמן בסכנה רק לקראת הסוף, בעוד המסע של אאויאמה וחבריו אל האמת מתנהל בעצלתיים. אין ברקע תחושה של בהילוּת – אוקי נו, יש פינגווינים בשכונה. אז מה? וזה כנראה האלמנט שהכי אהבתי פה, העובדה כי הסרט רואה עצמו כ-Slice of Life רוב הזמן. לא אגיד שאני מאוכזב מכך שבמערכה השלישית נכנסים גורמי סכנה והסיפור הופך לגרנדיוזי, אבל אני כן מתגעגע לְמה שהסרט היה עד אותה נקודה.

על כך מגיע שאפו לסטודיו קולורידו שיצרו, עם סרטם הראשון באורך מלא (ואל תדאגו, לא האחרון) חוויה קולנועית לא שגרתית. ויזואלית, “Penguin Highway” הוא ממתק לעיניים ומכיל צבעים עזים ותנועה חלקה של דמויות (העמידו רגע פנים שזה משהו שאני מבין בו). אמנם לא ראיתי הרבה פינגווינים בסדרות וסרטי אנימה, אך מתוך ההיצע שקיים – אלה ב-“Penguin Highway” נראים, ללא ספק, הכי טוב (הרבה מכך הודות לאנימטור הידוע ופליט ג’יבלי הירושי שימיזו). אפילו פס-הקול פנטסטי והופתעתי לגלות כי המלחין – אוּמיטארוֹ אבּה – לא עבד קודם בתחום. אתם אמנם עתידים להיכנס לסרט עם קונספט ביזארי, קונספט שאתם עשויים לאהוב או לשנוא (או הכי גרוע: להיות אדישים כלפיו) אך לכל הפחות דעו כי העיניים והאוזניים שלכם ייהנו מאוד.

מספר נקודות כן עשויות להעיר אצלכם וריד או שניים במצח. אאויאמה למשל. אמרתי כבר שהוא גיבור מעצבן? אמנם יש דמויות שמתייחסות לאאויאמה בתור מי שהוא באמת, פוץ נפוח מחשיבות עצמית, אך עבור הרוב הוא מנהיג ומודל לחיקוי. לוּ היה זה סרט ילדים לא הייתי מייחס לכך חשיבות, אבל הסרט לא סגור על עצמו אם הוא באמת מכוון לילדים או שהסיפור הוא למעשה טייק בוגר על הרפתקאות לילדים. אולי זה בעצם הקטע? הסרט הרי חוקר את המעבר בין ילדוּת לבגרוּת ולכן מרשה לעצמו להשתעשע עם הז’אנרים.

אני כן אוהב את רעיון המדע ש-“Penguin Highway” מכניס לכל הביזאר מסביב, אוּלם ההסברים המדעיים עצמם הם ממבו-ג’מבו. עדיף היה לשאול את השאלות אך את התשובות להשאיר מתחת לשטיח.


טוב טוב בסדר, עצרתי. אני שופט לחומרה סרט שמלכתחילה אין לו יומרות כאלה גבוהות. “Penguin Highway” בתור הרפתקת-פנטזיה (או הרפתקת-מד”ב, תלוי את מי שואלים) עושה יופי של עבודה ומעבר לכך. אתם תצחקו ותתרגשו, ואם יש לכם לב אולי גם תבכו. הוא לא מושלם אבל בחיי שהוא נראה נהדר, הסיפור שובה לב והדמויות (אלה שהן לא הגיבור) מתנהגות בדיוק איך שילדים בני 10 מתנהגים.

אה, והוא רווי פינגווינים. איך אפשר להתלונן?


Penguin Highway | יפן, 2018 | 118 דקות | פנטזיה, מד”ב, הרפתקאות, התבגרות, פינגווין phone home | סטודיו Colorido | קיטה קאנה, יוּ אָאוֹי | תסריט: מאקוטו אוּאְדה [“Night is Short, Walk On Girl”] | במאי: הירוֹיאסה אישידה [“Sonny Boy & Dewdrop Girl”] | יוצרת מקורית: טוֹמוֹהיקוֹ מוֹרימי

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם