Ouran High School Host Club

“KISS KISS FALL IN LOVE”

יש סיבה אחת מדוע אני שונא את “מועדון האירוח של תיכון אורָן” [Ouran High School Host Club], והיא שאין עוד ממנה. מה הנוסחה שגרמה לבנים ולבנות כאחד לאהוב סדרת שוג’ו? התשובה, כדברי פרסומת מהטלוויזיה, היא “מה זה משנה איך הטבע עושה את מה שהוא עושה. העיקר שהוא טוב בו”.

הרומן שלי עם הוסט קלאב החל בשלב מאוחר יחסית, לפני חודשים ספורים בלבד. הרבה אחרי שאת, אתה ואחותך צפיתם בסדרה (אולי גם יותר מפעם אחת). לא בגלל שאני נון-קונפורמיסט (“כולם רואים? אז אני לא!”). מאז ומתמיד לא הייתי טיפוס של סדרות שוג’ו, למרות שכמה מהסדרות האהובות עלי הן מהז’אנר. אך כבר לא יכולתי לגרור את זה יותר; כשציינתי בשיחות כאלו ואחרות שעוד לא יצא לי לצפות בהוסט קלאב, קיבלתי מבטים כאילו הרגע התוודיתי שהרגתי גור כלבים יתום חולה סרטן.

פחות משבוע זה מה שלקח לי לסיים את הסדרה. לא מרשים במיוחד בהתחשב בעובדה שסדרה כמו מונסטר [Monster] בת 74 פרקים סיימתי באותו פרק זמן. אבל מונסטר היא אלוהים, כך שהיא לא דוגמה לכלום. בכל יום אחר לא יוצא לי לסיים סדרות בפרק זמן כזה. כשמקבלים יותר מדי ממשהו בבת אחת זה נעשה מאוס, אך לא הוסט קלאב.


הוסט קלאב מגוללת את סיפורו של, ובכן, הוסט קלאב – מועדון אירוח. מספר בנים בי-שוג’ואים מנעימים את זמנן של נערות האקדמיה בו הם לומדים. לרוב מדובר בשתיית תה, החזקת ידיים, קריצה, חיוך מסנוור ונערה שזקוקה אחרי זה להחייאה. אל המועדון מצטרפת באורך לא שגרתי הארוהי, נערה הלומדת במלגה ובניגוד לכל השאר לא יכולה להרשות לעצמה מטוס סילון פרטי וחופשה באיי הבהמאה. הדרך בה הצטרפה למועדון היא אחרי שמארחי ההוסט קלאפ גרסו תחילה כי מדובר בכלל בבן (הומוספיאן ממין זכר, בעל כרומוזום XY וטסטוסטרון). אך אחרי שהתגלתה מיניותה האמיתית (הומוספיאן ממין נקבה, בעלת כרומוזום XX ואסטרוגן) החליטו להשאירה כמארחת במועדון עד שתחזיר את החובות המצטברים (והמצטברים…והמצטברים…), כאשר חברות המועדון מאמינות כי מדובר בבי-שוג’ו טהור למדי.

אבל הסדרה לא הייתה אותו הדבר בלי הדמות הכריזמטית, הכובשת, המנהיגה, האהודה והדי אדיוטית טמאקי – מייסד המועדון ומי שעומד בראשותו.  תגידו מה שתגידו, אבל זו כנראה ההתנהגות האינפנטילית שלו וסגנון הריץ’-בוי מאידך שעשו אותו לשם השני של הסדרה. זה התפקיד שהוכיח כי מאמורו מייאנו הוא מולטי-טאלנט עם יכולות לדבב פסיכופט רצחני (לייט ממחברת המוות) ונער עשיר (אם כי גם די פסיכופט בדרכו היחודית). אך לא על כתפיו של טמקאי לבדו הסדרה רצה. בין אם זה התאומים היקארו וקאורו, קיאויה הגאון ויד ימינו של טמאקי (יותר מזכיר את לייט מאשר טמאקי), האני – אולי אחד הדמויות היותר “אוווווווווו…..קאוואייייייייי” בעולם האנימה, ומורי-סמפאי, הבאדי-גארד/סמוראי האישי של האני.

אף דמות לא נזנחת בסדרה ולכולן תפקיד מפתח. ההסטוריה של כל אחת והדמויות באה לידי ביטוי יותר מפעם אחת, כאשר אט אט נגלים הסודות מאחורי ההוסט קלאב. הארוהי, השפויה היחידה בסביבה של פסיכים, מצליחה ליצור רגעי אמפטיה כמה וכמה פעמים. בעיקר בזכות השילוב של היותה נערה ממוצעת מבית ממוצע בבית ספר בו מתייחסים בכבוד ל”קפה עממי”. הפרק בו טמאקי מדמיין כיצד הארוהי “המסכנה” חיה בצריף נידך הוציא ממני פרצי צחוק נדירים למדי (ושיעול בלתי פוסק), וזו רק דוגמא אחת מיני רבים.


ככל שהעלילה מתקדמת, היחסים בין הדמויות מעמיקים, או במקרים אחרים דואכים. ריבים בין חברים הכי טובים נותנים לסדרה נופך חדש, משהו מעבר לסתם “הדמויות כאלה חמודות ומצחיקות”. יחד עם הדרמה מצליחה הסדרה לשמור על הומור יחודי. אף פעם לא יימאס לכם מהפאפי-פייס של טמאקי או האהבה לאוכל מתוק של האני סמפאיי. ומלבד קומדיה ודרמה מספקת הסדרה רגעי אקשן. או במילים אחרות: מכות! האני ומורי סמפאי נלחמים כאילו יצאו זה עתה מסדרה של שונאן-ג’אמפ, מה שיעניק רגעי קטרזיס (מה יש לי מהמילה הזאת בזמן האחרון?) למי שלא יכול בלי מנת אלימות יומית.

הסיפור על נערה עניה ממוצעת, בלי אמא, המצטרפת לחבורה של פסיכים עשירים עם משפחות משפיעות במיוחד הזכירה לי סדרת שוג’ו אחרת – פרוטס באסקט [Fruits Basket]. אהבתי את פרוטס באסקט מאוד, ולמרות שהעלילה בה הייתה “קסומה” יותר (בעלי חיים, זוכרים?) ודמויות חמודות לא פחות, דווקא הוסט קלאב היא זו שהשאירה טעם טוב יותר. אך מי שאהב את סלסלת הפירות, יאהב גם את מועדון האירוח. ההפקה של הוסט קלאב נתנה לה המון סטייל. מוזיקה קלאסית בבית ספר בסגנון קלאסי עם לבוש קלאסי הופכים אותה לסדרה – ניחשתם נכון – קלאסית. אני לא יודע אם אני היחיד, אבל פרקים רבים בסדרה הותירו לי חשק עז להשתתף באיזה נשף יוקרתי מתקופת הרנסנס. הרנסנס נגמר אז הסתפקתי בלשמוע קצת מוצרט…כלומר לא, אבל אני מתכנן.

מלבד כל זאת שומרת הוסט קלאב על אחידות בפרטים הטכניים. כל המדובבים של כל הדמויות המשניות והראשיות כאחד לא פחות ממצויינים. האנימציה נשארת אחידה לכל אורך הסדרה, שזה לא מפתיע בהתחשב בעובדה כי מדובר בסדרה של סטודיו עצמות (BONES – פולמטאל אלכמיסט, סול איטר ועוד).

המאנגה של Ouran High School Host Club ממשיכה עד היום, ויש לקוות כי מתישהו תופק עונה שניה, משהו שהסטודיו לא עושה הרבה. אך בינתיים אפשר להמליץ על לצפות בסדרה שכל האלמנטים בה טובים: החל מהדמויות, דרך העלילה ועד הסגנון. כל פרק מחדש מצליח להפתיע בשמירה על הרף הגבוה שהסדרה הציבה לעצמה, ואני בספק אם יש צופים מאוכזבים (ואם כן, זה רק כי אין עונה שניה…בינתיים).

הטוב: הכל
הרע:
אין מספיק מהכל
והמכוער: לעזאזל עם שיר הפתיחה הממכר הזה

ציון במדד OK – סביר פלוס פלוס

Ouran High School Host Club | שוג’ו, קומדיה, רומנטיקה, וואלס | 26 פרקים | 2006 | סטודיו BONES | יוצרת מקורית: ביסקו האטורי | במאי: טאקויה איגאראשי (הבמאי של Soul Eater).

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם