(Paradise Kiss (Live Action

בגדים מעולם לא היו הצד החזק שלי. כאשר אני מתעורר בבוקר, סליחה – בצהריים, אני עוטה על עצמי את הדבר הראשון שאני רואה; בין אם זו חולצה זרוקה על הרצפה, מכנסיים שאת צבעם המקורי אני לא זוכר וינשוף מפוחלץ. ואל תתחילו לדבר איתי על שילוב נכון של בגדים – אם זה היה תלוי בי, הייתי יוצא מהבית עם מכנסיים קצרים, סוודר וגרביים בצבעים שונים אותן אני גורב הפוך. למזלי הרב זה לא תלוי בי, אלא בחברה שלי שמאיימת שאם אני יוצא ככה לרחוב, אז היא כנקמה תצא עם בגדים תחתונים בלבד, איום שכמעט והתממש לצערי הרב ולכמעט-מזלם של אזרחי ישראל. לכן “Paradise Kiss”, המנגה עטורת השבחים של איי יאזאווה, אמורה על פי כל הפרמטרים להרתיע אותי כמו חתול מאמבטיה.

סדרת האנימה הקצרה מ-2005 נהייתה ללהיט בעיקר בקרב מעריצי אופנה, אך לא רק (אני הוכחה נושמת לכך). אך מאז, בעיקר בעקבות ההצלחה של הסדרה הבאה מבית יאזאווה – NANA – נותרה Para Kiss בצילה של האחות הקטנה. חצי עשור מאוחר יותר, אולפני וורנר מקימים לתחייה את השם ועושים חסד עם אחת המנגות השיקיות ביותר שיש.

לפני שאתם רצים לחמם פופקורן שתוכלו ללעוס בזמן שאני קוטל את סרט הלייב אקשן, ואומר דברים כמו “לא מתקרב לקרסוליים של המקור”, “חרא של שחקנים”, “שמישהו ינקר לי את העיניים” או “אני שונא בורקס בטעם פיצה”, הרשו לי לאכזב אתכם: הסרט, רבותי, טוב (ואני אוהב בורקס פיצה).

מי שלא מכיר את הסדרה וגם לא הצליח לנחש בעקבות פסקת הפתיחה המיותרת שלי, עלילת המנגה/סדרה/סרט עוסקת בחייהם של תלמידים באקדמיה לאופנה. אה, וגם ב-יוּקארי. יוקארי היא לא תלמידה בבית-ספר לאופנה. יוקארי לעולם לא חשבה על אופנה ואין לה שום קשר לעולם האופנה. הבגדים היחידים שהיא לובשת הם מדי התיכון היוקרתי בו היא לומדת, ופיג’מה. יוקארי עסוקה בלימודים גם בשעות הפנאי כדי לרצות את אימהּ ולהתקבל לאוניברסיטה טובה, כנראה אוניברסיטת טוקיו או הטכניון. אלא שמופע/תחרות הסיום באקדמיית האופנה מכניס את אחת הקבוצות ללחץ למצוא דוגמנית שתישא את שמלת הגמר שלהם, לחץ שהגורל מוביל אותו הישר אל יוקארי שלנו.

אני לא זוכר דבר מסדרת האנימה, ואת המנגה לא קראתי. לכן אין לי למה להשוות, כך שיכול להיות שהמקור אכן הרבה יותר טוב. אך אם הייתי צריך לבחור דבר אחד בו הסרט מצטיין, זה בהשריית אווירה. לא ראיתי הרבה עיבודי לייב אקשן לסדרות מנגה ששומרים על רוח המקור; יוקארי, בגילומה של השחקנית/דוגמנית קייקו קיטאגאווה, מתנהגת כמו דמות מתוך סדרת מנגה/אנימה לכל דבר, דרך צורת הדיבור, ההומור, הג’סטות הקטנות והבעות הפנים. היא אולי לא אחת השחקניות היפניות הטובות ביותר שראיתי, אבל היא מצליחה להותיר רושם בתור תלמידה חרשנית שנקלעת לעולם זר. חברי הקבוצה אף הם משחקים, או אמורים לשחק, כמו דמויות אנימה מוקצנות. לא לכולם זה עובד. אראשי לדוגמה, מי שמצא את יוקארי והביאהּ לקבוצה, מגוחך ברמות שדורשות השפלת מבט כאשר הוא מופיע על המסך. סייג’י קיסאראגי, מי שמגלם את הירויוקי, חבר כיתתה של יוקארי ומושא אהבתה (הראשון, לפחות), משחק כמו עציץ ונראה כמו בובת שעווה מהלכת. ובחיי כמה שהשפתיים שלו ענקיות. אבל שני אלה חריגים בנוף הסרט: שאר השחקנים חמודים להפליא, וזה כולל את שונג’י איגאראשי בתור איסאבלה הטראסג’נדר. מהתפקיד הזה חששתי יותר מהכול, אך איגאראשי נותן תצורת משחק יוצאת דופן ולרגע דל אפילו מרגשת. איה אומאסה בתפקיד מיוָואקו לא עושה הרבה חוץ מלקפוץ, להיות חמודה ולהגיד ‘טיהי’ – אך אלה דרישות התפקיד, והיא עושה אותן טוב. לטובת המעריצים, היא מספקת את סצנת הפאנסרביס היחידה בכל הסרט כאשר היא מופיעה ל-5 שניות בחזייה (כפי שאי-אפשר להחמיץ בתמונה למעלה). אך כל אלה לא מעניינים הרי, נכון? מעניין אתכם ג’ורג’ – מעצב הקבוצה, גאון מלידה, מיליונר ואנטיפת. לצערי הרב, הליהוק שלו רע. אוסאמו מוקאי, מי שמגלם אותו, מתאמץ קשה מדי כדי להחדיר בצופים את הזוהר והמסתוריות של הדמות, מאמץ שנכשל. התוצאה היא דמות אנמית ולא מרשימה כמו שג’ורג’ אמור להיות.

“Paradise Kiss” מצליח לשמור על ההומור והקסם שלו לכל אורכו. הקליימקס של הסרט הותיר אותי עם חיוך, אך הסרט ממשיך עוד חצי שעה אחריו, חצי שעה שלאו דווקא סוגרת את כל הקצוות ונהית קלישאתית יותר משאר הסרט. כמו כן, עד כמה שאמרתי שהסרט טוב לכל אורכו, סצנה אחת היא לטעמי מיותרת: מדובר בסצנה שמתרחשת במלון. אני לא זוכר אם היא נמצאת גם במקור, ואפילו אם כן – גרסת הלייב הופכת את מה שקורה בסצנה ההיא למטרידה, ופוגמת רבות באפיונה של אחת הדמויות. אולי שחקנים טובים יותר היו מעבירים את המטרה האמתית מאחורי הסצנה המדוברת בצורה טובה יותר.

הסרט, כמו הנושא בו הוא עוסק, מסוגנן להפליא ועשוי בסטייל. העריכה שומרת על קצב אחיד לכל אורכו ואין רגע דל אחד. כבר מהרגע הראשון הסרט קנה אותי, בעיקר כי ההרגשה שהוא מעניק זהה לזו של סרט הוליוודי ממוצע, שרק במקרה דובר יפנית: החל מהלוגו של וורנר ודרך כתוביות הפתיחה. חלק מהסרט אפילו צולם בניו-יורק, להשלמת האווירה כנראה. פס-הקול של הסרט מוצלח אף הוא. כמובן שהוא מוצלח – זה סרט על אופנה. כיום ערוץ האופנה מתפקד כערוץ מוזיקה טוב יותר מ-MTV (לא שאני צופה קבוע, פשוט…אה…ככה סיפרו לי). אך עיקר ההצלחה שלו היא התחושה הפיקטיבית שהוא משרה – לכשעלו כתוביות הסיום, רציתי להיות מעצב. ריאלי זה לא, אז נשבעתי שלפחות מעתה אתלבש בסטייל. אך כמו שאחרי “Hajime no Ippo” לא נהייתי מתאגרף ולא התחלתי להתאמן יותר, ואחרי “Beck” לא למדתי לנגן על גיטרה ולא התחלתי להקשיב ליותר להקות, או אחרי “Death Note” לא התחלתי ל…לא חשוב, כך גם “Paradise Kiss” לא משנה את התפיסה שלי כלפי בגדים. אך בדיוק בשביל זה הומצא הקולנוע: בשביל השעתיים האלה בהן מכניסים אותנו לעולם זר לנו.

מעריצי המנגה לא צפויים להתאכזב, מדובר בסרט שגם אם הוא לא אותנטי ביחס למקור (משהו שאני לא יכול לאשר או להכחיש), הוא מצליח להיות מהנה למדי, יותר ממרבית עיבודי הלייב אקשן האחרים שם בחוץ. ומי יודע, אולי עליכם הוא ישפיע יותר מאשר עלי. בינתיים אני חוזר לחפש גרב תואמת.


הטוב: עיבוד מוצלח; מצחיק ומהנה; משחק ממכר של קייקו קיטאגאווה; בעל פס קול טוב וסטייל.
הרע: משחק מוגזם ומביך של חלק מהשחקנים; ממשיך חצי שעה מיותרת אחרי הקליימקס.
והמכוער: ארון הבגדים שלך אחרי צפיה בסרט.

ציון במדד OK – סביר פלוס

(Paradise Kiss (Live Action | יפן, 2011 | Warner.Bros | דרמה, קומדיה, רומנטיקה, בגדים | 116 דקות | קייקו קיטאגאווה, אוסאמו מוקאי | במאי: טאקהיקו שינג’ו | יוצרת מקורית: איי יאזאווה [NANA]

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם